פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו
פרק ה · הלכה ד
בעל הבית עשיר. שיש לו מאתים זוז שהיה עובר ממקום למקום וצריך לפרנסה ואין לו מעות שהוציאן בפרקמטיא יטול עם העניים כשבוזזין פאה ולקט:
וכשיחזור לביתו ישלם. כשימכור הפרקמטיא שמביא מעות כשיחזור לביתו ישלם ובגמ' מפ' למי ישלם דממון שאין לו תובעין הוא:
שלו פטור. מה שלוקח בהן דהיינו מה שנותן לו העני שהוא לקט שכחה ופאה פטור מן המעשר כדתנן בריש מס' חלה:
ושל עניים חייב. מה שנותן לעניים מתבואתו חייבין לעשר וקמ"ל דלא תימא כיון דנותן להם חלופי פאתם דפטור מן המעשר:
שנים שקבלו. והן עניים ונעשין כבעל הבית השתא ואמרינן בפ"ק דגיטין לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו ודוקא על חלקו נעשה כבעל הבית ולא על חלק חברו לפיכך מותרין ליתן זה לזה:
המקבל שדה לקצור. כדמפ' ר' יהודה למחצה ולשליש ולרביע ואסור במתנות עניים ונעשה בעל הקרקע וקרינן ביה להזהיר עני על שלו:
אבל אמר לו שליש מה שאתה קוצר. בגמ' מפ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא:
ואסור במעשר עני. שאין חייב מעשר עני אלא אחר שקצר והרי זכה בחלקו שקצר:
פודין זה לזה מעשר שני. בפ"ק דקידושין מייתי לה ופירש"י ז"ל פודין זה לזה מ"ש אם יש לאביו מ"ש פודהו הבן משלו לצורך אביו בלא חומש דכתיב ואם גאול יגאל איש ממעשרו על מעשר שלו מוסיף חומש ולא על מ"ש של חברו והכא קמ"ל דלא אמרינן הרי הוא כגופו שהרי הוא אוהבו ומזונותיו עליו ולא אחר ניהו לגביה והרי הוא כמי שפודהו הוא לעצמו:
ונותנין זה לזה מעשר עני. אם יש להן מעשר עני לחלק לעניים מאכילו לאביו אם אביו עני אע"פ שחוב עליו כגופו ומהכא דייק התם דמשל אב:
הכי גרס בתוספתא דמ"ש פ"ד אמרו לו מה אילו היו שניהן ענוים. וה"פ דאם הבן עני מה תשיב לנו מניין יתן לאב אם לא מעשר עני דהא אין לו לעצמו וכל שכן לאחרים וכי היכי דתודי לן אהך דנותן לאביו מעשר עני ה"נ אפילו יש לו נותן לאב מעשר עני:
מה בינה לקדמיתא. דהא ברישא נמי לא יהיב ליה אלא שליש קציר העולה:
לכשתקצור שליש יהא שלך. לכשתקצור כולה השליש יהא שלך דלא זכי במחובר מידי דאין לו אלא בתלוש ומשום הכי חיוב לקט שכחה ופאה על בעל השדה וכתב רבינו שמשון ז"ל ואע"ג ששכחת עומר בתלוש בשעת עימור ושמעינן ליה לר' יהודה בפירקין דלעיל גבי גר דאע"פ שאין לו שכחה בקמה יש לו שכחת עומרים מ"מ הכא שרי כיון דלא קרינן ביה קצירך הואיל ולא זכה אלא בתלוש וגר שאני דאכתי קרקע שלו הוי וקרינן ביה קצירך מידי דהוי אמכר קמה ושייר שדה דאסור בלקט שכחה ופאה כדלקמן ומ"מ לא מיחייב גר בלקט ופאה מאחר דעיקרו במחובר ע"כ:
הדא אמרה שהמוכר זכאי בפאה שהיא מתרת העומרים. כדפרישית בפ' אלו מפסיקין כגון דמכר חצייה שהניח בקמה ושם הניח החיוב של כל השדה ובא הלוקח וקצר ממנה שבולת ונפל בה אונס דאמר התם דחזרה פאה לעומרים ומיבעיא לן התם אם יזכה המוכר בה שבידו העומרים הקצורים כשהוא עני דלא שייך ביה להזהיר עני על שלו דחיובא רמיא על הלוקח שקנה הקמה ופשטינן לה מהכא שהמוכר זכה דאין לו אלא הקצור ומשום הכי שרי ליקח פאה:
ודחי תמן נתחייבה שדהו ברשותו. דקודם שמכר הקמה כבר נתחייבה שדהו ברשותו וכיון דרמיא עליה שעה אחת תו לא פקע איסורא דלהזהיר עני על שלו:
הכא לא נתחייבה שדהו ברשותו. דהא שכיר בעלמא הוא:
שהן בעזיבה. דחייה אחריתא היא דתעזוב כתיב מן דידך יש לך לעזוב ואיהו כי שקיל להו מאי תעזוב איכא דבתר קצירה זכי: