פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי פאה· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה ה
שדה שקצרוה גוים. לעצמן כדמפ' בגמ' והיינו גוי שקצר שדה שלו והניח פאה לא הויא פאה וחייבת במעשר אלא אם כן הבקיר ואפילו נתגייר כשהניח מקצת קמה דקרא כתיב ובקוצרכם והכי איתא בת"כ ובקוצרכם פרט לשקצרוה גוים מכאן אמרו נכרי שקצר שדהו ואח"כ נתגייר פטור:
שקצרוה ליסטים. שדה של ישראל שקצרוה ליסטים ישראל ולא הספיקו לגזול העומרים עד שבאו עליהם והניחום פטור דנ"ל בת"כ פ"א דפר' קדושים מדכתיב ובקוצרכם את קציר ארצכם אתם תקצרו שדה שלכם ולא לסטים דתרי ובקוצרכם כתיבי ובגמ' מפ' אי בעינן שיחפרו בשדה שיחין ומערות דקנו השדה בשינויא:
קירסמוה נמלים. מלשון יכרסמנה חזיר מיער בחילוף קו"ף בכ"ף כמו אכלי מן שמיא מלשון קול קובע כובע ודרך הנמלים לקרסם קנה השבולת מלמטה והיינו טעמא דשברתה הרוח או בהמה וטעמא כדכתבינן לעיל דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו:
קצר חצייה וקצרו לסטים חצייה פטורה. לגמרי אף מה שהוא קצר דלא חזרה פאה לעומרים ופטור בין ממה שקצר בין מן הקמה שהניח וקצרוה לסטים וטעמא כדמפ' שחובת הפאה בקמה והא אזלא לה:
קצרו לסטים חצייה פטור. אותו החצי כדנפקא לן מקרא לעיל וכשקצר חצייה אח"כ אותו החצי הוא דמחייב ותו לא הילכך נותן פאה ממה שקצר:
קצר חצייה ומכר חצייה. בקמה כיון דבמה שקצר שייך חובת פאה דהא ובקוצרכם קרינן ביה הילכך מי שלקח הקמה חייב ליתן אחד מששים על כל השדה:
הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל. והוא שפדאו קודם קצירה דהקדש כדאיתא בגמ' ונותן פאה לכל דהא בקצירת חצייה הראשונה נמי ובקוצרכם קרינן ביה:
שקצרוה. הגוים:
לעצמן. שהיתה השדה שלהן כדפרישית במתני' ולאו בפועלי גוים:
שאינן בקיאין בלקט שכחה ופאה. שאין מחלקים בין שלשה לשנים והכל מניחין בעומרים ושכחה נמי אין מחלקים בין לפניהם ולאחריהם והכל עושין גדיש ומדקאמר טעמא שאין בקיאים משמע דמיחייבא השדה במצות אע"ג דאינהו קצרי לה ופאה לקמיה מפ' לה:
שקצרוה לאבדה. אלסטים קאי וקצרו השדה לאבדה שהתחילו לחפור בה בורות שיחין ומערות דקנו השדה כדאיתא בעבודה זרה פ' ר' ישמעאל חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה אע"ג דקרקע אינה נגזלת:
מאחר שהפאה ניתנת במחובר לקרקע. אע"ג דלא קצרוה לאבדה דכה"ג אין קרקע נגזלת אפ"ה פטורה דבעינן קצירת בעל השדה מייתורא דובקוצרכם או ברשותו ואע"ג דכי קצרוה פועלים גוים לא קצרי לה בעלים ומיחייבא התם ברשותו קצרי לה וקצירך ושדך איכא אבל כי קצרוה לגזלה אע"ג דלא היה לאבד השדה איכא שדך וליכא קצירך וכי זכה בה שהניחוה מציאה בעלמא הויא:
ואין קרקע נגזלת. משום הכי פטורה דבחזקת בעלים היא ואינהו לא קצרי לה וקצירך ליכא דאילו קרקע נגזלת הויא לסטים הוו זכו לה וכיון דרוב לסטים ישראל נינהו כדאיתא ספ"ק דביצה חייבת הויא מטעם לסטים דזכו בה הילכך לא מצית לאוקומה אלא בלא קצרוה לאבדה:
מפני שפעמים הוא מפריש מן הקציר על הקמה ומן הקמה על הקציר. הא דקתלי בברייתא מפני שאין בקיאין בפאה דמשמע דיש קלקול גדול בזה ומפ' דלפעמים יש חיוב פאה ויש פיטור פאה ואיכא קלקול כדאמר בפ"ק דאם יש חיוב הפאה פטורה מן המעשרות ואם יש פיטור נותן טבל לעניים ומפ' ואזיל פעמים מפריש מן הקציר על הקמה וכדמפ' ואזיל ופעמים מן הקמה על הקציר כי אורחיה ופעמים אינו מפריש לא מן הקציר שהוא גופיה קצר מיניה וביה ולא מן הקמה שהניח כשלסטים קצרוה דהיינו מתני' וטעמא כדילפינן מקרא ובסיפא שהניחו חצייה מפריש מן הקמה על הקמה גופה:
וקא בעי מפריש מן הקציר על הקמה. היכי דמי דהא תנן שחובת הקציר בקמה ומפ':
כילה שדהו. כלומר קצר וכילה כל מה שהיה לו לקצור והניח א' מששים לפאה:
כיון שקצר שבולת הראשונה. כיון שהניחה לפאה וחזר וקצר שבולת ממנה ונתערבה בקציר ונפלה דליקה בקמה חזרה פאה לעומרים הקצורים ומפריש מהן כל הס' מכל הקציר וטעמא דכיון דנחית שם פאה בעומרים נחתא אכולהו:
אפילו כשקצר. ולא היה בו שיעור ורצה להוסיף בפאה ואמר מכאן ואילך וכו':
המוכר מהו בפאה. דהא מכר חצייה שהניח בקמה ושם הניח חיובא דשדה ואילו הלוקח קצר ממנה שבולת ונפלה בקמה אונס דאמרת דחזרה פאה לעומרים מהו שיזכה בפאה זה המוכר שבידו העומרים הקצורים אם הוא עני שאין לו מאתים זוז דלא שייך הכא להזהיר עני על שלו דחיובא על הלוקח הוא דהוה רמיא:
אמר ר' יהודה אימתי וכו'. בפ' גדיש תנן המקבל שדה לקצור אסור בלקט ובשכחה ובפאה וקאמר ר' יהודה אימתי בזמן שקבלה ממנו למחצה וכו' אבל אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך מותר:
ומה בינה לקדמיתא. כלומר והוינן בה מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומפרקינן הכי קאמר:
לכשתקצור כולה השליש יהא שלך. דהשתא לא זכי ליה במחובר ולא מידי דאין לו אלא בתלוש וחיוב לקט ושכחה ופאה על בעל השדה רמיא:
הדא אמרה שהמוכר זכה וכו'. דאין לו אלא הקצור והלוקח הקמה הוא דמיחייב דהא המקבל זה משום דלא זכה אלא בתלוש זכה בפאה:
ודאי תמן לא נתחייבה שדהו ברשותו. דכיון דקאמר לכשתקצור שליש יהא שלך לא הוי דידיה אלא אחר קצירה ולא חייל עליה חיוב מעולם אבל הכא קודם שמכר הקמה כבר נתחייבה שדהו ברשותו וכיון דרמי אכתפיה שעה אחת וחזר הוי כמו בתחלה:
אילו קצר חצי שדהו ומכר מה שקצר. והיינו שואלין בו דכי אירע אונס לקמה וחזרה פאה על הקצור מהו:
דהלוקח מותר בלקט וכו'. דהא לא חל עליה חיובא מעולם:
יאות. שפיר פשטת דדמי למתני' דמקבל:
הלוקח. שלקח חצייה השני שמכר:
מהו שיזכה בפאה שהיא מתרת את העומרים. מי חיישינן כיון דלקחה אתי לאפקועי חלק עניים:
ומשני דשייכא בפלוגתא דברבי ור' יהודה הנשיא דפ"ק דלמ"ד מוציאין מידו הכי נמי מוציאין מידו ולמ"ד אין מוציאין הכי נמי אין מוציאין:
קצירת ח"ל מהו. דבשעה שקצר חצייה והניח חצייה היה השדה מהארץ וקרעו הירדן מן הצד ונשאר כולה בח"ל אח"כ חזר הירדן למקומו ונשאר השדה בארץ וקצר אח"כ מי מיחייב להניח פאה אף לשיעור קצירה קמייתא דומיא דהקדש דהפודה נותן פאה לכל דקי"ל בפ' אלו מציאות דירדן מה שנטל נטל ומה שנתן נתן והכי קמיבעיא ליה מי אמרינן כיון דקצירה דלבסוף ברשות ארץ קדושה הוי הילכך מיחייבא וגמרינן מהקדש או דילמא הכא שאני דשנוי קרקע הוא דהוי ולא גמרינן שנוי קרקע מהקדש דשנוי בעלים הוא כדמפ' ואזיל:
אי מה הקדש חייב. כדתנן במתני' קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר נותן פאה לכל אלמא אע"ג דמעיקרא אזיל חיובא מיניה ומיפטר חוזר ומתחייב כיון דחזי לחיובא מעיקרא וה"נ הכא:
ולא קציר ח"ל. וע"כ מאי אתא לאשמועינן תיפוק ליה דחובת קרקע היא ואינו נוהג אלא בארץ כדנפקא לן מקראי במס' שביעית פ' שלש ארצות ובפ"ק דקידושין אלא למעוטי כה"ג הוא דאתי אע"ג דהכניסה הירדן בארץ אשמועינן דפטור:
מפריש מן הקציר על הקציר. הקציר שקצר אחר קצירת הקדש מפריש פאה מיניה וביה ואינו מפריש על הקציר הראשון דדמי לקצר חצייה וקצרו לסטים חציה:
הדרן עלך אלו מפסיקין בסייעתא דשמיא