פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבי שלמה סירליאו
פרק ה · הלכה ג
המתמד. שנתן מים בשמרים דהיינו בזוגין דאילו בחרצנים דכ"ע לא פליגי דלאו בר עשורי הוא הכי מפ' לה בפ' אלו עוברין:
ומצא כדי מדתו. מפ' רבא בפ' המוכר פירות דרבנן אפילו ברמא תלתא ואתי תלתא ופלגא נמי פליגי דסברי תלתא עייל תלתא נפיק פש ליה פלגא ופלגא בשיתא פלגי מיא לאו כלום הוא. והאי דקמפלגי בכדי מדתו להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' בכדי מדתו נמי מחייב במעשר. והאי דמחייב ר' יהודה היינו מיניה וביה אבל לא ממקום אחר דהוי מן החיוב על הפיטור. ובגמ' מפרש אי בעי רבי יהודה החמיץ:
מצא יתר על כדי מדתו. סתמא היא ולא פליגי רבנן עליה והיינו לרבי יהודה כדאית ליה ולרבנן כדאית להו לר' יהודה בתלתא ופלגא ולרבנן ברמא תלתא ואתא ארבעה: והקשו התוספות פ"ק דחולין ובפר' המוכר פירות היכי פטרי רבנן ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא דהא אית ביה נותן טעם וטבל חמור יותר משאר איסורין שבתורה דאיסורין שבתורה אפילו במינן בנותן טעם וטבל במשהוא כדאיתא בפ' בתרא דע"ז. ותירצו דאינו אלא קיוהא בעלמא:
לפי חשבון. ואפילו מטבל ודאי דהוי כולו יין מעשרין דהאי נמי חמרא מזיגא הוא ומעשר לחמש סאין חצי קב ועשיריתו מיין. ולקמן ולעיל אמרינן דתרומה פטור דהתורם לבו על מה שבזוגין:
שלנו. שהנמלים לנו בהם:
הערימה החייבת. שנתמרחה ונגמרה המלאכה:
הרי אלו. החורין:
חייבין. במעשר והן טבל ואסור לאכול מהן עראי כדמפ' טעמא מתני':
שום בעל בכי. וכולהו דמתני' בגמ' מפ' להו ומני להו במתני' לפיטורא מן המעשרות ובשביעית. דנקחין אף מן החשוד על השביעית והני דרישא מפ' טעמא בתוספתא ומייתי לה במס' דמאי בפ"ב כגון אלו צרכו חכמים ליתן בהן סימן לפי שאין כיוצא בהן בארץ ישראל וה"פ לפי שיש שומים ובצלים וגריסין ועדשים בא"י דהיינו לכל א' כיוצא בו הוצרכו ליתן סימן בפטורים הבאים לארץ דלא חייבו חכמים פירות ח"ל הבאים לארץ במעשר אלא אותן שדוגמתן בארץ אבל אלצרין ופיסטקין ואצטרובולין כולן אין גדלים בארץ כלל ולא הוצרכו ליתן בהן סימן דודאי כולהו מיני מח"ל הן: ר' מאיר ור' יוסי קיימי נמי אפטורין מן המעשרות ונקחין מכל אדם בשביעית:
אף הקוטנים. בגמ' אפרש:
פטורין מן המעשרות. אינהו גופייהו וכ"ש זרען וטעמא דמח"ל הן וכדפרישית:
זרע לוף העליון. בגמ' מפ' זרע הסילון של לוף כלומר זרע לוף השוטה שכן בלשון יון קורין לשוטה סילי אבל זרע לוף פיקח חייב והני דסיפא ממעטינן להו בריש מכילתין מקראי:
נקחין מכל אדם בשביעית. בגמ' משמע ואפילו מן החשוד:
אע"פ שאביהן תרומה. דאביהן גופיה הוה תרומה ונטען לזרע ותנן בריש פירקין העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גרנן והני אם עשאן תרומה ונטען בדיעבד לזרע הגידולין נאכלין לזרים ואע"ג דזורע תרומה אפי' בדיעבד תקון רבנן דגידולין תרומה כדתנן בתרומות בפרק הזורע והוא מי"ח דבר שאני הכא כיון דהני מעיקרן פטורין מתרומה ומעשר לא גזור בהו:
והוא שהחמיץ. הא דמחייב ר' יהודה היינו בהחמיץ אבל בלא החמיץ אף רבי יהודה מודי דלאו פירא הוא ורבנן אפילו בהחמיץ נמי פליגי:
תמן תנינן. פ"ק דחולין:
התמד עד שלא החמיץ. מים בעלמא הוא ונוהג בו תורת פיסול מקוה אם המקוה הוא חסר ונפלו בו ג' לוגין מתמד זה פסלוהו. ואינו נוהג בו תורת קיחת מעשר שני דבעינן ביה פרי מפרי כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וגו':
משהחמיץ. הוי יין וינהוג בו קיחת מעשר ואינו נוהג בו פיסול מקוה כדין מים אלא כדין מי פירות דאם נטל סאה ונתן סאה כשר:
מתני' דר' יהודה. הך מתני' דחולין ר' יהודה קתני לה דתלי טעמא בהחמיץ ולא בעי יתר מכדי מדתו:
דברי הכל היא. ואפילו רבנן מודו בה דנקח בכסף מעשר דאפילו מי מלח נקחין בכסף מעשר כדאיתא פרק בכל מערבין דחזו לטבל בהן פתו והוא שעירב בהן שמן ועל ידי הבלעה כדאיתא התם דדוקא גבי חיוב מעשרות לא מחייבי אלא ברמא תלתא ואתא ארבעה:
מהו מוציא. לר' יהודה בכדי מדתו ולרבנן ברמא תלתא ואתא ארבעה, ופשיט דדוקא מעשרות הוא דמפריש אבל תרומה לא וכו':
נטבל. ואסור לאכול ממנו עראי דהא נגמרה מלאכתו:
והא תנינן. פ"ק דחלה:
שנתנו לנחתום. קמח כל א' בפני עצמה שיעשנו שאור לכל א' כדי ללוש ולהחמיץ כל א' עיסתה בבית ובא הנחתום וצירף הקמחים כולן שלא מדעתן ועשאן שאור:
אם אין בשל א' מהן כשיעור. של חמשת רבעים ועוד:
פטורה מן החלה. דצירופו לאו כלום הוא:
ואין בשל כלהון כשיעור. בתמיה וקשיא לר' יוחנן:
עיסה ע"מ לחלקה. פטורה ואפי' בעל הבית גופיה לא טביל דהא סופו לסתור מה שעשה ואע"ג דהשתא מחובר הוא לאו כלום הוא דבתר סוף אזלינן וגבי מירוח כרי שאני דאדרבה בעל הבית סופו למרחו או להעמיד ערימה שכן דרך כל העולם הילכך אע"פ שעשאו אחר נטבלו:
נחתום שעשה שאור לחלק חייב וכו'. והא הכא דלסוף סתר ליה ומיחייב אלא טעמא דהויא דידיה. וטעמא דמתני' דנשים משום דלאו דידיה ואינו יכול לחייב העיסה בלא דעת הבעלים שמא ימצא לקוחות ויטבול מיד דאמרי' ליה דיעביד אותה עיסה פת ולא ימתין לעשותה שאור לחמץ עיסות אחרות וימלך לעשות כן מפני שאלתם ולא יחלקנה ומשו"ה חייב אבל אשה בביתה דליכא טעמא דלקוחות אי מעיקרא כי גלגלה הוי אדעתא לחלקה פטורה:
הא בצד ערימה פטורה פטורין. ואפילו שמה שבחורין הוו חטין כמו ממורחין כיון דנמלים לאו אדעתיה דבעל הבית עבדי לא טבלי:
משום יאוש. והבקר פטור והא ידע דנמלים גוררין ומפקר ליה אבל מן הערימה החייבת הא תנן בריש מסכת פאה דאינו יכול להבקיר:
והוא שגיררו ראשי שבלים. ר' שמואל בר אבא מוקי מתני' אליבא דר' יוחנן דכי משמע ממתני' דמן הערימה פטורה פטורין היינו כשנמצא בחורין ראשי שבלים דלא נגמרה מלאכתן דהכי תנן בידוע שמדבר גמור הוו גוררין וכו'. והכי איתא בפ' ר' ישמעאל במנחות דשבולת שנמצאת בכרי שנתמרח ונגמר הויא טבל גמור. אבל לעולם אי הוו חטים ממורחין הנהו דחורים טבולים נינהו ואפי' שלא מדעתו דבעל הבית ואפילו גררו מערימה פטורה והיינו טעמא דלא אותביה ריש לקיש לר' יוחנן מהא:
וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן. והא גזבר ידע דודאי פרקי ליה דהקדישו לבדק הבית, דאי למזבח אין לו פדיון דקדוש קדושת הגוף וא"כ מירוח דגזבר שלא מדעתו של הפודה הוא ואמאי פטורין:
והא גזבר כאחר הוא ואת אמרת מה שעשה עשוי. וכי היכי דגבי הקדש אהנו מעשים דאחר להקדש גבי הדיוט נמי אהנו מעשה אחר לחייב:
גזבר כבעלים. וכל זמן שלא פדאה מתחת ידו כדידיה דמי והקדש פוטר דדגנך כתיב:
ודלא כר' יוסי. פלוגתא דר"מ ור' יוסי פ"ק דשקלים:
ואפילו יש בשל א' מהן כשיעור. אמאי מיחייבי העיסות האחרות דהא ודאי מתני' לחיובי כל העיסות קאמר דאי לאותה עיסה שיש בה כשיעור פשיטא. ומשום הכי פריך דיעשה כדבר שלא נגמרה דהא סופו לסתור ציריף זה:
דא"ר יוסי בש"ר זעירא. בפרק הכובש אליבא דרבנן דאמרי שותין על הגת. וטעמא דסופו להחזיר את המותר לדבר שלא נגמרה מלאכתו הכא נמי ניזיל בתר סוף ולא משני. ושמא לא חש דהתם לקח היין מדבר שלא נגמרה מלאכתו דגת לא טביל עד שירד או עד שישלה בחביות לר' עקיבא אבל הכא הא נתחבר לדבר שנגמרה מלאכתו דחיוב עיסה בחלה בחטים משתגלגל ובשעורים משתטמטם כדתנן התם:
דור אחד מקיף את העמוד. דשומין שלנו יש להן דרא לפנים מדרא:
שאין לו ארס. נ"ל פי' דבר זה מהא דתניא פרק בכל מערבין לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו, ופי' רבנו שרירא גאון ז"ל שמענו שזה הנחש הוא קנה כגון המקל שישנו באמצע הבצל כשיגדל ונוטה לייבש והוא גבעול שלו ויש לאותו קנה ראש כראשו של נחש וחם הוא מאד מפני שממנו יצא הזרע וכל זרע חם הוא כך שמענו שזה הנחש שאמרו לא יאכלנו ע"כ. וזה בצל של רכפא הבא מח"ל אין לו ארס הזה כשאר הבצל. ומכאן נראה דהפירוש הנכון בשום בעל בכי ובצל של רכפא וכולהו דמתני' הוא מה שפי' בערוך בערך קלקי דכולן על שם מקומן נקראו:
והתנינן. במס' נגעים:
גופה של בהרת. שטימאה התורה:
כגריס הקילקי מרובע. קלקי מעיר קליקיא דהיינו ל"ו שערות על ל"ו שערות:
כל גרמה דליתה מרובע. דאי לא ליתני כגריס הקלקי ואנא ידענא דהוא מרובע:
דירבענה הוא והיא נגעה מלא קטרין. כלומר שישער טבלא א' מרובעת ל"ו שערות על ל"ו שערות כשיעור נגע וישים בתוכה הגריס הקילקי שהיא עגולה והוא יעשה קוי המרובע על קוטרי העגולה קוטר לשון ערבי הוא רום קבוב העגולה:
עניבא דפיליא. מין קטנית ונראה מרובע:
כל שגלגליהן חדין. פי' רמב"ש ז"ל כל עדשים הן עגולות כגלגל אלא שהן עבין בשפת העוגל כמו באמצע ושל אותו מקום בשפת העוגל סביב סביב חדין:
כל שאין להן צרורות. דרך העדשים שמתערבין צרורות בהן כשממרחין אותן ושל אותו מקום הקרקע קשה ואין מתערבין בהן צרורות:
כל שעוקציהן מעוטין והלקטיהם מרובין. בתוספתא קתני כל שעוקציהם קטנים, ופי' בערוך בערך הלקט פי' תרמילהון ארוכין ויש בהן גרגירין הרבה מלשון ילקוט דמדקרי לעוקץ הקצר מעט קרי לתרמיל הארוך מרובה ור' מצליח אמר מסתברא עליהן רחבים ונראין הדברים שהקציצין עצמן נקראין הילקטין ונטילתן אפשר דקרי הילקוט ודברים הללו מסברא דילן אינון ולא מפי השמועה ע"כ:
אילין קונייתא. מין קטנית דומה לקרקס וקונייתא מצוי להן ללמוד הימנו פי' קרקס. תניא בתוספתא ר' יוסי אומר אף הקטנים של מטה מהן. ופי' בערוך בערך קטן פי' שלמטה מהן דא"ר יוסי היינו דעוקציהן יותר קטנים מעוקצי הקרקס ולכן נקראין בערבי סגיר אל דנאב ולא נקרא הקרקס קטנים שפירושו קטני זנב ואע"פ שעוקציהן קטנים לפי שהקטנים למטה מהן בזנב כלומר יותר קטני זנב מהקרקס ולכך נקראין קטנים ע"כ:
כרכמין. נראה שהוא מין שזורעין אותו כמו שזורעין זרע פשתן לעשות ממנו טוייה כמו פשתן וכיוצא בו והשמועה מוכחת כן:
שיהא מותר משום ספיחים. ומותר ללקחו מן החשוד:
והתנינן החשוד על השביעית. בבכורות בפ' עד כמה:
ופשתן לאו קיסמין הוא. ולא אוכל והאי כרכמין נמי אפילו דמי לקיסמין ולאו אוכל פשיטא דאסור:
מפני זרעה. דזרע פשתן חזי לאכילה ודמי לשאר אוכלין ומשו"ה קנסוהו מה שאין כן בכרכמין דלא חזי זרעיה לאכילה:
מפני זרעו. והא ליכא למיחש דיהא חשוד בתרומה שיעבור עבירה במים ומלח ואפ"ה קנסו. וא"כ כרכמין נמי אסור בחשוד:
ותני עלה. בתוספתא התורם את הבור צריך שיכוין לבו על הזוגין:
קליפה החיצונה קרוייה כן. והא אוקימנא דמתני' לאו בחרצנים מיירי:
פשתן ניקחת מכל אדם. כדמפ' ואזיל דאינו יודע אם חשוד הוא אם לאו הא דבר בריא דחשוד אסור ומתני' דבכורות דתנן אין לוקחין הימנו פשתן בחשוד ודאי:
ביקיא. בת"כ תניא מיבל ביקיא בשמן. ופי' הראב"ד ז"ל דומה כי הוא ממיני צבעים. ובסוף תוספתא דמעשרות שנינו ר' יוסי אומר אף זרעוני שדה פטורין מן המעשרות כגון זרע איסטיס וזרע קוצה וזרע ביקיא. והשרש נקרא ביקיא והעלין שלו נקראין בל ביקיא כעין נבייה ששנינו בעבודה זרה ובמעילה. או מלשון בול הרים והמים ששולקין אותו בהן צחין ושמנים ומראים כמראה שמן. ובערוך פי' אירבא לוצא בלע"ז:
ביקיא עצמה. ואפילו שורש ועלין שלו:
דילמא דלא איתאמרת. הא דזוגא דאמר דנקחת מכל אדם אלא באינו יודע וכו' אבל דבר בריא שהוא חשוד אסירא ביקיא גופה אבל זרעה שרי והיינו מתני' ותוספתא דשרינן זרעוני גנה וזרעוני שדה אפילו בחשוד ודאי:
ירבוזין. זרעוני גנה שאין נאכלין הן. ופי' בערוך פינוגו בלע"ז:
גו קופתא. תוך הקופה, כלומר בשוגג:
מן דגלאי לך חספא אשכחת מרגניתא. דרך המרגליות להמצא בים תוך הקליפות שקורין קונגאש בלע"ז והקליפות קראם חספא:
ואת אמרת ולאו מתני' היא. כמתמיה ממני לומד מדברי למדת ואתה מקשה לי לומר דפשיטא:
הדרן עלך העוקר
וסליקא לה מסכת מעשרות ברחמי שמיא
וסימנהון דפירקי כלל היה מעביר וכובש ועוקר:
בריך דיהב חילא לעבדיה בן אמתיה:
סוף הספר