אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבי שלמה סירליאו

פרק ג · הלכה ד

הלכה ג

בחצר. החייבת:

אוכל א' אחת. אבל שתים לא דהוי גרן וראיית פני חצר חשיב צירוף:

עלה לראשה. של תאנה:

ממלא חיקו. שולי בגדיו:

ואוכל שם. שאין אויר החצר קובעת למעשר. ומיירי שאין גובה כתלי החצר עולה עד כנגד נופה של תאנה:

נוטל את האשכול. בגמ' מפ' טעמא מאי שנא אשכול משני תאנים:

מגרגר באשכול. גרגיר אחר גרגיר ולא שנים כאחת דהוי צירוף ולעיל בפ' היה עובר גבי מקח תנן נמי הכי ולא פליג עלה ר' טרפון י"ל דתני פלוגתא גבי חצר וכ"ש גבי מקח דחצר רמוז בתורה וכדלעיל. א"נ סתמא דההיא כר' דאמר דמים חשיבי מחצר:

ופורט ברמון. גרגירי הרמון פורטן אחת אחת ולא יפרוט שתי גרגירים ביחד דהוי צירוף:

וסופת באבטיח. כיון דדרך לחתכו שתי חתיכות הוו צירוף. סופת לשון חותך. סופת כמו צובת ל' הושטת אצבע בית הצביתה בפ' חומר בקדש:

כוסבר. כוליינדרו בלע"ז:

מקרטם. כמו מקרסם כורת עלה אחר עלה דלא להוי צירוף:

ואם צירף. שנטל שני עלין הוי גורן וחצר כאחת וחייב לעשר:

הסיאה. פוליאו:

אזוב. אוריגאנו:

קורנית. טומילא:

אם היו נשמרין חייבין. נשמרין לאדם דהני חישב עליהן לאדם הוו לאדם חישב עליהם לבהמה הוו לבהמה כדתנן פ' גדול רבא:

אם היו נשמרין חייבין. במס' שביעית בריש פ' הפיגם משמע דנשמרים דקתני דחייבין היינו דוקא בחצר אבל בגנה אפילו נשמרים נמי פטורים ובפ' בא סימן פריך היכי דמי אילימא דזרעינהו מתחלה לאדם צריכא למימר אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה וקתני אם חזר ושמרן לאדם חייבין ומוקי לה רב אשי בחצר שעלו מאיליהן עסקינן וסתמא לאדם קיימי וה"ק אם החצר משמרת פירותיה חייבין ואם לאו פטורין מ"ט דמחשבת חיבור לאו שמיה מחשבה. ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ב דתרומות כרב אשי:

שהיא עומדת בחצר. עיקרה עומד בחצר החייבת והנוף נוטה לגנה:

אוכל כדרכו. מפ' בגמ' אותו הנוף הנוטה לגנה אוכל כדרכו כשעומד בגנה:

ואם צירף חייב. מפ' בגמ' בעומד בחצר:

עומדת בארץ. בארץ ישראל:

הכל הולך אחר העיקר. דבתר יניקתו שדינן ליה ושדי נופו בתר עיקרו:

ובבתי ערי חומה. מכר אילן בבתי ערי חומה, וסתם מתני' כר"מ דפ' המוכר שדהו ומייתי לה בגמ' דס"ל דאף השדות במשמע דבעינן בהו שנה תמימה ואם לאו נחלטין ותנן הכא דאם נופו חוץ לחומה דבתר עיקר אזלינן ונחלט וכן אם עיקרו חוץ לחומה ונופו תוך החומה אינו נחלט:

ובירושלם הלך אחר הנוף. לענין מעשר שני ובכורים שטעונין מחיצה. ומפ' בפ' אלו הגולין דהך מתני' ר' יהודה היא דס"ל באילן הלך אחר נופו ולחומרא תני לה דאי עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו נא מצי פריק בעיקרו נמי לא מצי פריק, עיקרו בפנים ונופו בחוץ כי היכי דבנופו לא מצי אכיל בלא פדייה עיקרו נמי לא מצי אכיל בלא פדייה:

ובערי מקלט הלך אחר הנוף. מסיק התם רב אשי דאף אחר הנוף קאמר ואי עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי קטיל ליה עיקרו נמי לא מצי קטיל ליה אבל עיקרו בפנים ונופו בחוץ שדי נופו בתר עיקרו ולא מצי קטיל ליה בנופו ומשום דבכולי תלמודא שדינן נוף בתר עיקר איצטריך הכא למימר דלענין מקלט זימנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא וכולה ר' יהודה היא:

נותנין לו שהות לפצע בה ראשונה ושניה ושלישית. היינו כדמפ' ר' יונה דאע"פ שאמרו דאוכל אחת אחת לא יאכל השנייה תוך כדי אכילת הראשונה אלא צריך לתת שהות בין זו לזו כדי לפוצעה ולאכלה בינתים אבל אם לא הפסיק בין אכילת הראשונה ללקיטת השניה כדי שהות פציעת הראשונה ואכילתה הדר הוי צירוף וחייב במעשר:

נטבלו שתיהן. כלומר ראשונה גרמה לטבול השניה:

זרק את הראשונה למעלה. מעשרה שלא ישרה בעיניו:

עד שליקט את השניה נטבלו שתיהן. דכיון שלא ירדה לארץ עדיין וליקט השניה הויא צירוף ואם נמלך לאכלה אחר שנפלה לארץ גם היא הויא טבל:

ע"י דהוה אכלן. במדרש חזית מפ' לה והכי איתא התם ר' אלעזר בר שמעון אתון חמרייא גבי אבוי למזבן עיבור מן קרייתא חמוניה יתיב גבי תנורא אימיה נסחא והוא אכיל אימיה נסחא והוא אכיל עד דאכיל כל אצוותא אמרין ווי חוויא בישא שדיא בטועניה דהדין דומה שזה מביא רעבון לעולם וכו' כדאיתא התם:

ה"ג ר' אלעזר בר שמעון אזיל לגבי ר' יוסי בן לקוניא חמוי. שחמיו היה והכי איתא פרק הפועלים דר"ש בן יוסי בן לקוניא אחי אמו של בנו של ר' אלעזר בר שמעון:

מן אבוך. ר' שמעון:

כמה אדם צריך לגמות בכוס. שצריך לשהות בו שיגמענו כדתניא השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן:

כמות שהיא. בלי מזיגה:

אחת. הפסקה אחת דהיינו גמיעה:

בצונן. מזוג בצונן:

בחמין. במים חמין שיפה מאוד:

ולא בכריסי שהיא רחבה. דראב"ש כריסו רחבה הוות כדאמרינן בהפועלים כי הוו מיקלעי ר' ישמעאל בר יוסי ור' אלעזר בר שמעון בהדי הדדי הוה עייל בקרא דתורי בינייהו. ואיתא בפ' כיצד צולין בגמ' דילן כי האי עובדא גבי ר' ישמעאל בר יוסי:

חלא בר חמרא. חומץ בן יין רשע בן צדיק:

על דערקת ואזלת לך ללודקיא. משום שמינהו המלך לתפוס גנבים ולסטים וסתמן ישראל היו ונתבייש והלך ללודקיא:

קוצים כסוחים. רשעים הראויים ליהרג הרגתי:

להניח בעל הכרם שיקוץ את קוציו. הב"ה כי כרם ה' צבאות בית ישראל והוא יטול קוציו של הכרם:

נתגלגלה. הפארה שהיתה בראשה דהיינו חוץ לגובה כותלי החצר נתגלגלה וירדה למטה:

מאיליה. מי אמרינן לא קלטו לה מחיצות החצר ויכול לעלות לראשה ולהחזירה למעלה ולאכלה שם או דילמא הא קלטי לה מחיצות:

מחזירן למקומן ואוכל. ההיא ברייתא דתני בריש פירקין דתניא הביא תאנים מן השדה לאכול בחצרו שאינה משתמרת ושכח והכניסן לתוך ביתו או שהכניסום התינוקות הרי זה מחזירן למקומן ואוכל פי' מחזירן לשדה ואוכל מהן עראי והכא נמי יכול להחזירה למעלה ולעלות ולאכלה שם שהיתה פטורה: ודחי דלא דמי דהתם מחזירן למקום פיטור שהוא עומד במקום הפטור כדתניא הביא תאנים לאכול בחצרו שאינה משתמרת ומש"ה מצי להחזירן לשדה דהיינו מקים פיטור ואע"ג דהתם קתני שכח והכניסן לתוך ביתו שמא כיון שלא מדעתו הכניסן דמי ללא הכניסן מה שאין כן הכא דהוא ירד מדעתו למטה במקום חיוב ונתגלגלה הפארה למטה למקום חיוב:

מה דמי לה. ואי דמי לה לההיא ברייתא אם בעל התאנה היה עומד בראש התאנה דהיינו מקום פטור ודעתו לאכול תאני הפארה שם ונתגלגלה למטה בהכי אני מודה שיכול להחזירה למעלה שהוא והיא היו במקום הפטור:

ובעי תלמודא מה את עביד לה. מה ברייתא אתה מוצא לדבק דעת הבעלים עם הפארה כדי שתדחה כן:

ומשני ייבה כהדא. כלומר בכענין הזה תלמדנה. וכן דרך הירושלמי:

יודע אני שהפועלים שוכחים עומר שבמקום פלוני. כלומר זכור אני עומר שבמקום פלוני שהנחתיו שם מדעתי וסמכתי על הפועלים שיביאוהו ואולי שמא פועלים שכחוהו:

אינו שכחה. אפילו חזר ושכחו בעל הבית דס"ל דדוקא בשדה הוי שכחה אבל משבא בעל הבית לעיר אין שכחתו ושכחת פועלים מידי:

היה עומד בשדה וכו' הרי זו שכחה. ואפילו לא שכחו בעל הבית וכגון דלא קאי גבי אותו שדה לזכות באותו עומר אלמא דאי בעלים קיימי במקום דלא הוי הפקר לא הוי הפקר אע"ג דישכחוהו דאית ביה צד הפקר והכא נמי אם הוא היה למטה אע"ג דאיהי הוות קיימא במקום הפטור אינו יכול להחזירה למקום הפטור אלא א"כ הוא גופיה היה עומד במקום הפטור דהיינו בראשה של תאנה בשעה שתפס בה הפיטור דהיינו כשהיתה עומדת שם קמי דנתגלגלה. כנ"ל פי' סוגיא זו:

תמן תנינן. במס' תרומות פ' האשה אוכלת:

לחצר. המשתמרת דמחייבא למעשר:

יגמור. בגמ' מפ' היכא:

כר' אליעזר. דסבר דגומר ואע"ג דכל גרגיר לחודיה ניהו כוליה כאוכל א' חשיב:

עקיצת האוכל כתחלתו. תלישת האוכל מעוקצו חשיב התחלת אכילה בכל גרגיר וכיון דשריא התחלה שרי נמי למגמר כר' אליעזר:

שיש בה שתים וג' אכילות וכו'. ונוטל כל האשכול היינו שמניחו לתוך פיו בבת א' ואוכלו דהוי דרך עראי. ור"י ז"ל פי' א"נ ר' טרפון עבד כל האשכול וכל האבטיח וכל הרמון כתאנה אע"ג דאית בהו כמה אכילות ע"כ:

ימתין עד מוצאי שבת. ויגמור דקתני היינו למוצאי שבת ויגמור דחצר נמי היינו שיצא חוץ ור' יהושע אפילו בהא פליג דשבת קבעא אפילו למוצאי שבת:

שהיא נעדרת. שחפרוה וחרשוה לזריעה ואפילו לא זרעה בטלו להו מחיצות מתורת חצר והויא כגנה ואפילו משתמרת ואפילו בצירוף אוכלין בתוכה עד שיכניס לתוך הבית:

ה"ג תני זרע רובה פטורה נטע רובה חייבת אמר רב חסדא והוא שנטע לנוייה של חצר. והכי איתא נמי בפ' עושין פסין דגרסינן התם קרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה דהוי היקף ושרי לטלטל בכולו נזרע רובו הרי הוא כגנה ואסור ניטע רובו הרי הוא כחצר ומותר. ופי' רש"י ז"ל נזרע רובו בזרעים בטלה דירתו דבמקום זרוע לא דיירי אינשי והוה ליה גנה ואסור לטלטל בו אף במה שאינו נזרע דבטל מיעוטו לגבי רובו, אבל בנטוע אילנות לא בטלה דירתו דאורחא דאינשי לשבת בצל אילנות תדיר ע"כ. וה"נ הכא בשנזרע בזרעים ל"ל תורת חצר ופטור אבל כשנטעה אילנות חייבת דלא בטלה לה שמא דחצר. והשתא משמע ליה דנעדרת דלעיל ואפילו לא עדר רובה משמע ולקמיה מפרש לה:

והוא שנטעה לנוייה של חצר. היינו שנטועה אצטבלאות דאמרינן התם שנטועין האילנות שורות שורות דנאה לשבת שם, אבל אם נטע זה כנגד אוירו של זה אפילו נטע נמי כזרע דמי:

הדא ילפה מן ההיא. הך ברייתא דזרע רובה ילפה מברייתא דר' נחמיה וברייתא דר' נחמיה ילפא מן הדא:

הדא ילפא מן ההיא. זרע רובה פטורה ודוקא שהיא נעדרת כדתני ר' נחמיה דכשהיא נעדרת מתקיימת הזריעה אבל אם אינה נעדרת אפילו שזרעה לא בטלה דלא חשיבא ליה הך זריעה ואפילו הויא רובה כיון דאינה נעדרת:

וההיא. דר' נחמיה:

ילפא מן הדא. דבעינן דתהא נעדרת רובה, ומדלא תני דבעינן נזרעת ונעדרת ש"מ דנעדרת לחודה סגי ואפילו לא זרעה עדיין אבל זריעה בלא עידור לא סגיא. ודעת הראב"ד ז"ל בהשגותיו כדברי ודעת הרמב"ם ז"ל בזה מן המתמיהין:

היתה ניטלת בדוקרני. כמין עץ חדוד כמין יתד שאוחזין בו הענף ומורידין אותו למטה כדי ליטול הפרי. דוקרני כמו קנים הדוקרנים דפ"ק דעירובין. ומיבעיא ליה דכיון דניטלת בקנה ועומד הוא בגנה דמיא לנוטה לגנה או לא ולא איפשיטא:

דלמא. דא לימא זאת המאורע שאירע. וכששאל ר' ירמיה זאת השאלה לר' זעירא היה ר' זעירא צווח על בעלי ההגדה:

ואינון מגיבין לך. והם משיבין לך:

כי חמת אדם תודך. כשאדם מודה להב"ה בעוה"ז בשעה שבאין עליו יסורין. בעה"ב מקל ממנו שארית מה שיש לו לגבות בגיהנם. תחגור תעכב:

חמת אדם תודך בעה"ב שארית חמות תחגור בעה"ז. אע"פ שאינך נפרע מן הרשעים בעה"ז ומעכב פורענותן, מלשון חגירת צפורן:

בעה"ב. כשרואין הצדיקים שקרויין אדם חמתך כמה גדולה היא ומפני החימה אתה מעכב פורענותן הן מודים לך:

כשתעורר חמתך על הרשעים תחגור. לשון חגור חרבך ארמאר בלע"ז לשון התעוררות למלחמה וה"ק כי חמת משהו חמה שאתה כועס עם הצדיקים וכל השיריים כלומר וכל שאר החלקים אתה חוגר ומתעורר נגדן של האומות העולם:

הן מודין לך. כלומר צדיקים שקרויין אדם רואין היאך מתנהג עמהן ומודין לך שאתה מתנהג עמהן ברחמים דכתיב כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה:

הוא הפכה והיא מהפכה. דבידינו לדרוש מסיפיה לרישיה ומרישיה לסיפיה כדפרישית הילכך אגדה לא אהני לן:

צור דוקרניתך. שמור בעייתך של דוקרני שהיא טובה כדאמרינן בסוף אלו מציאות העוסקין במקרא מדה ואינה מדה בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו:

תמן תנינן. בערכין פ' המוכר שדהו:

מגדלות. אלמאריוש בלע"ז וקבוע בקרקע:

אשר בעיר. כל שבעיר במשמע:

והשדות ת"ל אשר בעיר. ואפילו שדות והיינו אילן דמתני' דלגבי פאה דרשינן אילן מדכתיב שדך. ובפ' המוכר שדהו פריך ור"מ בבית מאי דריש ביה ומשני דשדות דקא מרבי לאו זרועין נינהו אלא חולסית ומצולה דדמו לבית דלאו בני זריעה נינהו וה"ה אילן נמי דחזי לדירה תחתיו ולאו בר זריעה הוא:

בית הבנוי בחומה. א' מקירותיו החומה:

כותל החיצון. של הבית הוא החומה ונחלט וסיפא דמתני' דלעיל היא:

אשר לו חומה. שיהא לבית חומה של עיר:

אשר לא חומה. דלא כתיב באלף ואפילו אין לו חומה של עיר. ובפ' המוכר שדהו מפ' דפליגי מהאי קרא דכתיב ותורידם בחבל בעד החלון כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת ר"ש סבר קרא כפשטיה דחזינן דביתה בקיר החומה וקאמר דבחומה היא יושבת כלומר בעיר חומה היא יושבת. ור' יהודה סבר בחומה היא יושבת ולא בעיר חומה:

והוא שעלה דרך הנוף. הכא סבר דבירושלם הלך אחר הנוף בין לקולא בין לחומרא. ומפ' כשעלה המעשר דרך הנוף בתר נוף שדינן ליה ואי נוף לחוץ חוץ הוא:

אבל אם עלה דרך העיקר. שהוא בפנים והוציאו לחוץ של הנוף:

כבר קלטו העיקר. ואין פודין אותו:

הכל כלפנים. משנה היא במס' מעשר שני פ' לא יאמר ופליגי אבתי הבדים ואילן והכא נמי אם עלה דרך העיקר הכל כלפנים:

החזיר את הנוף כולו כלפנים. ואפילו עלה דרך נוף והנוף חוץ, ודוקא שהחזירו אבל לא החזירו לא והיינו כת"ק דב"ש דקאמר התם מכנגד החומה ולפנים כלפנים וכו':

הדרן עלך המעביר בס"ד:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה