אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבי שלמה סירליאו

פרק ב · הלכה ד

הלכה ג

שאבור לי בורר ואוכל. תולש ואוכל אחת אחת דליכא צירוף ומתני' ככ"ע היא דהוא עצמו מלקט ואוכל:

מגרגר ואוכל. שתולש הגרגרים ואוכל אחת אחת דאם תולש כל האשכול נתחייב ואפילו שני גרגרים ביחד כדאיתא בגמ':

פורט ואוכל. בעוד הרמון מחובר מגרגר פרצידין של הרמון ואוכל:

סופת ואוכל. עושה חתיכות שזהו סידור אכילתו ובעודו מחובר בעצו חותך ואוכל:

בעשרים תאנים אלו. כיון דייחדן לו קנה אותן כשהן מחוברין והקונה במחובר לקרקע פטור דנעשה בעל הגנה ותנן לעיל אוכל מהן עראי עד שהוא מגיע לביתו ובעי אש או מלח או חצר או שבת לקבוע כדאיתא לקמן פ' הכובש:

לקצות בתאנים. לייבשן בשדה לעשותן קציעות:

הרי זה אוכל ופטור. דכיון דעומדין לקצות לא נגמרה מלאכתן למעשר ותנן בפ' הפועלים ואלו אוכלים מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו:

על מנת שאוכל תאנים. והיה עומד במחובר לקרקע:

אוכל ופטור. ובפ' הפועלים אמרינן דאוכל אחת אחת דכיון דקיצץ הוי מקח והכי נמי תנן לקמן פ' המעביר ובגמ' מפ' אמאי תנא הכא על מנת:

אני ובני. ואין הבן נשכר לבעל הבית:

בני בשכרי. או ע"מ שיאכל בני בשכרי שקצצת לי:

הוא אוכל ופטור. שהתורה זיכתה לו ודמי לבעל קרקע דדרשינן לקמן ובפ' הפומלים כנפשך כן נפשו של פועל מה נפשך אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור:

בנו אוכל וחייב. במעשר דהוה ליה כמקח הואיל ואתני אכל אכילה דידיה דאינה בתנאי אע"ג דאתני לא דמי למקח:

בשעת הקציעה. שאינה גמר מלאכה:

קציעה. חותך עוקציהן ודורס אותן בדפוסין שלהן עגולין וקרויין עיגולי דבלה:

ולאחר הקציעה. דהוי גמר מלאכה למעשר:

אוכל ופטור. דהתורה זיכתה לו:

לאחר הקציעה. דנגמרה מלאכתו וילפינן מדיש מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו וכו' כדאיתא בגמ':

אוכל וחייב. דהוי מקח ובנגמרה מלאכתו ואפילו באחת אחת צריך לעשר:

בלפסין. מין תאנים חשובין. ובפרק הנודר מן המבושל גר' בבלופסין ומפרש מין תאנים דעבדי מינייהו לפדא:

בנות שבע. מין תאנים משובחין כדמשמע בפ"ק דשבועות. ובגמ' נפקא לן מקרא דבעי' ממין שאתה נותן לכליו של בעל הבית:

אבל מונע הוא עצמו וכו' ואוכל. כל אכילתו מהן ופטור מן המעשר והא מתני' לדין פועלין תני לה אגב:

המחליף. פירות והיינו מקח:

זה לקצות. לייבשן ולעשותן קציעות דהיינו לא נגמרה ולא זו אף זו קתני:

חייב. מפ' בגמ' דר"מ היא וס"ל דאפילו בלא נגמר מקח קבע וכדאיתא לעיל ולא חשיבא סתמא וקי"ל כר' יהודה. והכי אסיקנא בפ' המביא:

וכן ר' עביד. שלא לאכול אלא מגרגר אחת אחת ולא לתלוש ואפילו שני גרגרים כאחת:

שספת בו. שחתך בו ואפילו כל שהו קנאו ושוב אינו יכול להניח זה ולברור אחר סופת גרסינן וכן גריס בערוך וכן בע"ז ספת לה צואה ולשון סוף הוא ורבנו שמשון גורם כופף:

אפילו שלא על מנת. דכיון דזיכתה לו תורה מה צריך תנאי:

אפילו א"ל ע"מ. דהוי מקח אפ"ה אחת אחת שרי וסתם לן תנא כר' יהודה:

תמן תנינן. בפ' הפועלים:

היה עושה בידיו. כדמפ':

אוגד. שבלים שעושה אגודות:

ברגליו אבל לא בידיו. מסמיך קורה לאילן שלא תבעוט:

ואפילו על כתפו. שאינו מזיז ידיו ורגליו כגון טוען על החמור:

כדיש מה דיש מיוחד שהוא עושה בידיו וברגליו. מקרא דלא תחסום שור בדישו קא דריש דמשמע ליה בין שור שלך בין אינו שלך אלא שכור לך לא תחסום והשתא אשכחן דבין פועל אדם בין פועל בהמה אתרוייהו חייס רחמנא דאכלי וכיון דהוקשו דתרוייהו קא אכלי דדרשינן בפ' הפועלים מכדי כל מילי איתנהו בחסימה דילפינן שור שור משבת א"כ ליכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה שור דכתב רחמנא למה לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש וא"כ הוי כאילו כתיב לא תחסום כשור וקרא דכתיב בשור כתיב באדם וקרא דכתיב באדם כתיב בשור וכיון דגבי שור כתיב דיש באדם נמי כתיב:

המנכש בשומים ובבצלים. שעוקר מביניהם עשבים רעות ובפ' הפועלים פריך ההוא מואל כליך לא תתן נפקא דמוקמינן לההוא קרא התם בפועל ודרשינן בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית ומשני לא צריכא דקא משליף קטיני מביני אלימי ופי' רש"י ז"ל יש בבצלים שמסתרסין ואינן גסין לעולם וקורין אותן בלע"ז ציב"אש ועוקרין אותן מבין הגדולים להרחיב מקומן ולהתפשט דאיכא השתא נתינה לכליו של בעל הבית ולא אימעיט מואל כליך לא תתן וממעט להו מדיש דלאו שעת גמר מלאכה הוא דעיקר פעולה משום תיקון הגדולים הוא שהן מחוברין ועומדין ע"כ:

והמסמיך בגפנים. נותן קנים ביניהן תחת השריגים שלא יתפשטו על הארץ שיורקבו האשכולות:

והעודר. החופר:

והמקשקש. לכסות שרשים המגולים דכל אלו במחובר לקרקע בשעה שאינו גמר מלאכה:

החולב. שמוציא החלב מן הצאן אורדינייאר בלע"ז:

והמגבן. המקפיא החלב והקבץ פתיתי החלב הקפוי לעשותן חריץ של גבינה:

והמחבץ. מוציא החמאה מן החלב כדכתיב כי מיץ חלב יוציא חמאה כך פי' בערוך ופריך בפ' הפועלים למה לי מכי תבא בכרם רעך נפקא ומשני סד"א הואיל וכתיב קמה לרבות כל בעלי קומה וליחייב נמי מידי דלאו גידולי קרקע קמ"ל:

שלא נגמרה מלאכתו. למעשר דאכתי מיחסר לעשות התבואה כרי ומירוח דהיינו לייפות הכרי ולהחליקו כדאיתא לעיל בפ"ק:

הבודל בתמרים. שמדובקין זו בזו ומבדילן במגריפה:

משקפה. שצפו החרצנים והזגין על גביו למעלה ושכרו להעלות יין מן הבור לחביות ומשקפה תנן לעיל דנגמרה מלאכתו למעשר:

עוקה. גומא שהשמן יורד בה והוי גמר מלאכה כדתנן לעיל:

הלש. שנתן מים בעיסה ומגלגלה ומקבץ הקמח כולו עד שנילוש:

המקטף. עורך הפת ותותך עיגולים של הפת וטח פניו במים של ביצים ומחליקו ובפ' הפועלים פליגי בה אמוראי דהא מקמי הכי כבר בא לזיקת המעשרות ואימעיט ואמאי איצטריך השתא למעוטי ומר מוקי לה בשבע שכבשו ושבע שחלקו שנתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר כדאיתא פ"ב דכתובות ומר מפ' לה כרוך ותני:

תמן תנינן. בב"מ פרק הפועלים:

בשאר כל אדם. הכתוב מדבר ואפילו אינו שכירו. ובפרק הפועלים פריך לא שבק איסי חיי לכל בריה. ומוקי לה בסעודתן דעבדי ואכלי:

עד כדי הנפת מגל. דדוקא בשעת הנפת מגל שפותח פתח ודעתו זחה עליו ומפקיר:

מפני שלא היו עושין מלאכה. דכתיב אחר כך עוד כל ימי הארץ זרע וקציר. ובתנחומא גר' שלא היו זורעין אלא מארבעים שנה למ' שנה. והיתה תבואתן מספקת להן עד ארבעים שנה ולכך בעטו ונפלו בגזל כדכתיב ותמלא הארץ

לא תחסום שור. בין שלך בין שכור מדלא כתיב שורך:

שור בתלוש. דגבי שור כתיב דיש:

ואדם במחובר. דגבי אדם כתיב קמה וכרם:

שור שאינו אוכל במחובר. כלומר דלא אשכחן ליה קרא בהדיא:

ת"ל לא תחסום שור בדישי. קשיא דל"ל קרא הא אתיא לי' בק"ו אלא משו' דאי' פירכ' מה לשור שכן אתה מצווה על חסימתו תאמר באדם שא"א מצווה על חסימתו דנפק"ל מכנפשך כך נפשו של פועל מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמתו פטור:

ואין אדם בלא תחסום. דהיינו פועל דנפקא לן מהאי קרא דשרי לקיץ דמים וליטול מעות ולא יאכל משמע דאית ליה למיכל בתלוש אלא דשרי ליטול מעות:

אדם שאינו אוכל. כלומר דלא אשכחן ניה קרא בהדיא:

אינו דין שיאכל במחובר. בפרק הפועלים סתרינן ליה להאי קל וחומר דמה לאדם שכן אתה מצווה להחיותו תאמר בשור שאי אתה מצווה להחיותו. ומסיק דנפקא לן מהיקישא דחוסם לנחסם דכתיבנא לעיל:

חוסמו את במחובר לקרקע. והרמב"ם ז"ל לא פסק כן פי"ג דהלכות שכירות דסבר ליה דגמרא דילן סברא דאיתקוש לגמרי מחובר ותלוש:

מכאן אמרו. ארישא קאי דאין אדם בלא תחסום:

קוצץ אדם ע"י עצמו. ליטול מעות ולא יאכל:

ע"י עצמו. בשביל עצמו:

עבדו ושפחתו הגדולים. אבל לא קטנים דקסבר משל שמים הוא אוכל הילכך לית להו למרייהו זכיה באכילתן דאפילו שלהן אינה עד שיתנוה לפיהן:

שיש בהן דעת. וידעי וקא מחלי:

ולא ע"י בהמתו. משום לאו דחסימה דאפי' הוא עצמו דש בהדישה שלו אינו רשאי לחוסמה:

שאין בהן דעת. אבנו ובתו קטנים, ועבדו ושפחתו הכנענים:

לא צורכא האוכל מן התורה לא יהא חייב. כלומר המשנה הזו לא הוצרכה לטעם אמאי הוא פטור ואפילו דאתני דא"ל ע"מ והא כיון דאתני דמי למקח ואמאי פטור:

התורה פטרה אותו. וזיכתה לו כבעל הקרקע מכנפשך סתם וכדלעיל:

לאכול חייב. זה שדעתו לאכול חייב דלדידיה גמר מלאכה:

ותני עלה. בתוספתא:

בייחור זה. בענף זו לא יקוץ תאנה מייחור אחר וילך למקום שהוא עושה שם ויאכל ואפילו במין א' נמי אסור כדתנן בברייתא הכא ולא תני התם תאנים וענבים אלא משום דהכי נפקא לן מקרא כדאיתא בגמ' וכי אין אנו יודעין שאין בכרם לאכול אלא ענבים ומה ת"ל ואכלת ענבים וכו' ואתו רבנן וגזור ואפילו מייחור לייחור וא"כ אמאי תנא לופסין ובנות שבע דהא לא דינא דאורייתא ולא דינא דרבנן דסתמא תרי מיני נינהו ושני אילנות הן:

שתיהן בייחור א'. וכגין דמורכבין שני מיני תאנים ביחד ואפ"ה גזור רבנן באילן א' דלא ליתי למיכל בשני אילנות:

לכליו של חברך. דלכתוב קרא ואל כלי לא תתן כליך משמע דלכלי אחר אתה נותן והיינו שהוא פועל. ובפרק הפועלים דרשינן נמי מהאי קרא בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל ובשעה שאי אתה נותן לכניו של בעל הבית אי אתה אוכל:

כל דבר שהיצר תאב. כדתנן פועל אוכל קישות ואפילו בדינר כלומר דאפילו קישות שוה דינר יאכלנו:

מה את אוכלו ופטור. מן המעשר דהא לא נגמרה מלאכתו למעשר:

אף פועל אוכל ופטור. ולא אמרינן הואיל ובאגריה אכיל ועל כרחו של בעל הבית הוה ליה כי מקח ומקח קובע למעשר. והאי דרשא דפטור אסמכתא היא דהא אסיקנא הכא ובפ' הפועלים דמדרבנן הוא דמקח קבע:

מקלף בתאנים. ולזרוק הקליפות דבני אדם מעונגין עושין כן:

ולמצוץ בענבים. מוצץ התירוש וזורק החרצנים:

להרעיבה בלילה ולהשכירה ביום. וכגון שמודיעו דאי לא אסור כדאיתא פ' המזמן:

התריגו. לפחמין בפ' כיצד מעברין גר' ר' אבהו הוה משתעי בלשון חכמה והוה אמר התריגו לפחמין. ופי' רש"י ז"ל הבעירו את הפחמין להיות ירוקים כאתרוג והיה אומר לפועלים שיצלו בשר על הגחלים כדי שלא יאכלו ענבים הרבה וכשנופחין האש הפחמין ירוקרוקים ואית דגרס הכא לבהמין והן עובדי האדמה בחמורים ושוורים:

אסטפניני. מין ירק הוא ואיתיה במס' דמאי. ופי' בערוך אלג'זר בערבי אסכוריאיש:

אשכול ראשון. ואע"ג דלא נתן עדיין לכליו של בעל הבית:

אשכול אחרון. ואע"ג דאינו עתיד ליתן [לכליו] של בעה"ב ובעינן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית:

נתני לסל אסור. נתנו לסל של בעל הבית הא זכה בו בעל הבית וכבר סלק ידו מן המלאכה:

הוא בוצר ואחר מוליך. לגת לדרוך בההוא אמרינן נתנו לסל אסור:

אבל אם הוא בוצר והוא עצמו מוליך בתחלה. קודם שיתננו לסל:

אוכל משום הילכות מדינה. דנהגו כן:

ולבסוף. אחר שנתנו:

משום הפועלים אוכלין וכו'. מתני' היא פ' הפועלים:

הפועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן. כשגמרו שורה זו הולכין להתחיל בחברתה ואע"ג דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא ניחא ליה לבעל הבית בהכי:

ובחזירתן מן הגת. כשחוזרין הפועלים ריקנין מן הגת אצל הבוצרים לקבל ענבים אע"ג דבחזרה אין עושין מלאכה:

ובחמור שהיא פורקת. מפ' התם עד שתהא פורקת ובהליכתה אוכלת ממשוי שעל גבה:

ניחא אוכלין תשע וקוצין אחת קוצין תשע ואוכלין אחת. בתמיה הוי סיפא דלישנא דהכי אורחיה דהאי. וקשה להולמו דאיפכא הוה ליה למימר דבשלמא קוצין תשע ואוכלין אחת הויא הערמה אלא אוכלין תשע וקוצין אחת מאי הערמה שייכא דמשמע דהוי תועלת לבעל הבית אדרבה והא קא מפסיד. ואי הוי גר' ניחא קוצין תשע ואוכלין אחת אוכלין תשע וקוצין אחת הוה ניחא אלא שבכל הספרים אינו כתוב כן. ועוד מאי קא משני. לכך נ"ל לפ' כן ששכרן לקצות בתאנים ויש לו תאנים אחרים לאכלן כמות שהן לחין ואינן יפין כמו אותן דבעי לעשותן קציעות ופועלים ניחא להו טפי באותן שהן לקצות והערים בעל הבית והתנה עמהן ואוכלין מאותן שהן לאכול ואוכלין מהן תשע ומאותן שהן לקצות יאכלו אחת לכל ט' דלאכול:

ואית דתני איפכא קוצין תשע ואוכלין אחת. כדרך העולם:

ופריך בשלמא אוכלין תשע וקוצין אחת. שפיר אשמועינן דלא חשיב ממינא למינא דהא קיצץ:

אלא קוצין תשע ואוכלין אחת. והא לההוא תנא מאותן שעושין בהן מלאכה אוכלין ומאי קמ"ל:

ומשני שלא תאמר יעשה כל אחד גמר מלאכה. דההיא אחת שאוכלין השתא נגמרה הויא לפועלים ומיחייבי לעשורי ולא מצו אכלי עד דמעשרי קמ"ל דפטורין מלעשר והיינו בלא צירוף כדתנן לקמן בפ' המעביר:

לקצות חייב. בתמיה כלומר ואמאי והא לא נגמרה מלאכתו:

דר"מ היא. דאמר לעיל הלוקח תמרים והוא עתיד לדרסן וכו' אסור לאכול מהן עראי ד"ר מאיר.

אלמא דמקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן. והאי חייב דמתני' היינו בדמאי דהא אמרינן בעלמא רוב עמי הארץ מעשרין הם:

ר"מ ור' אליעזר שניהן אמרו דבר אחד. כלומר בשיטה אחת דנוטה ר"מ לדעת ר' אליעזר דא"ר אליעזר דמשום דאחשבינהו בדעתיה כיון דתרמן חשיב כגמר מלאכה וה"נ סבר ר"מ גבי מקח וקי"ל כרבנן דאפילו איכא תרתי מקח ותרומה לא קבען:

הדרן עלך היה עובר

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה