פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו
פרק ג · הלכה ה
קולחי אילן. לקחם עם פירותיהן קולחי בלשון משנה כמו יונקות בלשון מקרא ויונקתו לא תחדל ויעל כיונק והוא אילן בחור היוצא אצל גזע אילן הזקן או קרוב לו והלוקח בא לעקרן ולנטען בתוך שדהו וכל זמן שלא תלשן הלוקח הוא נותן פאה מכל אילן ואילן כדכתיב שדך ומרבינן אילנות מיניה בפ"ק ואין נותן מאחד על חברו הואיל ואין השדה שלו שאם היתה השדה שלו היה נותן מאחת על כולן דאין שום דבר מפסיק לאילן אלא גדר כדאיתא בפ' אלו מפסיקין ובזמן שנטועין בסדר שמפורש שם:
אימתי בזמן שלא שייר. בעל השדה שום אילן מאותו מין לעצמו בשדה אבל אם שייר אחד מאותו המין לעצמו כולא חיובא רמיא עליה ופוטר את כל האילנות:
כשהתחיל לקצור. כלומר מתני' דקאמר ר' יהודה דרמי חיובא על בעל השדה נפרש דדוקא כשהתחיל בעל השדה ללקט קצת פירות האילנות קודם מכירתו דמן ההיא שעתא מיחייב בפאה ומשום הכי כי שייר לא נפק מחיובא קמא והוה ליה כדמעיקרא:
לא התחיל לקצור. לקצור לאו דוקא אלא ללקט ולישנא דקרא נקט:
המוכר חייב. בראשית הגז:
ואם לאו הלוקח חייב. דלא זבין ליה חיובא:
בין שהתחיל לגזוז וכו'. דבראשית הגז פשיטא לן דלא בעינן אתחלתא דגבי פאה כתיב ובקוצרכם משמע מתחילת קצירה וגבי ראשית הגז לא כתיב בגוזזכם גז צאנכם וכיון דר' יוחנן קאמר עלה דר' יהודה היא משמע דכלהו שוו ובפ' ראשית הגז לא קיימא הך מסקנא אלא דוקא דאתחיל לקצור וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג:
מ"ט דר' יהודה. דמכי שייר על בעל השדה להפריש:
דחובת קציר בקמה. וכיון דנשאר לו אילן עליה דידיה רמיא כוליה חיובא אי משום דלא זבין ליה חיובא דרמיא עליה ולקמן מפ' מאי נפקא מינה:
אית לך מימר שחובת קציר בקמה. כלומר שחובת ראשית הגז להניחו במחובר הא ודאי לא דבשלמא לגבי פאה נפקא לן לקמן בפ' הפאה ניתנת מדכתיב תעזוב והכא אדרבא תתן לו כתיב שאין מחוסר אלא נתינה אלא ודאי משום דמכר הגיזין חוץ מחובתו הוא כיון דר' יוחנן מדמי להו טעמא דהך כטעמא דהך:
אין תימר משום שחובת קציר בקמה. ולאו משום דררא דממונא אם הפריש הלוקח הויא הפרשה ולא יהיב ליה המוכר דמים ואי טעמא משום דזבין ליה בר מחיוביה יהיב ליה דמים שיעור פאה שנתן דטעה בעצמו:
נשרף נשרף. כלומר ואזיל ליה חיובא ומפסדי עניים:
חוץ מחובתו. דאכתפיה רמיא:
נשרף נוטל ממנו דמים. ויהיב לוקח פאה לעניים ונוטל דמים מן המוכר ומסקינן דטעמא משום דמוכר לו חוץ מחובתו: