אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו

פרק ח · הלכה ז

הלכה ו

מי שיש לו מאתים זוז. אע"פ שאינו נושא ונותן עמהם:

היו ממושכנין. היו לו מאתים זוז מסחורה אלא שהיו ממושכנין לבעל חוב וכו' ובגמ' מפ' אי דוקא בעל חוב דוחק:

אין מחייבין אותו למכור את ביתו. כדי שיהו לו מאתים זוז:

הוה רבי יליף זכי עמיה חד לתלת שנין מעשר מסכינין. היה רבי למוד לתת לו מעשר עני בשני השלישית כדינו:

אית לי שיעורא. נתון לי דינר ויש לו מאתים זוז:

מכת פרושין. בעלי תורה שנראין פרושים כדי שיכבדום ואין מעשיהן לשם שמים קרויין כן בלשון משנה דתנן בהו במס' סוטה בפ' היה נוטל הרי אלו מבלי העולם:

ואעלוניה לקפילין. לבית המבשלים בלשון יון קפילין והכניסוהו שם ונתנו לו תבשיל באיסר:

חד קרט. איסר:

וזכה עמיה היך דהוה יליף. נתן לו מה שהיה למוד:

בשעריך לרבות ירושלים. דישיבתה קשה שהיו באין אליה מכל קצות הארץ ומזונותיה ביוקר ואע"פ שהיו רוצים לצאת לשאר ארצות דמזונותיהם בזול לא הניחום דכתיב בשעריך ושבעו ודרשינן לרבות ירושלים:

מעלין לזקן אחד ליטרא בשר ציפרים בכל יום. בפ' מציאת האשה לא תני לה הכי וה"ג התם מעשה בציפרי שנותנין לו ליטרא בשר בכל יום ופריך עלה מאי ריבותייהו ומשני לה בבשר של עופות ונראה דהנוסחא של הברייתא היא כמו שכתובה כאן בשר צפרים והיינו רביתא:

ואפשר כן. מי סגי ליה ליטרא בשר אם היו לו עבדים ובני בית והתורה אמרה ושבעו:

משתמש בכלי זהב נותנים לו כלי כסף. השתא מפ' לה ואזיל:

כלי כסף וכלי זהב בגופיהן. כלומר במשתמש בגופן ממש כגון כוסות וקערות היינו מתני' דאין מחייבין אותו למכור כדי שיהנוהו בדמיהם אלא בגופיהם ממש משתמש ואפילו הם כלי זהב וכסף וברייתא דקתני דמורידין אותו ומוכרין תשמישיו ופוחתין לו היינו כגון דלאו גופיהן כגון מטה ושלחן:

והתניא. סייעתא היא:

נותנין לו כלי מילת. ואין מורידין אותו ממנהגו וקשיין אהדדי אלא ש"מ כאן במשתמש בגופו שלובשין ממש וברייתא דמורידין ממנהגו היינו לנאות הבית דלאו גופו ובפ' מציאת האשה פריך מהך ברייתא אמתני' דקתני אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו והתם משני כאן קודם גיבוי כאן לאחר גיבוי ומפ' הרי"ף ז"ל ורבינו שמשון ז"ל והרמב"ם ז"ל דקודם שיגיע ליטול מיד הגבאי אלא שמפרנסין אוהביו בצנעא לא ימכור אלא נוטל לקט שכחה ופאה אע"ג דאם היה מוכר יהיו לו מאתים זוז אבל אחר שבא לידי גבוי שמתפרנס מקופה של צדקה שבא לידי גנאי אז מחייבין אותו למכור ואפילו כדי ליטול לקט וכ"ש כדי ליטול תמחוי או קופה ורש"י ז"ל לא פירש כן ונראין דברי הרי"ף ז"ל:

והוו זכין ליה במני דחסף. כשהיו מושיבין לפניו התבשיל היה בכלי חרס והוא היה רגיל בכלי כסף וירד מנכסיו מאד:

והוה אכיל ומותיב. והיה אוכל ומקיאו תרגום מקיאו תוביה מפני שהיה נמאס לו:

לא מן גו לפסא הוא. לא תהיה כ"כ אסטניס שהרי כשמבשלין על האור באילפס הוא שהוא כלי חרס:

עד כדון בבעל חוב דוחק. שאלה היא אני לא אפרש המשנה דכשהן ממושכנין אלא בבעל חוב דוחק ומוכרח הוא למכור וזילי כסי משום הכי יטול אבל מי נימא זה הדין ואפילו בבעל חוב שאינו דוחק שהרי ממתין לו:

הא אשה. לא כבעל חוב שאינו דוחק הוא דסתמא קתני ואפילו שהיא כבר נשואה לאחר דלא צריך לה דכבר נשאת וכן פי' רבינו שמשון ז"ל:

כלי רגל וכלי שבת אין מחייבין אותו למכור. דהא חובת הגוף הן עליה כדלקמן ואמרינן נמי בערכין דאין מחייבין אותו למכור תפיליו:

זכותי. שיש לך שעשית עמי:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה