פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו
פרק ג · הלכה א
מלבנות התבואה. היינו ערוגות מרובעות כעין דפוס שעושין בו לבנים שקרוי מלבן וכן נקרא רבוע של עץ שקובעין בו הדלתות מלבן כדאמרינן בעלמא מלבן של פתחים וכן פי' בערוך והואיל ועומדות הערוגות פיסקי פיסקי ואילן זית בין הבינים דאין מתערבות זו עם זו קסברי ב"ש דמפסיקין ונותן פאה מכל אחת ואחת ובגמ' מפ' לה אי ברצופין אי במרווחין:
ראשי שורות מעורבין. כגון שהערוגות ארכן מצפון לדרום ורחבן ממזרח למעריב ואין קוי השורות של הערוגות ממזרח למערב ישרים אלא אחת נכנסת ואחת יוצאה בענין שאין האוירים ישרים וראשי קוים של נגד רחבם קרי שורות מודו לב"ה דנותן פאה מאחד על הכל ומה שהקשה רבנו שמשון ז"ל בפי' המשנה במה שפירשתי אתי שפיר:
המנמר שדהו. לשון אתרוג מנומר נוקש בלע"ז שמלקט כאן ומניח כאן מלקט כאן ומניח כאן מלקט את המבושלים כל צרכן ומניח את הלחין שלא בשלו וחוזר ומלקט במקום אחר המבושלים דהו"ל מנומר וקאמר ר"ע דנותן פאה מכאו"א מכל מבושל ומבושל ומכל לח ולח שהמבושל הקצור הלח שבינתים מפסיקו והלח המחובר הקצור שבינתים מפסיקו דס"ל לר' עקיבא דמבושל בהדי שאינו מבושל שני מינין חשיבי ודמו לזרע אחר והראב"ד ז"ל סובר בהשגות דפלוגתא דר' עקיבא ורבנן אינו אלא על הלח המשוייר לבדו:
מאחד על הכל. מן הלח המשוייר על הלח והמבושל דכולו מין אחד ומפ' בגמ' אי חשיב חד מינא לרבנן כי הוי הלח המשוייר רובא דדילמא כי הוי רובא מצטרף לח של כאן עם לח של כאן ומן המבושל נותן פאה לעצמו ומן הלח בפני עצמו:
שבת. אניטו בלע"ז:
בשלשה מקומות. דוקא נקט לאשמועינן דטעמא דרישא דפליג ר' עקיבא דיהיב פאה על כל מבושל ומבושל היינו משום דהוי המבושל מופסק כגון יבש כאן ולח באמצע יבש כאן דהוי שלש מקומות דאילו חציו לח וחציו יבש אפילו ר' עקיבא מודי וטעמא דמודו רבנן בשבת או בחרדל בגמ' מפ' לה:
אנן תנינן של בין הזיתים. בסדר המשנה שלנו:
של בין האילנות. אילנות דעלמא דאין חייבין בפאה:
אלא של בין הזיתים. דחייבין בפאה ואילנות דכיוצא בהן והואיל והן חייבין בפאה משום הכי מפסיקין כדאמרינן בעלמא דבת מינה מחריב בה אבל שאר אילנות דלא מיחייבי בפאה חשיבי כאויר ולא מפסיק להו:
דבר שהוא פטור מן הפאה. ומשום הכי סברי ב"ה דלא מפסקי אבל בזיתים ודכוותיהו דחשיבי דפאה אית בהו מיפסקא להו דפאת אילן משונה מפאת שדה דתבואה זוכין בקשיה ומודו לב"ש קמ"ל:
במה אנן קיימין. כמו במאי עסקינן:
אי במרווחין. שמפוזרין האילנות בשדה שנטועין פחות מעשרה לבית סאה דאין נראה שעושין מחיצה אף ב"ש מודו:
ואי ברצופין. שסמוכין ותכופין האילנות יותר מעשרה לסאה הא מחיצה הוו ומפסקי ומאי טעמא דב"ה דאמרי דלא מפסקי:
בנטועין מטע עשרה לבית סאה. דזהו סדרן של נטיעות וחורשין כל בית סאה בשבילן בערב שביעית ואע"ג דהני אילנות דהכא זקנים הן ס"ל לב"ש דלעולם סמוכין חשיבי ומפסקי משום מחיצה ונותן פאה מכל אחת ואחת וב"ה סברי לאו סמוכין חשיבי כיון דיש ביניהון יותר ממלא אורו וסלו והרמב"ם ז"ל בפ' ב' גריס איפכא אבל הגירסא שלנו היא גירסת הראב"ד ז"ל ורבנו שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל:
אין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות. שהצל קשה להן כדאיתא בפ' כל הצלמים אלא להפסיקן נתכוון הילכך מפסקי:
כמא דר' יוסי אמר אין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק. דתנן לקמן מלבנות הבצלים שבין הירק ר' יוסי אומר פאה מכל אחת ואחת וטעמא דר' יוסי משום דבצלים מכחשי לירק ואין דרך לזורען כן הילכך ירק שבינתים כהפסקא דשביל יחיד חשיבא ליה:
מסתברא דב"ש יודון לר' יוסי. דהאיכא דזרעי תבואה בין האילנות ולא קפדי משום צל וליכא מאן דזרע בצלים בין הירק דבצלים מכחשי לירק:
היה שם גדר כמאן דהוא אילן. היה שם גדר של קנים בין הערוגות פשיטא לי דדינו כמו אילן וכי היכי דאילן לא מפסיק ה"נ לא מפסיק ואע"ג דתנן דגדר מפסיק לאילן וכ"ש לתבואה ה"מ כשהשדה מוקף מארבע רוחותיו בגדר אבל הכא דאינו אלא מצד א' בין שורה לשורה לא חשיב והוי אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא ומבטל ליה:
היו ב' גדרים. כלומר מהו מי אמרינן הא גלי אדעתיה דבעי לאפסוקי כולה או דילמא כיון דעדיין מעורבין לא חשיב הפסק כלל ונותן פאה א':
ומסיק צריכא לפנים. והוא כמו תיקו דגמ' דילן:
עד כדון במעורבין וכו'. מיבעיא ליה דדלמא כי אמרי ב"ש מאחד על הכל היינו במעורבין מכאן ומכאן כגון שיש בשדה י' קוין של ערוגות ארכן מצפון לדרום ונכנסין הערוגות של צפון בדרום ושל דרום בצפון כגון זו קצרה ושל מטה ממנה ארוכה ועוד יש א' שרחבה כנגד השנים כזו א)# אבל היכא שהערוגות של צפון נכנסות בדרום קצת מצד אחד אבל לעולם שטחי רחבן שוין כזו ב)# דלמא לאו מעורבים חשיבי:
כשלשה תלמים של פתיח. בעיא אחריתי היא האי עירוב דתנן במתני' כמה הוי מי בעינן שתכנס מלבן של זו באויר חברתה כג' תלמים של פתיח דהיינו ב' אמות כדאיתא לעיל דהיינו שיעור להפסיק משר ממשר כדתנן בכלאים והיינו נמי שיעורא דקרקע לערב ולקשר דבציר מהכי לא הוי עירוב דקרקע ולא איפשיטא בעיין:
כהדין נימרא. כדפרישית במתני' שהוא מנומר כמו הנמר כדכתיב ונמר חברברותיו ומפ' ומאי כהדין נימרא מקום הזבלים עולין תחלה נמרה קרי לה המקומות המזובלים יותר שם התבואה ממהרת לעלות ולהכי תני מנמר ולא תני הנומר:
עד כדון שהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע. הכא סברא תלמודא כר' יוחנן דפ' ר' ישמעאל דמנחות דבמנמר לאוצר עסקינן שהוא מבושל כל צרכו ומבעיא ליה אליבא דרבנן דאמרי מאחד על הכל ונותן מן הלח על היבש ע"כ אין לנו נפ' אלא דמאי דמשייר היינו שהוא מועט כגון שלוקט מכאן ומכאן המבושל ונשתייר הלח באמצע ולר' עקיבא כיון דדמי לערוגה בפני עצמה לא מצטרף ולרבנן סוף קצירה היא והכי דייק לישנא דמתני' דקתני ושייר קלחים לחים משמע דהלח הוי שיורים:
היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע. מהו כלומר כשהיה לח מרובה כגון שהיה המבושל באמצע וקצר היבש והניח הלח מיצטרף הלח עם היבש מי אמרינן נמי הכא דטופלין הלח עם היבש:
אתיא דר"מ בשיטת רבי עקיבא רבו. נראה בעיני דאייתי תלמודא מימרא דר' בא לפשוט בעיין והכי קאמר דר' יוחנן אמר עלה דההיא דר"מ דקוצר לשחת דאתיא כר' עקיבא דהכא דכי היכי דלר' עקיבא דמתני' לח ויבש שני מינין וחשיב ליה כמו זרע אחר ולהכי יהיב פאה מן המבושל לחוד ומן הלח לחוד ומבושל כיון דאפסקיה לח יהיב על כל מבושל ומבושל וכי הדר קצר הלח נמי יהיב פאה על כל לח ולח דאפסקיה מבושל הכי נמי לר"מ דס"ל דכי קצר באמצע לשחת דהיינו שהביא שליש וכדאמר לעיל ושייר האחר כדי שיתבשל כל צרכו כי הדר קצר להו כי הוי יבש הוי הנימור של אמצע שקצרו בפעם ראשונה דמי לאחשביה ללח מכאן ולח מכאן וזה דמי ליבש באמצע כיון שהביא שליש תחלה וכיון דר"מ בשיטת ר"ע אמרה וכך הוא נימור דשחת כיון דהביא שליש כמו נימור דיבש דטעמא הוא משום דחשיב ליה מין אחר איפשיטא בעיין דלעולם פליג ר' עקיבא ונותן פאה מכל אחד ואחד ולרבנן מאחד על הכל דהתם המשוייר הוי רובא דקוצר לשחת דקתני דומיא דדרך היחיד וכו':
ולמה לי כר' עקיבא. למה לן לאדחוקי אנפשין ולמפשט מדאוקימנא ר"מ כר' עקיבא ותילף מרבנן דהתם בעייא דילן מאחד על הכל תיפוק ליה מרבנן גופייהו איפכא דכי קצר ללח לבסוף כשהיה יבש חייב על זה בפני עצמו וכו':
דתנינן. לקמן:
המחליק בצלים לחים לשוק. דהיינו שעוקרן ומסיר הקליפות שאינן אוכל ומוציא אותן לשוק כדי שיאכלום כשהן לחים בענין שלהם:
ומקיים יבשים לגורן. מעמיד בקרקע אותם הראויים להתקיים דהיינו להיות יבשים ומשהה אותן שם כדי שיגדלו כל צרכן ויהיו מבושלין דהיינו דומיא דמניח הלח שיתבשל דנדון דילן ותנן דנותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן ומסתמא מקיים יבשים לגורן דהוי רובא ומשמע דלרבנן כי לקיט הלח ומשייר האחר עד שיתיבש כל צרכו דהוי רובא שני מינין חשיבי לגבי דיהיב תחלה ללח בפני עצמו ולסוף ליבש בפני עצמו אבל לגבי יבש עצמו אפילו יהא מופסק יהיב לכוליה יבש כאחת דהא לא אשכחן לרבנן טפי אלא לר' מאיר לחודיה הוא דאית ליה הכי וכי תנן מאחת על הכל ה"ק מן לח אחת על כל הלח ומן יבש אחד על כל היבש:
ודחי ר' ייסא לתלמידיו דמהך מתני' שמעינן דשוק וגורן שני מינין אבל לח ויבש שיהו שני מינין לרבנן לא שמעינן:
לח ויבש שני מינין. בתמיה כלומר מי שמעינן ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג דמתנות עניים כדברי חברייא שכתב אבל לח מכאן ומכאן ויבש באמצע מניח מן היבש בפני עצמו ומן הלח בפני עצמו דס"ל דמאי דאמר ר' ייסא דשוק וגורן דוקא דליתא אלא משל בעלמא הוא והכי אמרינן לעיל בפ' אלו מפסיקין ודברי הראב"ד ז"ל בזה אינן נוחין אצלי כלל ודברי הרמב"ם ז"ל נכונים בעיני (ד):
חציו לח וחציו יבש. אף ר' עקיבא מודי כשהיה חצי השדה חציו מבושל כאחת וחציו לח דהיינו שאינו מבושל לצד אחד כולן לא תימא דשני מינין הן וס"ל לר' עקיבא כי טעמא דנותן פאה מכל אחד ואחד דמנמר דוקא אבל בחצי חצי מודי לרבנן דנותן מאחד על הכל:
והא תנינן. סייעתא היא דתנן דמודו רבנן לר' עקיבא בשבת בשלשה מקומות ואי טעמא דמודו משום דמופסק לשלשה מקומות ותו לא אמאי נקט שבת לשמעינן הכי גבי תבואה אלא אשמועינן דבשלשה מקומות מופסקים גבי תבואה הוא דפליגי ומשום טעמא דהוי שבת או חרדל מודו כדמפ' לקמיה ושמעינן לגבי תבואה חציו לח וחציו יבש מודי ר"ע:
כיני מתני' וכו'. כלומר דוקא נקט מתני' שלשה מקומות לאורויי דבההוא גוונא גופא הוא דפליגי רבנן אדר"ע ולא תימא דמשל בעלמא נקיט וה"ה לשנים:
מפני שאין הראשון שבהן ממתין. השתא מפ' טעמא דמתני' אמאי מודו רבנן לר"ע ומפ' מפני שאין הראשון שבהן ממתין דזה מתבשל קודם זה וכיון דאורחיה הכי משעה ראשונה מופרשים הן ומפריש מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו:
דרכן ליזרע ערוגות. וכיון דאין דרכן ליזרע שדה אחת הוו להו ערוגות שדות טובא:
על דעתיה דשמואל. כלומר מאי בינייהו ומסיק הא איכא בינייהו דעל דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח דבתר בישול אזלינן ולר' יוחנן בתר ערוגה הוא דאזלינן וכתב רבנו שמשון ז"ל והאי דמחייב שבת וחרדל בפאה אע"ג דאין נותנין פאה לירק הני מיחייבי דלזרע עבידי וקטנית נינהו דתנן בכלאים פ' ערוגה חרדל מין זרעים ותנן נמי במס' מעשרות פ' הכובש השבת מתעשרת זרע וירק ע"כ כלומר וזרען מתאכיל ודמו לחטים דזרען מתאכיל: