פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו
פרק א · הלכה ו
מצטרפין. ושרי לחרוש כל בית סאה ומפ' בגמ' וכגון דהנטיעות רבות פי' דהנטיעות שש והדלועין ד' כה"ג מצטרפין ובגמ' משמע דאליבא דת"ק ה"ה דכל מוקשיות מצטרפין ואפי' קישואין:
עשרה דלועין. כלומר ואפי' כלן דלועין ואין עמהן נטיעה חורשין להן כדין נטיעות ועד ר"ה ובגמ' מסקינן דלא מקל רשב"ג אלא בדלעת יונית דשרכא טפי:
עד אימתי נקרא נטיעות. דבעינן בהו עשרה מפוזרות כהלכתן ואילו זקנות בבקר עובר בכליו סגי:
עד שיחולו. בגמ' מפ' לה:
עד שבע שנים. בגמ' מפ' דהיינו בזיתים נטיעה כשמה. בת שנתה והרמב"ם ז"ל כ' כל זמן שקורין לה נטיעה:
שנגמם. שנחתך:
מטפח ולמטה כנטיעה. אם נחתך מטפח ולמטה אית לה דין נטיעה בין לענין חרישה בתוספת שביעית בין לענין ערלה כדמוכח בגמ' ומוקי לה בשיטת ראב"י:
לא מסתברא בדלעת יונית. בעיא היא דכי תנן הדלועין מצטרפין בהדי נטיעות הסברא נותנת לומר דהיינו דוקא בדלעת יונית דפשיטא לן בפ' ערוגה דמשום דשרכא טפי בעיא בית רובע ובשאר דלועין אימא לך דלא מצטרפי:
והתניא ג' קישואין וכו'. וקשה לר' חנניה דק"ו ומה קישואין עם דלועין מצטרפין אע"ג דהוו כלאים זה בזה דלועין עם דלעת יונית דלא הוו כלאים ומותר להניחן כן מיבעיא דדוקא דלעת יונית עם מצרית ורמוצה קתני דהוו כלאים הא עם שאר דלועין שריא והך ברייתא לא קשיא אמאי דאמרינן והוא שיהו הנטיעות רבות על הדלועים דמצינן למימר דה"ק דצריך דרבות הן על כל מין ומין לעצמו משו"ה מצטרפין דהא לא מיקרי שדה מוקשה:
ומסיק לא אתיא דא אלא על סיפא. הך בעיא דר' חנניה לא בעינן לה אלא על סיפא דתנן רשב"ג אומר עשרה דלועין וכו' דהיינו עשר נטיעות של דלועין:
עליה ר' חנניה וכו'. עליה דרשב"ג הוא דמיבעיא ליה לר' חנניה דודאי מסתברא דלא יקל רשב"ג אלא בדלעת יונית כנ"ל לפ' סוגיא זו. ולפי שיטה זו לענין הלכה קיי"ל דשש נטיעות אילן וד' דלועין מצטרפין ובכל דלועין שרינן בין בדלעת סתם בין בדלעת יונית בין במצרית. היו ג' דלועין וג' קישואין וד' נטיעות נמי מצטרפין וחורשין בית סאה עד ר"ה. היו עשרה דלועין יונית בבית סאה בהא פליגי ת"ק ורשב"ג לת"ק אין חורשין ולרשב"ג חורשין וקיי"ל להלכה כרשב"ג במשנתנו ויש חולקין וסוברין דהאי כללא לא דייק. אבל ראיתי לרבנו שמשון ז"ל שכ' כלשון הזה ובירושלמי אמרו והוא שיהו הנטיעות רבות על הדלועין והא דתניא ג' קישואין וג' דלועין וד' נטיעות מצטרפין מוקי לה בירושלמי כרשב"ג דאמר כולן דלועין חורשין ובדלעת יונית היא מתני' עכ"ל. ודברים הללו חוץ מכבודו אין הירושלמי מתפרש כן דכי פריך מברייתא דקשואין ודלועין אמימרא דר' חנניה פריך ולא לסתמא דתלמודא דאמרינן והוא שיהו הנטיעות רבות ומה שכ' ומוקי לה בירושלמי כרשב"ג אינו כן אלא דמודי דכרבנן אתיא ומשו"ה הדר ביה ואמר דבמתני' וברייתא דקתני מצטרפין לא בעינן דלעת יונית דהשתא קשואין ודלועין מהנו וכו' דלועין ודלועין מיבעיא דכיון דרוב נטיעות הוו להו נטיעות עיקר ודלועין טפל וכרשב"ג הוא דמיבעיא לן. ומה שכ' דמתני' בדלעת יונית אינו כן דאפילו קישואין ודלועין מהנו כ"ש דלעת סתם ודלעת יונית אלא עליה דרשב"ג דוקא דמפרשי הכי ושמא מפ' דלא תניא ג' דלועין וג' קשואין וחורשין וכו' אלא על סיפא דקתני רשב"ג אומר וזה אינו נכון דלא אתיא וכו' אלא על מימרא דר' חנניה כמו שאומר בסמוך עליה ר' חנניה בריה דר' הלל בעי וזה ברור בלשון וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ג והדלועין עם הנטיעות מצטרפות ע"כ ולא כ' אלא דלועין סתם ומדבריו נראה דלא קיי"ל כרשב"ג ושוב מצאתי לר"י ז"ל שכ' כן תניא ג' קישואין וג' דלועין וד' נטיעות מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן: עשרה דלועין לבית סאה וכו' א"ר חנניה בר הילל מסתברא בדלעת יונית ע"כ:
עד שיפדו. עד שנה רביעית דבני פדייה נינהו. או משיעשו חולין מאליהן. דהיינו שנה חמישית דאינן קדש. ומתרץ ר' בא בר יעקב עד שיעשו חולין מאליהן:
אע"פ שאמרו וכו'. כלומר אע"ג דקאמרי משמיה דר' יהושע חמש ושש ושבע שנים דתניא בתוספתא ר' יהושע אומר בת חמש ובת שש ובת שבע סתם לא תימא באילן אחד דהיינו גפן שייכי כולהו וכפי ענפיה דנו בה דפעמים ה' ופעמים ו' ופעמים ז' קאמר אלא במיני אילנות שנויה וכך היא הצעת השמועה שאמרו בגפנים ה' כר' אלעזר בן עזריה דיחולו לשנה חמישית קאמר:
בתאנים. אין מעבין קורתן דמחזי אילן עד שש:
ובזיתים עד שבע. וכי תנן במתני' ר' יהושע אומר עד ז' שנים ה"ק יש גבולים אחרים ששנו חכמים שמאריכין הזמן יותר עד ז' שנים כדאיתא בתוספתא ר' יהושע אומר בת חמש וכו' כדלעיל. ור"י ז"ל פירש דר' פליג אדר' יהושע דכי קאמר ז' שנים בגפן קאמר ע"כ. דמשמע ליה דקאי איחולו ויותר נכון לפ' דלא פליגי וכדכתיבנא:
הדא מורביתא דתאנה. נטיעה של תאנה. תרגום ילד רבייא:
אתיא בפורייא. דתאנה מבכרת וחונטת בפורים ואמאי משהית לה טפי מגפן ומשני לעובייה וכדפרישנא:
דבר א'. ר"ש הא דאמרן במתני' ראב"י מאי היא:
דא"ר שמואל וכו' חייב בערלה מפני מראית העין. ור"ש נמי אף לענין ערלה קאמר:
ולדברי חכמים. אין נוהגין בה דין נטיעה לשביעית ולערלה:
עד שיגום מעם הארץ. וקיי"ל כרבנן ודלא כר"ש דשיטה הוא ובפ' משוח מלחמה מסקינן דלא כראב"י וקלא אית לה והתימה מהרמב"ם ז"ל שפסק כאן גבי תוספת שביעית כר"ש וגבי ערלה פסק כרבנן ולא כראב"י:
הדרן עלך פ' שדה האילן בס"ד