אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו

פרק ה · הלכה ב

הלכה א

שבולת שבקציר. דרך קצירתו נשארה שבולת אחת מלקוצרה ובגמ' מפ' אם נשארה באותה שורה שהוא קוצר עכשיו או בשורה שאצלה שכבר נקצרה וקאמר דאם יכול לכוף ראשה ולחברה ולקצרה בהדי שורה זו שקצר הרי היא של בעל הבית ואם אינה מגעת הרי היא של עניים והטעם מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד דמתנות עניים משמע דחשיבא לקט שבאותו פרק כתב כל דיני לקט ובפ"ה כתב כל דיני שכחה ולדעתו אפילו הניחה ברצון נמי ועוד שהוא ז"ל כתב כן היו שתי שבולות זו בצד זו הפנימית יכולה ליקצר עם הקמה והחיצונה יכולה ליקצר עם הפנימית ואינה יכולה ליקצר עם הקמה הפנימית ניצלת ומצלת את החיצונה שהרי היא כנופלת מתוך המגל ואע"פ שעדיין לא נקצרה ע"כ והיינו מימרא דר' יוסי דגמ' ופי' דברי הרב ז"ל כן צריך שתהא החיצונה סמוכה אל הפנימית כדי שתהא נקצרת עמה שהרי היא וכו' וכתב הרב דחשיבא כנופלת מתוך המגל דהיינו לקט ונראה לי שהביאו לרב לפרש כן משום דהני מתני' מאי זהו לקט ואילך בלקט מיירי ומתני' דשבולת שנתערבה בגדיש דבתרה בשבולת של לקט מיירי ודינין דשכחה לא מפ' להו מתני' אלא מבבא דהעומר ששכחוהו פועלים ואילך ותימא על פירושו ז"ל דהא גבי לקט דייקינן דוקא קציר בדברים הנקצרים דדרשינן הכא ובת"כ ולא לקט קיטוף ועוד גרע זו מאותה שהיא מאחר היד דהויא של בעל הבית משום דלאו דרך קציר הוא השתא דרך קציר בעינן קציר גופיה מיבעיא ועוד דבפ' האוכל שוגג אמרינן בהדיא דאין לקט אלא בתלוש ועוד דדוקא גבי שכחה מרבינן מחובר משום דכתיב בשדה ושכחת כדאיתא בפרקין דלעיל ובפ' עגלה ערופה ובפ' ב"ש לקמן אבל גבי לקט מנא ליה ועוד דהך מתני' קתני לה בספרי ובעדויות משמיה דר' ישמעאל ומשמע התם דבראשונה היו אומרים דכולן הוו דעניים בין שאינה מגעת לקמה בין המגעת והא מנא להו גבי לקט ועוד דבגמ' מפ' בהדיא דהך מתני' הויא פירושא דמתני' דפ' ב"ש דתנן התם קמה מצלת קמה ומתני' דקמה מצלת קמה בהדי שכחה הוא דמיתניא התם ועוד דמוקי לה בגמ' והוא שיהא הקציר סובבה ומשמע דטעמא כדלקמן בפ' ב"ש דאמרינן התם שדה שעומריה מעורבבין ושכח אינו שכחה עד שיקצור כל סביבותיו כי היכי דלא יהא נדון ראש שורה והכי נמי הכא כי היכי דתהוי שכחה בעינן שיהא קצור כל סביבה דאי לא ניצולת היא ועוד דאמרינן בתר הכי כשהיו שתים וכו' ניצולת ומצלת והאי לישנא דניצולת ומצלת לא תני לה לקמן אלא גבי שכחה כי הא דתנן קמה מצלת קמה העומר אינו מציל ועוד מוקמינן לה בגמ' משום קושיית שכחת דזיתים באומן שני שנו משמע דגבי שכחה מיתנייא ועוד תניא בספרי בהדיא דטעמא דמתני' היינו משום בל תשוב והכי תניא התם לא תשוב לקחתו מכאן אמר ר' ישמעאל שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה אם נקצרת עם הקמה הרי היא וכו' כלומר דטעמא דשכחה הוא משום בל תשוב כדתנן והך אגידה בהדי קמה שלא שכחה דהא נקצרת עם הקמה הילכך קמה מצילתה הלכך נראה ודאי דגבי שכחה מיתנייא ששכח מלקצרה ותני לה הכא משום דבתוספתא שנינו אמר ר' עקיבא בעלי בתים נהגו בה עין טובה ולעניים ובעדויות שנינו דר' ישמעאל אמרה להך מתני' בכרם ביבנה למדנו דעיקר מימריה דר' ישמעאל היינו דאם נקצרת עם הקמה דהויא של בעל הבית ולא של עניים ופליג אדר"ע דאע"ג דאשכחן שכחה במחובר הך ניצלת כדר' יוחנן דקמה חשיבא וקמה מצלת אותה ור' עקיבא מטעם שכחה והפקר הוא דפליג ומדמי לה לרישא דתנן כל הנוגע בארץ וכו' מטעם הפקר וקסבר דהקילו עליה כיון דשכחה דאיכא בה שתי מדות דהויין זכות לעניים אפילו הכי טבלא כיון דאינם שלמות ועוד שנהגו בה עין יפה בעלי בתים פטורה מן המעשר ור' עקיבא לטעמיה דסבר לעיל דהפקר דב"ש דמהני ואשמעינן ר' ישמעאל דאינה פטורה מן המעשרות ולא מייפינן כחן דעניים הכא וטבלא כי הויא נקצרת עם הקמה ולא דייני בה דינא דרישא וטעמא דרישא בבעל כרחיה אפילו הכי משום קנסא דב"ד פטרי וכדאמרן אבל היכא דליכא קנסא דב"ד טבל היא ואע"ג דשכחה ונתנה להן בעין יפה ומש"ה תני לה וכך מפ' לה רבינו שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל בשכחה כדפרישית:

וראשה מגיע לקמה. כשכופפין אותה ראשה מגיע לקמה שאצלה:

אם נקצרת עם הקמה. כגון שהשבולת ארוכה ויכולין לקצרה עם השבלים של הקמה אפילו שלא יטו השבלים אצלה והכי מוכח בגמ':

הרי היא של בעל הבית. ואם עניים קצרוה ונתערבה עם לקט שלהן בעיא תיקון וכדתנן לקמן:

ואם לאו הרי היא של עניים. כיון דשכחה ואע"פ שהיא מחוברת דאית דין שכחה נמי במחוברת וכדכתיבנא:

שנתערבה בגדיש. שנתערבה בתוך שבולי הגדיש קודם שזכה בה העני:

מעשר שבולת אחת ונותן לו. כלומר תורם ומעשר ונותן לעני לפי שחייב לתת לו דבר מתוקן כמו שהיתה השבולת של לקט דפטורה מן המעשר ואע"פ שעדיין לא נתמרח הכרי מכל מקום לא דמי לשבולת של לקט דמתוקנת לעולם היא ושאר שבלים של גדיש כי נמרחינהו הא טבילי ומה שאין מזכיר שם תרומה בכלל הוא כדתנן עונת המעשרות ובגמ' מפ' לה:

העני הזה. המקבל השבולת המתוקנת:

מחליף דבר שלא בא לרשותו. דהא השבולת של לקט לא בא ליד העני עדיין כדי שיהא לו לבעל הבית זכות ממנו להחליף שבולת בשבולת כדאיתא בגמ' דהא חלופי גזל הוי כדאיתא בפ"ק דחולין:

אלא מזכה את העני בכל הגדיש. וטעמא דת"ק בגמ' מפ' לה:

תמן תנינן. לקמן בפ' ב"ש דקתני התם קמה מצלת את הקמה ומפ' ר' יוחנן לא תימא דוקא לקמה שכוחה דחשיבא הוא דמצלת אבל שבולת אחת שכוחה אינה מצלת ואשמעינן דאפילו לשבולת נמי מצלת ותו אשמעינן מתני' דקמה עצמה דניצלת בעינן דיהא יכולה ליקצר עמה כדתנן הכא:

והוא שיהא הקציר סובבה. כי היכי דלא יהא נדון ראש שורה או סוף שורה כדתנן לקמן דכיון דקצור כל סביבותיה אין מקום לדונה לא לראש שורה ולא סוף שורה ובל תשוב איכא:

והוא שיהא ראשה מגיע לקמה והוא שתהא וכו'. הצעה לבעייתו היא כלומר מה ששנינו במשנתנו הוא דיכולים לכופפה ולהגיע ראשה לקמה ולקצרה עם השבלים אבל לעולם שבלי הקמה שאינה שכוחה הוא דיכולים ליקצר עמה אף אם יניחנה בקומתה ומש"ה מצטרפין כי קא מיבעיא לן כשהשבלין של הקמה נמוכין והשבולת השכוחה מקומה גבוה בענין דאין הקמה יכולה ליקצר עמה והשבולת יכולה ליקצר עמה מאי:

ומסיק דמ"מ הקמה מצלת אותה. הפנימית ניצולת ומצלת השבולת הפנימית שאצל הקמה ניצולת מחמת הקמה וחשיבא קמה ומצלת את החיצונה:

אמר ר' אושעיה. משום דבעינן לאקשויי עלה ממתני' מייתי לה:

כל זית שאת יכול לפשוט ידך וליטלו. אע"פ שירדת ממנו ועברת ממנו ותניא בתוספתא משיפנה ממנו הוי שכחה אפילו הכי קאמר ר' חייא אם ממקום שאתה עומד שם אתה יכול ליטלו לא מיקרי בל תשוב:

ור' יוחנן. פליג עליה דר' חייא דכיון דעבר מיניה והניחו לאחוריו בבל תשוב קאי:

אינו יכול לפשוט ידו וליטלה. בתמיהה ואמאי בעינן שתהא נקצרת עם הקמה וקסבר דמתני' אפילו באותו אומן עצמו מיירי:

ומתרץ ר' לא באומן השני. שנו אבל באותה שורה עצמה לא בעינן יכולה ליקצר עם הקמה אלא כל זמן שיכול לפשוט ידו וליטלה לא הויא שכחה ור' אושעיא נמי משום דעדיין עומד תחת אותו זית קאמר הכי:

דבר שהוא ראוי להציל מהו להעשות שכחה. דבר שהוא ראוי להציל את אחרים ששכחן כששכחו מהו שהוא עצמו יעשה שכחה וכגון ששכח את הקמה הסמוכה לשבולת פנימית וחיצונה:

אם נטל את החמישי הרי זה שכחה. הרביעי וכדמפ' ר' בון בר חייא:

מ"ד אם נטל את החמישי כשיש שם ששי. דכשנטל את השלישי נטל את החמישי מיד שלא שהה בין נטילת שלישי לחמישי דאז לא חלה שם שורה על השלישי שנשארו הוא דהוי שכחה:

אבל שהה ליטול החמישי. לא הוי ארבע שכחה כגון שהיו ששה עומרים ונטל שלשה והניח שלשה דהשלשה שהניח נחשבין שורה וקי"ל כב"ה לקמן דשלשה עומרים לא הוו שכחה משום דהן עצמן הוי שורה והתם מפ' כמה שיעור שהייה המפסקת בין קצירה לקצירה כי היכי דליחשוב קצירה בתרא תחלת קצירה ולא הוי שכחה וה"ה בין עימור לעימור:

ומ"ד אם שהה ליטול החמישי וכו'. כלומר אף אם שהה ליטול החמישי הוי רביעי שכחה כשאין שם ששי דכשעימר שלישי לא נשתיירו כי אם שנים דאע"ג ששהה קודם שעימר החמישי לעולם הוי כמסיים עימורו הראשון:

עד שלא נטל החמישי וכו'. כלומר והא הכא כשיש שם ששי אע"ג דלא שהה ונטל החמישי אמאי הוי שכחה הא הוה נחית שמא דשורה עלייהו ותו לא הוי שכחה דהרביעי עצמו השכוח היה מצרפן לשורה ואפילו הכי קתני דהוי שכחה:

הדא אמרה. דאע"ג דהיה מציל את אחרים כששכחוהו לעצמו הוא גופיה הוי שכחה:

ה"ג ואית דבעי נשמעינה מן הדא וכו' הדא אמרה דבר שהוא ראוי להציל ושכחו וכו'. והכי איתא לקמן בסוף פרק ב"ש:

סאה תבואה עקורה. דקי"ל לקמן דקמה שיש בה סאתים אינה שכחה וכן עומר שיש בו סאתים ותנן שכח סאה עקורה וסאה שאינה עקורה לא מצטרפי והוו שכחה וסתמא קתני ואפילו ששכח עקורה תחלה דקמה מצילה כדתנן לקמן:

ומפ' ר' יונה לעולם לא תפשוט דמתני' מיירי בקוצר שורה ומעמר שורה שכן היה דרכו קוצר ומעמר קוצר ומעמר ובעוד שטרוד לעמר התלוש שכח המחובר:

וכבר שכח את הקמה עד שלא שכח את העומרים. ומכי התחילה השכחה כבר אבדה הקמה כחה ומעולם לא נצטרפה אבל אם שכח העקורה תחלה דהקמה מצילתה הא נצטרף העקור עם שאינו עקור ובטיל אגביה וחשיב כאילו הקמה עצמה יש בה סאתים ואפילו שכחה תו לא הוי שכחה וכן נראין מדברי רבינו שמשון ז"ל שכתב שם בפ' ב"ש כן:

ומסיק ר' יונה תפתר בקצר שורה ומעמר שורה וכבר שכח את הקמה עד שלא ישכח את העומרים. אבל אם שכח את העומרים תחלה ניצולת העקורה משום שאינה עקורה ולא אמרינן דבר שהוא ראוי להציל ושכחו הרי הוא שכחה ויש ליתן טעם כאן דכיון דסאה של קמה מציל על סאה של עקורה הרי היא כקמה שיש בה סאתים ואם שכחה אינה שכחה ע"כ:

כיצד הוא עשה. כיצד מתקן השבולת:

מביא שתי שבלים מהגדיש. שנתערבה בו השבולת של לקט:

ואומר אם של לקט היא. מפריש אחת לעני ואומר אם זו של לקט הרי טוב: ואם לאו הרי מעשרותיה ותרומתה קבועין בזו:

וחש לומר שמא אותה שקבע בה וכו'. פירכא היא דדילמא הך דקבע בה מעשרות הויא ההיא דלקט ומפריש מן הפיטור על החיוב ואין חלין המעשרות כלל ונשארת בטבלה הראשונה והאיך נותנה לעני:

ומשני אמר ר' יונה מביא שתי שבלים. בזה נתקשה רבינו שמשון ז"ל ופי' דהא דמשני ר' יונה מביא שתי שבלים היינו שתי שבלים חוץ מאותה שנותן לעני וז"ל ומשני א"ר יונה מביא שתי שבלים מלבד אותה שנותן לעני וקובע המעשרות על אחת מהן ואומר על הראשונה אם לקט היא הרי יפה ואם לאו מעשרותיה קבועין על השניה ואח"כ אומר על השנייה דאם היא של לקט הרי מעשרות הראשונה קבועין על השלישית והשתא יש כאן שתי שבלים דלא ידעינן אהי מינייהו המעשרות קבועין ואין יכולין ליתן לעני אלא הראשונה והא דנקט ונותן לו אחת מהן לא חש לומר ונותן לו הראשונה הואיל וכבר פירש מעיקרא ועוד האריך בתיקון הגדיש למ"ד אין בילה עיין בפירושיו ז"ל ונ"ל דאין הלשון משמע כן אלא הכי קאמר שתי שבלים שאמרנו כך הוא מביא שתי שבלים אחד מהגדיש המעורב ואחד מגדיש שהוא ודאי ונותן לעני אחד מהן ויזכה לו בה ויאמר כן אם זו של לקט הרי טוב ואם לאו מעשרותיה קבועין בזו של ודאי ונותן לו הראשונה וכדברי הרב ז"ל ואף הרב ז"ל הודה דאפשר שזו סברת ר' יונה עוד נ"ל פירוש אחר שלא על דרך פירוש הרב ז"ל דלעולם נוטל השתים מן הגדיש המעורב אלא שחוזר ואומר אותן דברים ממש בשבולת שניה ושניהם נותן לעני אחד במתנה ואחד במכירה ותרתי מילי אמר ר' יונה ואומר פעם שנית על השבולת השנית ונותן ואומר וכו' כלומר דמתנה הויא אחד מהן דוקא אבל לא האחרת וכיון דמתנה כן על השניה דהשתא לא קשה דדילמא זו שקבע בה המעשרות לקט היא דהא חזר והתנה כן על השניה דאם היה לקט מעשרותיה דראשונה קבועין בה עצמה ואפשר נמי דשניהן ודאי ומעשרות השניה עם מעשרות הראשונה קבועין בזו דהיינו באותה שאינה מתנה ולהכי הדר ר' יונה ואמר ואומר אם לקט היא כלומר ואומר פעם אחרת בשניה אותן דברים ממש דהא אינו יודע אי זו מהם ודאי ואפשר גם דשניהם ודאי הלכך נותן לעני במתנה אחת מהן שהרי אחת מהן חייב לו שלימה והאחרת יש בה שיעור לחשש מעשרות של השתים וכ"ש של האחת דהאחת מהם טבל ודאי והעני בזה אין לו תרעומות הלכך אינו צריך לתת לו במתנה השנית אלא יכול למכרה לו חוץ ממעשרותיה והעני יבקש פרנסה ממקום אחר לתקנם ויסלק הספק וכן מצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד שבולת של לקט שנתערבה בגדיש הרי זה מפריש שתי שבלין ואומר על אחת מהן אם לקט היא זו הרי היא לעניים ואם אינה לקט הרי המעשרות שחייבת בהן שבולת זו קבועין בשבולת שניה וחוזר ומתנה כן על שבולת שניה ונותן לו אחת מהן והאחרת תהיה מעשר ע"כ כוונת הרב מה שאמרתי והאחרת תהיינה בה המעשרות ומוכרה לו לבד ממעשרות שבה:

דר' יוסי היא. טעמא דרבנן אתא לפרושי דאמרי דיכול בעל הבית להחליף שבולת בשבולת ולתת לעני שבולת מתוקנת וטעמא דסברי כר' יוסי דפ"ב דבכורות דתנן התם רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים רבנן סברי אי אפשר לצמצם ובודאי חד מינייהו חולין ושקיל כהן חד מינייהו ויאכל במומו והנשאר ביד ישראל נמי ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לישראל וקאמר ר' יוסי דהך דישראל דחליפין ביד כהן פטור מן המתנות דעשו שאינו זוכה כזוכה ואע"ג דלא מטא לידיה כמאן דמטא לידיה וזבניה לישראל במומיה דמי כלומר ואע"ג דלא זכה כהן בהאיך דלא מטא לידיה מעולם הואיל ומעיקרא הויא שייכא ביה יד כהן דשמא דידיה הוי שויוהו רבנן כמאן דמטא לידיה שם בכורה וזבין ליה לישראל במומיה ושקליה לאידך חילופיה לדמיו ובכור שמכרו כהן לישראל פטור מן המתנות דאיתקש לצבי ואיל כדאיתא התם והכא נמי שויוה רבנן כמאן דמטא לידיה דעני ויכול בעל הבית להחליפה כדי לתקן לו שבולת:

ור"מ מחייב. במתנות התם מפ' טעמא משום דכהן בא עליו משני צדדין אי בכור הוא כוליה דידי הוי דשקילנא הוי חולין ומהדרנא ליה ניהלך ושקילנא מתנות דיליה ואי לאו בכור הוא הב לי מתנות דיליה ניהלי:

לדברי ר' יוסי צריך לזכותה לכהן. כדמפ' ר' יוסי בר זבידא לקמיה דר' בא אדר' אליעזר קאי דר' אליעזר ס"ל מזכה לעני כל שדהו ור' יוסי פליג עליה דר' יוסי בעי התם חילופיו ביד כהן כדתנן התם הכי נמי הכא צריך שיזכה לעני כהן השבולת שנוטל התרומה ותרומת מעשר ממנה דבכל מתנותיה אית בהו זכייה לכהן בין השבולת שנותן לו במתנה בין אחרת דמכירה ובהכי הוי חליפיו ביד כהן ומצי למכור לו האחת חוץ ממעשרות שלה ושל חברתה דאילו עני שאינו כהן לית ליה זכייה בכל מתנותיה ואפילו הוא לוי ולא מהני:

אמר ר' יוסי. הוא ר' יוסי בר זבידא אמורא:

וא"ר בא לדברי ר' יוסי וכו'. דר' יוסי פליג אדר' אליעזר דמתני' דלר' אליעזר כל עני דעלמא סגי וכ"ש דפליג אדרבנן ודלא כריש לקיש דאמר דרבנן סברי כר' יוסי:

כל גרמה אמרה דהיא דר' יוסי. וצריך לזכותה לעני כהן כדמפ' ואזיל לדעת כולי עלמא דס"ל לר' מנא דבהא פליגי דת"ק סבר מזכה את העני בשבולת דאי לאו הכי מאי טעמא דרבנן אלא דרבנן נמי מודו דצריך לזכות לעני כהן ובהא פליגי ר' אליעזר ורבנן דרבנן סברי בשבולת אחת דמזכי ליה סגי ואותה לוקח ומתקנה באחרת ור' אליעזר סבר בעינן לזכויי ליה בכוליה גדיש כי היכי דליזכי נמי באותה שבולת המעורבת:

ת"ק סבר מימר נראה כמזכה מימינו לשמאלו. כלומר וטעמא דרבנן דפליגי ולא אמרי מזכה לו בכל הגדיש משום דכיון דהגדיש לא נפק מרשותיה דבעל הבית מחזי האו זכות כי חוכא ואטלולא כמו שמעביר זכותו מימינו לשמאלו דלא נפיק לרשות אחר ומשום הכי אינו מזכה אלא שבולת אחת מן הגדיש וכדאוקימנא מתני':

ור' אליעזר סבר דאינו נראה כמזכה מימינו לשמאלו. הלכך מצי לזכויי ליה כוליה גדיש כי היכי דליזכי עני בההיא שבולת דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וכיון דתרויהו קפדי דלהוי זכות שלם ממילא שמעינן דבעינן שיזכה ואע"ג דלא אתי לידיה דעני:

מחלפא שיטתיה דר' אליעזר. דתנן לעיל בפ' הפאה ניתנת אליבא דר' אליעזר דבעל הבית מזכה ליה לעני הפאה והעני זכה במאי דמזכי ליה בעל הבית בהן:

ומשני בשיטתן השיבן. כלומר לדבריהן דרבנן קאמר להו לדידי בעל הבית גופיה יכול לזכות לעני כדלעיל אלא לדידכו דאמריתו דעני גופיה בעינן דזכי כל זמן שלא זכה העני בשבולת היכי מצי יהיב רשות דמחליף בעל הבית ולדידכו צריך לזכות לעני בכל הגדיש וטעמא דרבנן כדלעיל דכל הגדיש לא מזכי דחוכא הוא:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה