פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי שלמה סירליאו
פרק א · הלכה ה
נטיעות. אילנות דעתה מקרוב נטעו אותם כללומר אילנות בחורים ולקמיה מפ' עד כמה קרויין נטיעות:
מפוזרות לתוך בית סאה. שאינן רצופות אלא שנחלק הבית סאה לעשר חלקים ובכל חלק נטוע אילן א' חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה ולפי שאין כחן יפה מודו כו"ע דהלמ"מ דעד ר"ה שריא להו ואם לא יחרשו תמיד תחתיהן יפסדו והתורה חסה על ממונן של ישראל כדתנן בנגעים ובת"כ ודוקא עשר אבל ט' אין כל בית סאה צריך להן ואם הן י"א יש אומרים עומדין ליעקר ואין חורשין להן וכן דעת התוס' בפרק לא יחפור שכתבו ודוקא עשר לתוך בית סאה אבל פחות מעשר אין צריכין חרישה כ"כ וכן נמי אי הוו בבית סאה יותר מעשר אין חורשין אותם לפי שעומדין ליעקר ע"כ ואינו כן דלעיל תנן היו עשרה ומעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין חורשין להן וכו' ורש"י ז"ל בפ' לולב הגזול כ' עשר נטיעות ילדות המפוזרות בתוך בית סאה כהילכתן שאין בין זו לזו אלא שיש בין זו לזו ותפסו בית סאה שוא חמשים חמה על חמשים אמה מפוזרות לאורך ורוחב חורשין כל בית סאה בשבילן אבל אם אינן עשר או שאינן מפוזרות כהילכתן חורש תחת כאו"א כשיעור יניקתה לפי חשבוןן עשר לבית סאה ע"כ דקדק הרב ז"ל זה משום דקתני בהו מפוזרות ופי' דתרתי בעינן עשר ולא תשע מפוזרות היינו כהילכתן ולא שלא כהילכתן ונשמר הרב ז"ל ולא כ' יותר מעשר ודבריו אמת:
היו עשויות שורה. שעומדין בשורה א' דמשו"ה תני מפוזרות דע"י שהן מפוזרות אתה רואה כאילו כל הבית סאה מליאה כמו שכ' רש"י ז"ל:
מוקפות עטרה פי' הרמב"ם ז"ל כחצי עיגול כעטרה כזה # וק' לפי' זה דהו"ל למיתני או כעטרה לכן הנכון כפי' ר"י ז"ל שפי' מוקפות עטרה מוקפות כעין סייג סביב להן כדתנן במס' כלים עטרת כירה טהורה: אין חורשין להן אלא צרכן היינו תחתיהון וחוצה להן מלא אורה וסלו והקרקע הנשאר אין חורשין אלא עד הפסח:
ערבה הללמ"מ. היינו מתני' דפ' לולב וערבה דכל שבעת ימי החג מקיפין את המזבח במורביות של ערבה זקועין ומוטין וכפופין לצד אויר המזבח ומקיפין הכהנים המזבח בכל יום פעם א' ואומרים אנא ה' הושיעה נא וביום השביעי מקיפין את המזבח ז' פעמים כדאיתא התם וכל זה הל"מ:
ודלא כאבא שאול. דדריש בפ' לולב הגזול דערבי דאמר קרא לאו להכשר של בעל ושל הרים אתא אלא ללמדך שתי מצות בערבה חדא לאגדה בלולב וחדא להקיף המזבח ורבנן דרשי התם ערבי להכשיר של בעל ושל הרים דאילו של מזבח הילכתא גמירי לה:
עשר נטיעות. מתני':
ניסוך המים. הל"מ בתמיד של שחר כל שבעת ימי החג צריך שני ניסוכים א' של של יין וא' של מים וכל תמידי צבור של ימות השנה אין נסכיהן אלא יין לחוד ומעשהו וסדרו מפו' בפ' לולב וערבה ובמס' יומא בפ' בראשונה מפ' דבתמיד של בין הערבים שבשבעת ימי החג אין מנסכין אלא יין:
בשני ונסכיהם. דבכלהו כתיב ומנחתה ונסכה במספרם כמשפט ובשני כתיב ונסכיהם ובששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם ומפ' בפ"ק דתענית דס"ל לר' יהודה בן בתירא דלא היה ניסוך המים אלא מיום שני ואילך דמיום שני הוא דרמזה התורה ומתני' דפ' לולב וערבה דתנן ניסוך המים כל שבעה מוקמינן לה התם כר' יהושע דס"ל דניסוך המים הילכתא גמירי לה וכל שבעה הוא דגמירי:
כך ניתנה שאם יבקשו לחרוש יחרושו. כלומר כל הרוצה לבטל אחר החרבן יבא ויבטל ובריש פרקין מפ' לה:
ה"ג מיסוד נביאים היא. ול"ג הראשונים והכי איתא נמי בפ' לולב וערבה ירושלמי והיינו חגי זכריה ומלאכי:
מה פליג. בתמיכה וכי פליג ר' חוניא אכולהו אמוראי דלעיל דאמרי דהל"מ היא:
ומשני הלכה היתה בידן. ובגלות בבל שכחו את התורה וחזרו נביאים האחרונים ויסדום:
והסכימו וכו'. ולעולם מודי דהל"מ היא ובגמ' דילן מפ' דכי אמרינן דערבה יסוד נביאים היינו בגבולין כמו שאנו נוהגין להקיף התורה שבע פעמים ביום הושענא רבא וכי אמרינן הילכתא היא היינו במקדש והתם ל"ג אלא ערבה יסוד נביאים היא ותו לא:
בבלאה. ר' חייא בר אבא עלה מבבל:
סלקון מן גביכון. כשעלו בני הגולה לכאן לא"י לפי שרבצה התורה בבבל מן ימות החרש והמסגר בגלות יכניה:
פשוטיתא דתעניתא. דלא כתיב בתענית צבור אלא תרועה ותרועתא בחצוצרות ואינהו עולי בבל דרשי דבעינן פשועה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע אי נמי מריעין ותוקעין ומריעין כדאיתא בתוספתא פ"ק דתענית. ומקזתא. היינו מאי דאמר שמואל בסוף פ' מפנין אמר שמואל פורתא דדמא חד בשבתא וד' בשבתא ומעלי שבתא:
נטיעה מעין עשר. קס"ד דה"ק דבנטיעה מחמרינן דאפילו דאיכא נטיעה דעושה כזקנה שג' נטיעות עושות ס' מנה אפ"ה אין נותנין לה בית סאה אלא כי איכא עשר:
וזקנה מעין ג'. קס"ד דבזקנה מקלינן כגון דמעיקרא היו עושות והיו נותנים להן תתל"ג אע"ג דהשתא תהא דומה לנטיעה דאין עושין שלשתן ככר אפ"ה חורשין בית סאה בשלשה ומשו"ה מקשה ארישא:
איתא חמי נטיעה שהיא נראית כזקנה את נותן לה כזקנה וכו'. וה"פ ג' נטיעות שעושין ככר את נותן להן כזקנה דבג' נטיעות חורשין כל בית סאה בשבילן כדתניא בתוספתא זקנה ונראית כנטיעה ה"ז כנטיעה נטיעה ונראית כזקנה ה"ז כזקנה ע"כ והיינו כדפרישנא:
ואת אמרת נטיעות מעין עשר. דלעולם נטיעה אינה זזה מעין עשר ואין לה אלא מאתן וחמשין ואסיפא נמי קשיא דזקנה נראית כנטיעה תניא בתוספתא דדינה כנטיעה ובעינן עשר לבית םאה וסתמא קאמר דאפילו דמעיקרא עבדא אין לה אלא מאתן וחמשין כיון דהשתא חלשא דלא עבדא ואת אמרת דזקנה אינה זזה לעולם מעין ג':
ומתרץ דה"ק שאין נטיעה מעין ג'. להחמיר כלומר דלא תימא דכיון דנותנין לה קולא דזקנה דבשלש חורשין להם כל בית סאה ה"נ לא יתנו לה אלא עד העצרת כדין זקנה וקודם תקנת ר"ג קמ"ל דיהבינן לה נמי קולתא דידה דהיינו עד ר"ה דלעולם אית לה קולא דמעין עשר:
וזקנה מעין ג' שלא תאמר. כיון דג' נטיעות שהן עושות ס' מנה יהבינן להו קולא דעשר דהיינו עד ר"ה אע"ג דאית להו דינא דזקנות דהא בג' חורשין בית סאה דכוותה ג' זקנות שהן עושות ס' מנה יהבינן להו תרתי בית סאה ועד ר"ה ומתני' דקתני עד העצרת בראויין לעשות מוקמינן לה קמ"ל וזקנה מעין ג' דלעולם במעין ג' עומדת ולא דמו לנטיעות דמעין עשר הילכך לא יהבינן להו אלא עד העצרת:
שדה קנים נדונת כשדה תבואה. והוי עד הפסח קודם תקנת ר"ג ובתוספתא גר' נדונת כנטיעה והוו עד ר"ה ונראה דלהכי קאמר כשדה תבואה דלא בעינן בהו מפוזרות כהילכתן ולא פליגי:
בסאתים שנו. דפחות מבית סאתים לא חשיב שדה קנים והכי גמר לה ר' יוסי בר חנינא מרביה:
לית הדא פליגא על רב. דאמר לעיל דזקנות אפילו עשויים כשורה גבי מוכר לחברו נותנין להן קרקע שביניהן וחוצה להן וחשיבא שדה האילן ומתני' דשביעית דקילא ממוכר לחברו קשיא עליה דהא אמרינן הכא מפוזרות דוקא ועשויין כשורה לא חשיב שדה האילן וכ"ש גבי מוכר לחברו ומנא לן דשביעית קילא ממוכר לחברו דג' אילנות זקנים דעושין ששים מנה נותנין להן כל בית סאה ואילו גבי מוכר לחברו אין נותנין להן אלא צרכן ל"ש עושין ול"ש אין עושין ועוד דהתם בעינן ג' אילנות לאדם א' ועוד בעינן שקנאן בב"א ולא בזה אחר זה כדאיתא בפרק הספינה ואילו גבי שביעית נותנין להן כל בית סאה אפילו של ג' בני אדם כדתנן במתני' ובשלמא לשמואל דאמר דדוקא כחצובה הוא דיש להן קרקע אבל כשורה לא א"ש דמפוזרות דקתני היינו כחצובה אבל כשורה לא: ומשני גבי עשר נטיעות כיון דסתמא אין להן ענפים לא מיחזי כאילו כל השדה מליאה אלא כשהן מפוזרות אבל כשורה נראין כולן במקום א' נתונין ואין מקום להתפיסן כל בית סאה משא"כ גבי זקנים דאפילו עשויין כשורה נמי הן ממלאין כל השדה דענפים שלהן ארוכים וגביהי ומינכרי הילכך אפילו כשורה חשיבי שדה האילן ומכור קרקע הצריך להן: