פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה ג
פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן. דכיון דהפריש מהן תרומה התרומה טובלתן וחשיב להו כנגמרה מלאכתן ובגמ' מפ' לה:
וחכמים מתירין. דקסברי דאין תרומה טובלת יותר משער הבית וכי היכי דאין שטר הבית טובל אלא בנגמרה מלאכתו כך תרומה אינה טובלת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו:
חוץ מכלכלת תאנים. שאין בדעתו לעשותן גרוגרות וכיון דהשתא כמות שהן נגמרה מלאכתן נינהו חשיבא תרומתן להטביל ונקט כלכלת תאנים לאשמועינן דאפילו אם נמלך אח"כ לעשותן גרוגרות אפ"ה כיון דבשעה שתרמן לא היה בדעתו כן ונגמרה מלאכתן הוו תו לא פקע:
ר"ש מתיר. לעשותן גרוגרות וטעמא מפ' בגמ':
האומר לחברו. בגינה:
הילך איסר וכו' לא יאכל עד שיעשר. דמקח קובע וטובל כדאיתא בפ' הכובש:
אוכל אחת אחת ופטור. מפ' טעמא בגמ' משום דמקח טביל דרבנן ולא גזור אלא כשצירף ומיירי בלוקט בעל הגנה ונותן לו אבל אם הוא עצמו מלקט ורוצה לאכול אחת אחת מודי ר"מ:
ואם צירף חייב. דכיון דצירף שתים בידו משוי להו גרן וילפינן לה בפ' הפועלים מקרא דאסמכתא כי קבצם כעמיר גרנה משמע דאין גרן בלא קיבוץ ואין קיבוץ פחות משתים ומייתי ראיה ר' יהודה מגנת וורדים דלוקט אחת אחת ונותן לו היה שלא היו מניחין ליכנס לכל שלא לקלקל את הוורדים:
דברי הכל אסור. כדתנן חוץ מכלכלת תאנים:
בזיתים על השמן. כלומר בזיתים ועתיד לעשותן שמן כדאיתא בתוספתא:
דברי הכל מותר. כדתניא בתוספתא מודה ר' אליעזר לחכמים במקום שבלין ועתיד לעשותן גרן ענבים ועתיד לעשותן יין זיתים ועתיד לעשותן שמן שאוכל מהן עראי ע"כ. דהני רובן לדריכה ולטוחנן ולעשותן גרן הוא דקיימי ותרומה לא אהניא בהו:
בתמרים ועתיד לדורסן. ולעשותן חביצא דתמרי:
לדושן. בחבית כדי שיהו מקובצין כמין דבלה מר סבר כיון דאוכלין אותן בלא דרסה ובלא דישה תרומה טובלתן ורבנן סברי דאכתי לענין מעשרות לא נגמרה חשיבי וכדאמרינן לעיל סוף פ"ק לענין מעשרות כל הדברים יש להן מוקצה:
ראשון מהו שיטביל. מעשר ראשון מהו שטובל ומפרש לה ואזיל:
שהקדימו בשבלין. שהקדימו למעשר ראשון בשבלים:
דברי הכל מותר. דגבי תרומה גדולה שרינן כדקתני לה בתוספתא וכדפרישנא כ"ש מעשר ראשון:
והפריש מהן תרומה גדולה. ועדיין היה דעתו לדורסן ולדושן ולקח מהן אחד כדי לאכלו אכילת עראי כרבנן דשרו דתרומה אינה טובלת אלא דבר שנגמרה מלאכתו:
והפריש מהן ראשון. ובלבו גמר לאכלו כן עכשו כשהפריש מעשר ומיבעיא ליה אי מצי למיכל התאנה שהפריש לאכלה עראי או שמא אסורה עכשו מי אמרינן מצטרף ראשון לתרומה ולמפרע נטבלו ואסירי ומודו רבנן לר' אליעזר בהא או דילמא מכאן ואילך נטבלו ושריא דהראשון הוא דטביל ולא תרומה:
הלוקח גרוגרות. חבר שלקח גרוגרות מע"ה:
ועתיד לדורסן. החבר:
אסור לאכול מהן עראי. דס"ל לר"מ גבי מקח כר' אליעזר בתרומה כדאיתא בתוספתא ואמרינן לקמן בסוף פירקין ר"מ ור' אליעזר אמרו דבר אחד וכו':
ומתקנן דמאי. דאימור ע"ה לא היה בדעתו לדרסן ואימור ראו פני הבית ועישרן ונמלך למכרן:
אוכל מהן עראי. דאין מקח טובל אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ובלא ראו פני הבית עסקינן:
ומתקנן ודאי. דקסבר דודאי טבל הן דאין מעשרין מדבר שנגמרה מלאכתו:
ה"ג כתוב בפינקסיה דחילפאי אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי. והכי איתא בתוספתא ובמילתייהו דרבנן גריס לה והכי תניא התם וחכמים אומרים אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי והשתא פריך לרבנן וקשיא אם אכל מהן עראי משמע דלא הכניסן לבית וע"ה גם כן דעתו לדורסן היה ולכך לא עישרן אם כן ליתקן מהן ודאי:
אם מתקנן דמאי. דס"ל דתרמן ע"ה אם כן ליחוש דלא היה דעתו לדרסן והכניסן לבית ואפילו עראי נמי יהא אסור דנגמרה מלאכתן נינהו:
אף הוא מפריש תרומה ומעשר משעה ראשונה. בלא ראו פני הבית ותורם אותן כדאמרינן בפ' המביא דעמי הארץ מעשרין אפילו דבר שלא נגמרה מלאכתו ואפ"ה שרי לאכול עראי דאין תרומה ולא מקח טובלת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו:
בכלכלה של כל דבר הוא מתני'. דטעמא מפני שאין בדעתו לעשותן גרוגרות דכלכלה מוכחת עליהן דאין דרך להניחן בה אלא לאכילה ואפילו פירות דאין דרך לשנותן נמי פליג ר"ש כגון שקדים וכיוצא בהן:
זיקת שלשה מעשרות. קודם שיתרום דאיכא תרומה ומעשר ראשון ושני:
את אמר מותר. כיון דלא ראה פני הבית:
ראשון מהו שיטבול לשני. אליבא דר"ש קא בעי מי אמרינן כיון דבסדר המעשרות מפריש ודאי קבע ואע"ג דא"ר שמעון אין עליה זיקת ג' מעשרות וכו' דילמא האי לאו עיקר טעמיה דר"ש הוא אלא דתרומה לא קבעה דאין הגורן נעקר אלא א"כ תורמין אותו וה"נ עתה בכלכלה ולאו משום דרצונו שיטביל אבל כיון דמפריש כסדר והולך מודי דטביל וקבע או דילמא עיקר טעמיה דר"ש מהכא ומסיק דלעולם לא קבע ודוקא הוא:
בלוקט ונותן לו. דחשיב מקח לר"מ להטביל ואפילו בלא צירוף דכיון דנתן דמים עליהן חשיבא אכילה אבל לוקט ואוכל כיון דהלוקח עצמו לקטן אין הלוקח קובע דנימא דהדמים הן משום נחת רוח של הלקיטה שמניח את הלוקט ללוקטן אי נמי דזכי בהו במחובר דלא נגמרה מלאכתו:
בחצר בית שמירה. לחצר שיש בו בית שמירה דהא משום דמקח מדרבנן הוא דטובל כדאיתא לקמן בריש הכובש משו"ה מקל בו ר' יהודה ובעי צירוף וה"נ גבי חצר דטביל מדרבנן:
דא"ר יוחנן. לקמן בריש הכובש:
מקח וחצר ושבת אינן תורה. מה שטובלין אינן טובלין מדאורייתא אלא מדרבנן וקרא דוקראת לשבת עונג אסמכתא בעלמא היא:
זו חצר בית שמירה. דס"ל כר' יוחנן דפ' הפועלים דאמר אפילו חצר קובעת והכא סבר ר' יוחנן כר' ינאי רביה דדוקא בית טביל מדאורייתא ולא חצר:
בנותן לבנו שהוא פטור. דס"ל לר' יהודה דמתנה כמכר היא וה"נ קבעא אלא משום דליכא צירוף ור"מ סבר דלא קבעה דס"ל דאין מתנה כמכר כדלעיל:
או נימר בלוקט ואוכל. שמא יכולנו לפ' גם בלוקט ואוכל נמי פליגי:
אין את עליל את מקלקל וורדייא. אם אתה נכנס אתה מקלקל הוורדים:
שלא מכר לו אלא שמו. שהיה מקדם כרם או פרדס וה"נ נפרש במתני' גנה שהיו בה וורדים מקדם מימות נביאים הראשונים כדאיתא בפ' מרובה ואליבא דר' מנא משמע דלא מיקרייא גינת וורדים אלא שהיו בה וורדים כשהיה מעיד ר' יהודה דאי בשהיו בה מקודם ולא בזמן העדות היכי מוכח ר' מנא מינה דקאמר אין את עליל את מקלקל וכו' דילמא כיון דליכא וורדים בנכנס ולוקט ואוכל עסקינן: