פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו
פרק ה · הלכה א
גדיש שלא לוקט. כשמקבצין האלומות והעומרים למקום אחד בתוך השדה קרוי אותו ציבור גדיש כדאמרינן האי גודשא תילתא:
שלא לוקט תחתיו. שקבצם במקום שלא לקטו שם העניים את הלקט והמקום ידוע שיש בו לקט:
כל הנוגע וכו'. כל השיבלים הנוגעות על פני הארץ בשטח הקרקע:
הרי הן של עניים. ופטורין כל אותן שיבלים מלעשר ובגמ' מפ' אמאי אין אומדין אותה כדתני סיפא הרוח שפזרה את העומרים בשדה וכיסו את הלקט של עניים המפוזר בשדה ואין ידוע כמה לקט היה שם שנפלו העומרים עליו:
אומדין אותה. בית דין הולכין עליה ושמין אותה כמה לקט ראויה לעשות שדה זו:
רשב"ג אומר וכו'. אין הדבר צריך אומד כבר קצוב הוא ולא פליג את"ק אלא לומר קצוב ועומד הוא:
כדי נפילה. בגמ' מפ' לה:
ואפילו כריכות. אלומות תרגום ירושלמי כריכן:
אפילו חטים על גב שעורים. ואפילו שהגדיש חטים על גבי לקט של שעורים קנסוהו ופטור מן המעשרות כדמפ' ואזיל:
דבית שמאי היא. דלקמן בפ' ב"ש ס"ל דהפקר לעניים פטור מן המעשרות והיינו אע"ג דלא הבקירו אלא לעניים מועיל דאינהו גמרי משכחה ופאה כדאיתא התם והכא נמי יש הרבה שבלין שאינן לקט ויהבינהו להו לעניים בתורת לקט דהפקר דאפקרינהו תנא דמתני' הפקר לעניים הוא דהוי ולב"ה מעשר בעי:
שמענו שהוא פטור מן המעשרות וכו'. כלומר לדברי הכל הוא וטעמא דהפקר ב"ד הפקר ואפקירו חכמים לנכסי דהאי גברא ומיד הן פטורין מן המעשרות וחזרו ב"ד וזיכו בהן לעניים:
ומשום קנסא. דלא תהני מחשבתו:
וכל אשר לא יבא לשלשת וגו'. אלמא דיש כח לב"ד להפקיר ולקנוס לאיש בנכסיו ובאנשי כנסת הגדולה משתעי קרא בספר עזרא:
ומנין שהוא פטור מן המעשרות. דבשלמא הבקר דיליה דאיהו אפקריה מדעתיה נפקא לן בפ"ק דחלה מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וכו' אלא הבקר דב"ד היכן שנינו שיש כח ביד ב"ד להפקיעו מן המעשר דכיון דבעל הבית עומד וצווח נראין כעוקרין דבר מן התורה:
לא בשביעית. השתא משמע ליה משום שמאריכין להן באיסור עבודת הקרקע ומשום פיטור מעשרות כדמפ' לקמיה:
ולא במוצאי שביעית. בשמינית שבאה למוצאי שביעית ולקמיה מפ' טעמא:
ולא בחדש אחד שהוא מוסיף. שמאריך בשביעית:
לא פטור מן המעשרות. דשביעית פטורה מן המעשרות דכתיב תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם כדאיתא לקמן בפ' ב"ש ואי מוסיף חדש אחד יותר אתה פוטרו מן המעשרות אלמא דאם עברוה ב"ד בשביעית אע"ג דמפקיעין מידי מעשר אותו החדש אפילו הכי הויא מעוברת ולקמן פריך לה והשתא מפ' לכולה ברייתא והדר מסיק למילתיה:
עד כדון שביעית. אשכחן טעמא דהשביעית אין מעברין לכתחלה אלא מוצאי שביעית מאי טעמא לא:
שלא לרבות באיסור חדש. משום דבשביעית כלה הישן והם מצפין לחדש ואם מעברין אותה אתה מאריך להן איסור החדש:
א"ר בון וכו'. השתא דפריש לברייתא אתי לאסוקי מילתיה ואמר דמהכא לא מצי למידק דהפקר ב"ד פטור מן המעשרות דעיבור שנה שאני דמקיימינן קרא דשמור את חדש האביב דמהכא ילפינן לעיבור שנה:
עד שלא התיר רבי להביא ירק. הא דקתני לכתחילה אין מעברין לא בשביעית ולא במוצאי שביעית היינו קודם שהתיר רבי להביא ירק מח"ל משום גושי ח"ל הבאין בשרשי הירק דמטמא במגע ובמשא גוש הבא מארץ העמים כדתנן במס' אהלות:
הוא שביעית וכו'. כך הוא שביעית ומוצאי שביעית כשאר שני שבוע ומעברין אותן נמי לכתחלה דיש להן תבואה הרבה מח"ל שבח"ל יכולין לזרוע בשביעית וכן במוצאי שביעית אע"פ שהאריכו להן באיסור חדש יש להן תבואה הרבה לאכול אותה של ח"ל שהתירה עומר של שביעית:
תני אין מעברין את השנה. ברייתא אחריתא היא דמיתנייא במדרשא אחרינא ומפ' לה ר' מנא דכי היכי דלא מיתנייא בזמן שהיותה דגושא הכי נמי לא מתנייא בזמן שהשנים כתקנן וה"ה נמי לאידך:
זמן שלא היו השנים כתקנן. דישראל לא זהירו במצות ולא מיקיימא ברכת התורה וצויתי את ברכתי ומשום הכי מזיק להן עיבור של שביעית ושל מוצאי שביעית:
אבל בראשונה שהיו השנים כתקנן. שהיתה הברכה מצויה דועשת את התבואה לשלש השנים היא שביעית וכו':
למוצאי שביעית מיד. בפרק קמא דסנהדרין ובפ' הנודר מן הירק מפ' עעמא משום דס"ל מותר להביא ירק מח"ל לארץ כר' זעירא דלעיל:
שמרהו שיהא בחדושו. המתן לו ולא תעשהו ניסן כי היכי דלהוי פסח בזמן אביב וכיון דדין תורה מיקיים לא חיישינן למעשרות דמדין תורה הוא דפטור:
ויי דא אמרה הדא. כמו והי דא אבל אי זו היא המשנה שמשמעת אותנו דהפקר ב"ד פטור ממעשר ממתני' דגדיש שמעינן לה דהא הכא לא מיקיימא דינא דאורייתא ונותנים לעניים כמה שיבלים דלא הוי לקט ומפקיעין אותן מן המעשרות וכדמפ' ר' ייסא:
עניים מעשרין ואוכלין. ומתני' קתני הרי הוא של עניים ומשמע דפטורין מלעשר:
ומשום קנסא. ואפילו כב"ה אתיא וההפקר לכולי עלמא הוא דהוי אלא משום קנסא דלא תהני מחשבתו שרצה לגזול העניים אמר שיהא לעניים ורבנן זכו בה ואקניוה להו לעניים:
ארבעת קבין לכור. כדי נפילה דמתני' ארבעת קבין לקט לכור כדמפ' ואזיל דהיינו בית כור שדה שזרעו בה כור והכי מסקינן בפ' המקבל דב"מ:
ארבעת קבין לכור של תבואה. שלקטו עכשיו ומסיק לבית כור והתם איבעי לן במפולת יד או במפולת שוורים:
תמן תנינן. בפ' המקבל דב"מ:
אמר ר' יהודה וכו'. פליג אהא דתנן התם המקבל שדה מחברו אם יש בה כדי להעמיד בה כרי חייב ליטפל בה כלומר שלא עשתה אלא מעט ובא לו האריס למנוע עצמו מלהתעסק בה עוד שאין בה כדי טרחו אם יש בתבואתה כדי להעמיד הימנה כרי חייב ליטפל בה והתם מפ' לה:
וקאמר ר' יהודה מה קיצבה. מה היא הקיצבה שקצבתם לו להעמיד כרי וכי שדה קטנה לשיעור כרי ושדה גדולה לשיעור כרי:
אלא אם יש בה כדי נפילה. ומפ' ר' אבהו דההוא כדי נפילה היינו כדי הזרע שנפל בה בשעת הזריעה:
וכא הוא אומר הכין. דאמאי לא שיערו הלקט כפי הזרע שנפל בעת הזריעה ולא משני לה והכי איתא בפ' המקבל: