אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו

פרק ג · הלכה ב

הלכה א

המחליק בצלים לחים וכו'. לאו היינו כמחליק דסיפא דהתם הוא שמחליק הקרקע שעוקר שלשה ביחד והכא עוקר כל הרכין והלחים למכרן ואפילו איתרמי דדמי למדל קתני דנותן פאה לאלו לעצמן ולאלו וכו' אלא מחליק דהכא שמחליק גוף הבצלים שמסיר מהן אותן עלין המעופשות דלא חזו לאכילה כדי למכרן ודייקא מתני' דבסיפא תני מחליק מאחת יד:

ומקיים יבשים לגורן. מקיים הנהו דחזו לייבש ולהתקיים מעמידן בארץ כדי שיהו מבושלין כל צרכן:

לגורן. להכניסן לקיום:

לאלו לעצמן וכו'. לעיל פליגי בה אמוראי איכא מאן דאמר דטעמא דשוק וגורן חשיבי ולהכי הוו שתי קצירות ואיכא מאן דאמר דטעמא דלח ויבש שני מינין הן:

וכן באפונים. שמחליק לחין ומקיים יבשים ויש לפרש דלאו באותן שהן מין ירק מיירי דהיינו אפונין הגמלונים ששנינו בהן מין ירק אלא באותן שהן מין זרעים כדתנן פ' ערוגה אפונין חשופין מין זרעים אי נמי דהכא סתמא קתני וזרען מתקיים אפילו אותן שהן מין ירק דהתם לענין ערוגה הוא דתני לה מפני העלין דאית בהו שרכא כדאיתא התם:

וכן בכרם. אי מוכר בוסר לאכול השתא ומקיים אשכולות האחרים לעשותם יין או צמוקים נותן פאה לאלו וכו' והרמב"ם ז"ל גורס וכן בכרם המדל נותן וכו' עיין פ"ב ואין נראין דבריו:

המדל נותן מן המשוייר. מפ' במס' שביעית פרק בראשונה אי זהו המדל אחד או שנים אי זהו המחליק שלשה זה בצד זה ומפ' התם בגמ' המדל שנוטל אחד ומניח שנים או נוטל שנים ומניח אחד והכי מפ' נמי בפ"ק דמ"ק שלופי שהן נזרעים תכופים ולכך הן כחושין ושולף אחד או שנים מבינתיים כדי שישביחו:

ומחליק. שנוטל שלש:

מאחת יד. ממקום אחד יד מקום כמו איש על ידו וקאמר דכי הוא מדל בבצלים או באפונים או בכרם לא חשיב קצירה ולא בצירה ופטור מפאה דקצירת עראי בעלמא הוא אבל כשהוא מחליק שמה קצירה ומיחייב כדפרישית:

ה"ג תני המירוג חייב בתחלתו וחייב בסופו. והכי איתא בתוספתא והשתא מפ' לה אמוראי:

ואי האי דינו מירוג. ואי האי דאיהו מירוג:

ומפ' רבי ירמיה דהיינו הא דתנן המחליק בצלים לחים לשוק וכו'. ובשתולין כדרכן עסקינן אלא שעוקר מהן למכור בשוק ונותן בתחלתו דקאמר היינו השתא בלקיטת הלחין ובסופו היינו המבושלין של סוף כדתנן במתני' וקרי ליה מירוג לשון השמטה ששומטן ממקומן קודם זמנן לאכלן לחים תרגום כי שמטו הבקר ארי מרגוהי תוריא ונדחה ידו בגרזן ותתמריג ידיה:

הדין קיצחא וכו'. זרע בצל קרוי כן בלשון ארמי פליג אר' ירמיה דההוא פשיטא דחייב ומאי קמ"ל מתני' היא אלא ה"פ דכשזורעים זרע הבצלים תחלה זורעים בריצוף ועולין כאחת כמו עשבים דקים ואח"כ שותלין אותן בריוח בין אחד לחבירו ובסדר ומיקרי מירוג ששומטן ממקומן לחזור ולשותלן במקום אחר ומחליק דמתני' היינו עקירה דלא הדר אבל האי עקירה דהדרא ואשמועינן דהא כל מהן כשהן רצופין חייב בפאה וכ"ש אחר ששתלן דהיינו סופו:

דאי לא כן מה אנן אמרין. קא בעי תלמודא מאיזה טעם חולק ר' ירמיה על זה דר' יוסי אי משום דהואיל וראוי לזריעה דסופו לחזור ולשתלן והשתא לאו אוכלא חשיבי ותנן כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל והא חטים נמי לזריעה הן ואפילו הכי מיחייבי בפאה:

ומשני חטין שאני דרובן לאכילה ומיעוטן וכו'. וזה הבצל רובו לזריעה לחזור ולשתלן הילכך לאו אוכלא חשיבי:

על דעתיה דר' ירמיה ירק חייב בפאה. כלומר על דעתיה דר' ירמיה דפליג אגוונא דמפ' ר' יוסי משום דסבר דירק הוא ואי מחייבינן ליה בפאה משום דכשהן מבושלים וגדולין מתקיימין:

א"כ כל ירק נמי ליחייב בפאה דהא מינו מכניסו לקיום. דהא מקיימים הזרע לעולם:

מה עבד ליה ר' יוסי. מה יתרץ ר' יוסי לנפשיה אהך קושיא:

ומשני אוכל גמור הוא ואינו מחוסר אלא ליבש. כלומר שיתעבה ויגדל כל צרכו ולא דמי לזרע דירק דירקו אין מכניסו לקיום כלל אלא זרעו:

ולא לקט קיטוף. מייתי לה הכא דאע"ג דאמר ר' יוסי דאינו גמור חשיב גמור דוקא דכן אורחא דאינשי אבל אי לאו אורחא דאינשי גמור אין ושאינו גמור לא:

ולא לקט קיטוף. שחתך השיבלים בידים כדכתיב וקטפת מלילות בידך הילכך פטורות דאין לקט אלא הנקצר במגל כדכתיב ולקט קצירך דדוקא גבי פאה הוא דרבי רחמנא כדאיתא לעיל בפ"ק אבל גבי לקט לא אשכחינן דרבי:

המלקט שבלים. בידיו בקיטוף מעט מעט כדי עיסה:

ואפילו קטף כל שדהו. כך בכל פעם שיעור עיסה:

פטור. ולא דמי לקציר כלל ומשום הכי פטור אפילו מן הפאה:

אפילו במגל. דבחדא סגיא דמלקט מעט מעט וכדמפ' ר' יוסי:

והוא ששייר. בעינן שיור שלא ילקטם כאחת, למר בקיטוף דיד ולמר אפילו במגל:

חמשה גפנים. בצורת כרם:

ובצרם. כי אורחייהו במגל:

והכניסן לתוך ביתו. לאכלם ענבים מש"ה פטור דתבצור כרמך לא תעולל כתיב ומפ' לעיל בפ"ק לא תדקדק דהיינו אזהרת הנחת פאה וכדרך הבוצרים הוא דאמר רחמנא והיינו ליין וגבי שכחה נמי כתיב בהאי קרא אחריך ומיניה דרשינן בפ' ראשית הגז שכחה ובבציר קאי וכדרך הבוצרין. וגבי פרט נמי כתיב ופרט כרמך לא תלקט וגמר כרמך כרמך:

ומן הרבעי. קסבר כר' אליעזר בן יעקב דפ' משוח מלחמה דכי כתיב חלול גבי כרם הוא דכתיב מי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו ולגבי כרם כתיב בצירה:

וחייב בעוללות. דעוללות שמים אקדשינהו והא דכתיב כי תבצור כרמך לא תעולל הא דרשינן דלאו בעוללות מיירי בפ"ק אלא בפאה והא דכתיב וכרמך לא תעולל הא דרשינן ליה לקמן בפ' כל זית לכרם שכלו עוללות וקשיא לר' חייא בר אבא דבעי תרתי קיטוף ביד ושיעור עיסה דהא הכא בצירה בכלי הוא וקתני פטור:

כאן בגמורות. ר' חייא בר אבא מיירי בגמורות דאי בעי לקיימן מתקיימות הן ומשום הכי בעי תרתי וברייתא בשאינן גמורות:

ואפילו תימא וכו'. כלומר ברייתא לעולם מיתוקמא בין בגמורות בין בשאינן גמורות ולר' חייא לא תקשי דברייתא מיירי דבעי לאכלן ענבים דקתני והכניסן לתוך ביתו דאטו לכלבו שדי להו אלא הכניסן לענבים גופייהו והיינו לאכלן כמות שהן ורובא דענבים לאו לאכילה הן כמות שהן אלא לעשותן יין ולאו כדרך הבוצרים מיקרי ור' חייא בר אבא דאמר דבעינן תרתי גבי כרם היינו לעשותן יין והיינו דאמר לעסתו דאילו לאכלן בעינייהו דהיינו מלילות לא בעי תרתי אלא אפילו לא שייר אלא שלקטן כולן כאחת כדתניא בברייתא דלאכלן ענבים אפילו בצרן כולן כאחת פטור:

והוא ששייר. מקצתן כי היכי דלא להוי כדרך הבוצרין וילפא מן הדא דר' חייא בר אבא דאמר דדוקא כשיעור עיסה ולא כולן כאחת וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ד וז"ל מי שהיו לו חמש גפנים ובצרן לתוך ביתו אם לאכלן ענבים פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הפאה ומן הרבעי וחייב בעוללות ואם בצרן לעשותן יין חייב בכל אלא אם כן שייר מקצתן ולא הבנתי מה שהשיג הראב"ד ז"ל ומימרא דר' חייא בר אבא פסק הרב ז"ל בפ' שני:

במדל לשוק. דמכרן מיד וכיון דלא חשיבי פטורין:

במדל לבית. כלומר מדל להרויחן ומכניסן לבית לקיום בצירה חשיבי ונותן מן המשוייר על הכל:

בשעיבה ע"מ להדל. שזרען רצופים בעובי כדי להרויחן דלא אחשבינהו אוכלא:

עיבה על מנת שלא להדל. אלא לקיימן כן אחשבינהו אוכלא ונמלך אח"כ להרויחן ואפילו שמוכרן מיד נותן מן המשוייר על הכל:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה