פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ערלה· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה ח
שנפלו לתוך עיסה. של חולין:
לא בזה כדי לחמץ. עיסה זו אבל יש בעיסה מאתים כנגד הכלאי הכרם אסור לזרים רבנן לטעמייהו דאמרי לעיל דתבלין משני איסורין מצטרפין ובעי מאתים כנגד שניהם הילכך לזרים דכל אחד אסור להם אסור לכהנים דתרומה שרייא להו ליכא אלא חד דאיסורא וכיון דכלאי הכרם אין בו כדי לחמץ ויש מותיר בעד שיעורן שרי וה"נ סברי רבנן גבי שאור של חולין ושל תרומה גבי זרים ור"ש אזיל לטעמיה דאין מצטרפין:
תבלין שנפלו בקדרה. דהויא שלא במינו ושניהן נותנין טעם וכל חד לחודיה אין בו כח לתבל וליתן טעם אסור לזרים מטעמא דאמרן ומותר לכהנים מטעמא דאמרן. וטעמא דר"ש דאזיל לטעמיה דאמר לעיל דאפילו גבי תבלין אין שני שמות מצטרפין. ואיכא למידק אמאי תני תרתי בבי דכולהו חד טעמא. ונראה דאיצטריך לאשמועינן דמצטרפין אליבא דרבנן אפילו שני איסורין דלא דמו דחד לאו השוה בכל וחד לאו שאינו שוה בכל דממתני' קמייתא לא שמעינן דהוה אמינא דמ"מ כולהו לאוי לאו השוה בכל בעינן. ותני בבא דשאור ותני בבא דתבלין דאי תנא בבא דשאור הוה אמינא דהא קאמרי רבנן מצטרפין לאוי דלא דמיין משום דשאור לגבי עיסה מין במינו אבל תבלין בקדרה דהוי מין בשאינו מינו לא. ואי תנא תבלין הוה אמינא בהא קאמר ר"ש דמין בשאינו מינו אבל מין במינו אימא מודי להו לרבנן צריכא:
ושל שביעית. קס"ד לאחר הביעור מיירי דאסור באכילה מן התורה ודינו בשריפה כדאיתא פ' הפיגם:
אסור לזרים ומותר לכהנים. ואשמועינן בברייתא דאפילו איסור שאינו שוה בכל עם איסור השוה בכל ואותו איסור הוי קל דלאו אסור מעיקרו הוא אפילו הכי מצטרף ור"ש אזיל לטעמיה:
אסור לזרים ולכהנים. דהא יש בשל איסור כדי לחמץ:
מתיר לזרים. וכ"ש לכהנים כדמפ' ואזיל:
מה בין תרומה אצל הזרים מה בין שביעית אצל הכהנים. כלומר דאי ר"ש מתיר בתרומה לזרים לעיל היינו משום דאין בה כדי לחמץ ואין מצטרפין הילכך שרי אבל כאן דיש בה כדי לחמץ היכי שריא לה בנו לזרים וגבי שביעית נמי קשיא ואפילו לכהנים וכי יש שום צד היתר לשביעית לכהנים דמדמית לה לתרומה דכי היכי דבתרומה יש צד קל דשרייא לכהנים ה"נ אמרת בשביעית והא בזה ובזה יש בו כדי לחמץ ומ"ט דר' אלעזר ב"ר שמעון:
שאור של תרומה תחלה. והא יש בה כדי לחמץ ומכי באת שביעית לא באה אלא לפגום וס"ל כאבוה דריש פרקין דקסבר נותן טעם לפגם מותר ואע"ג דמעיקרא אשבוח ולבסוף אפגום בהא לית ליה לר' אלעזר ב"ר שמעון כר"ש דבעינן באשבח איסור לחודיה ונצטרפו וחמצו ופגמוה קאמר:
כמא דר"ש אמר כל הספיחים מותרים. בפ' הפיגם ושאור דהכא מספיחין הוא וקמי ביעור ואיסור דרבנן הוא דתני וחימצה ולא פגמה קאמר וכיון דשניהם חימצו הא שריא ואפילו לזרים דהא סלקום כדי שלא יפגמו:
ופריך כלום א"ר שמעון אלא בספיחי ירק. אבל לא בספיחי תבואה ושאור מספיחי תבואה הוא:
וקמת היא היא ספיחי ירק. ועמדה להם לבני הישיבה לומר זאת אומרת דלר"ש ל"ש ספיחי ירק ל"ש ספיחי זרעים בתרוייהו שרי ר"ש:
בשיטת חכמים משום שמות מצטרפין. דלא תימא דכ"ש דסבר כר"ש היכא דאין בזה כדי לחמץ ואין בזה כדי לחמץ דמותר לזרים ולכהנים קמ"ל דמודו רבנן בשיטתן דמשום שמות מצטרפין ולא פליג עלייהו אלא היכא דהוי נותן טעם לפגם וכדאמרן ורבנן היינו ר"מ ומשום דסתם מתני' דריש פרקין כוותיה קרי ליה חכמים: