אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות· רבי שלמה סירליאו

פרק א · הלכה ד

הלכה ג

אי זהו גרנן למעשרות. עד השתא מיירי מתני' אימתי קרוי פרי לחייבו במעשרות דהיינו שיהא קרוי אוכל או פרי דגבי מעשרות כתיב פרי מפרי העץ וכתיב ואכלת והשתא איירי בדיגונן אותן שדרכן לעשות להן קיבוץ ודיגון דפי' דיגון קיבוץ כרי כמו שפי' רש"י ז"ל בפ"ק דביצה וגבי תבואה כתיב דגנך ואפילו גבי ירק דטבלו הוי מדרבנן תיקון ביה דיגון כדתנן ירק הנאגד משיאגד דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא ועד שלא נעשה דיגון תנן בפ"ק דפאה מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות עד שימרח אבל כי מירח אפילו אכילת עראי נמי אסירא אי איכא ראיית חצר או בית כדאיתא פ' הפועלים:

משיפסקו. מפ' בגמ' מן די ירים פקסוסיה ובפ' הפועלים נמי אמרינן משניטל פיקס שלהן ופי' המפרשים דהיינו השער הצומח בהן כמו נוצה כשהן קטנים וכאשר גדלין נושר ונקראת פקס ולפעמים שנמכרים בפקס ומש"ה קתני דאם אינו מפקס וכו' ובפ"ק דעוקצין קרינן ליה כשות של קישות:

משישלק. מפ' בגמ' מן די ירים שלקוקיה ופי' הרמב"ם ז"ל דהיינו נמי השער הצהוב שעליהן ושילוק לאבטיח כמו פיקוס לקישואין אבל בערוך ז"ל פי' דכשנגמרין האבטיחים הם ירוקים כעין הדבר השלוק ולדעתו פי' מן די ירים אינו לשון השלכה אבל לשון גבהות ר"ל שיהא ניכר ירוקתו קצת:

משיעשה מוקצה. שמגדישין אותו למכור בשוק והרמב"ם ז"ל פירש משיסדיר אותו במוקצה אבטיח בצד אבטיח מלשון עצים שבמוקצה:

הנאגד. שדרכו לאגדו:

משיאגד. הוקבע למעשר ונאסר באכילת עראי:

ואם אינו אוגדו. ודרכו לאוגדו:

משימלא את הכלי. שהוא נותנו בו:

משילקוט כל צרכו. אבל עד שלא ליקט כל צרכו אוכל עראי ופטור:

כלכלה. יש ירק שאין דרכו לאגדו אלא להניחו בכלכלה כגון כוסבר ופיטמוסינו ודרך ליתנו בכלכלה:

משיחפה. שיחפה פיה בעלין ובהוצין ועוד נראה דמיירי בפירות האילן שנותנין אותן בכלכלה כדתנן בנדרים הנודר מן הכלכלה והיו בנות שבע לתוכה ודרך לכסותה בעלין ובהוצין:

בד"א. דאסור לאכול עראי מכי עשה להן גרן דהכא במוליך לשוק למכור:

במוליך לביתו. וה"ה נמי לחצר ולקמן במכילתין מפ' לה:

אוכל מהן עראי עד שמגיע לביתו. ולגבי שוק לא אמרינן עד שמגיע לשוק מפ' בגמ' וכ' ר"י מסיפונטי ז"ל הבדל יש בין מתני' דאימתי הפירות חייבין במעשרות למתני' דאי זהו גרנן למעשרות מתני' קמייתא מפ' מאימתי אסר למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ומאז אם היה אילן שמחוייב קציצה מותר לקצצו בשביעית ומאז אם קצרן ועשה מהן גרן נתחייבו הא קודם לכן מותר למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ואסור לקוצצו בשביעית ואם קצרן ומירחן אפילו העמיד מהן ערימה לא מתחייב במעשר ובמשנה זו דוקא מיירי עד אימת שרי למיכל אדם מפירותיו עראי ומאימתי מיתסר בהו כל חד וחד לפום מאי דפריש מתני' הקישואין וכו' עכ"ד. ועוד אני מוסיף על דבריו דעוד יש חילוק בין מדת גרן למדת עונה דאילו עונה פיטור וחיוב גרמא ותורת שנים נמי גרמא ואילו מדת גרן פיטור וחיוב גרמא ותורת שנים לא גרמא וטעמא דקראי כתיבי כתיב דגנך ופי' דיגונך למעוטי לאו דיגון ולמעוטי דיגון ולאו דילך כגון דיגון ברשות הקדש או דהפקר או דגוי ואילו גבי עונה כתיב תבואת זרעך דמיניה דרשינן תבואה שזורעין אותה וצומחת ומזרעת וכי איכא תבואת זרעך כתיב עשר לומר לך כי איכא שליש עשר וכי ליכא שליש לא תעשר ועוד כתיב גביה שנה שנה לומר לך כי גדלו שליש בשנה זו לא תעשר עליהן בפירות שנה שעברה או שנה שלאחריה אלא כל שנה לעצמה והכי דרשינן בת"כ לשלש השנים אל תקרי לשלש אלא לשליש ומש"ה נקטינן דתבואה שהביאה שליש בשנה שניה של שמיטה דדינה מ"ש ונתמרחה ע"י ישראל בשלישית אינה נופלת לחיוב מעשר עני אלא כדקיימא קיימא וכן בזיתים כה"ג וכך יתבאר זה לקמן בפ' בתרא דמכילתין אבל גבי אילן בתר חנטה אזלינן לגבי שנים והרוצה לעיין ולידע עיקרן של דברים יעיין בפ' בנות שוח:

הפרד. היינו רמונים שמחלקין אותן ליבשן בחמה וקרויין פרד כדתניא בתוספתא דתרומות פ"ג התורם ענבים ועתיד לעשותן צמוקין תאנים ועתיד לעשותן גרוגרות רמונים ועתיד לעשותן פרד:

משיעמיד ערימה. מפ' בגמ':

משיפקילו. מפ' בגמ' מן די ירים פודגרא. ופי' הרמב"ם ז"ל שמסיר העלין והקליפות שדרך להשליכן מעליהן והוי כמו הפוך משיקלפו ורמב"ש פי' שעוקרים הבצלים עם השרשים ומסירין מעליהן הקליפות הרעות והשרשים ע"כ. ופודגרא הוא חולי הרגלים והשרשים קורין להן כן בלשון לעז פְיֵי ומצאתי לר"י ז"ל שפירש כן:

משימרח. בגמ' מן די ישפר אפוי דכריא והיינו אחר שנגמרו מלאכת הזרייה שהוא נקי מן המוץ מכנסין אותן ומגביהין אותו ועושין אותו כמו תל משופע ואזי מייפה פני הכרי של התבואה ברחת שמחליקין אותו דומיא דממרח דרטייה:

משיכבור. בכברה לפי שאין דרך לקצור הקטניות אלא עוקרין אותן ומתערב עמהם עפרורות כוברין אותן בכברה:

ואע"פ שמירח. אתבואה קאי כיון דקתני ומה שבתוך התבן ועוד דאקטנית תני בגמ' בברייתא אבל קולט הוא מתחת הכברה ואוכל:

מן הקוטעין. שבלים קטועין שלא נדושו ולא נתמרחו:

ומן הצדדין. מצדדי הכרי:

וממה שבתוך התבן. בגמ' פליגי בה אמוראי.

ואוכל. אכילת עראי דלא הוקבעו:

היין משיקפה. היין שבבור הוי קיפוי גמר מלאכה ליאסר בשבילו אכילת עראי ובפ' ר' ישמעאל בע"ז ובפ' הפועלים פליג ר' עקיבא בברייתא ואמר משישלה בחביות כדאיתא התם:

משיקפה. לשון מציף כמו קפא תהומא דמס' סוכה ויצף הברזל וקפא ברזלא שצפין החרצנים והזגים על היין שבבור:

ואע"פ שקיפה. עם שבבור:

קולט מן הגת העליונה. שאותו שלא ירד לבור לא נגמרה מלאכתו:

ומן הצנור. דרך המרזב המקלח יין לבור:

עוקה. גומא שמתאסף בה השמן:

עקל. עקלין של בית הבד והן עגולין שעושין מזמורות ונותנין לתוכן זיתים מן המעטן:

ומן הממל. בפ' המוכר את הבית מפ' מפרכתא ופי' בערוך אבנא דחקיק. בה חלון ומביאין עץ גדול ומכניסין צדו אחד באבן וצדו אחד קושרין בו ראש הבהמה ומגלגל וטוחנין בו זיתים וקורין אותו מפרכתא:

ומבין הפצים. תרגום וקרע לו חלוני ופצים ליה והיינו האויר שיש בין נסר לנסר והשמן יוצא מבין הנסרים:

לחמיטה. עוגה דקה חמה שמוציאין אותם מן התנור ובלעז פוקצא ובריש טבול יום האופה חמיטה ובשביל שהיא ארוכה ונכפלת ונכפפת קרוייה כן תרגום המה כרעו אחמטו:

ולתוך הקערה. שיש בם תבשיל חם:

ולתוך התמחוי. קערה גדולה וממנה מחלקין המנות. ומשמע בגמ' שהתבשיל כגון אניגרון וכיוצא בו שנותנין בו שמן הרבה ואע"פ שהוא חם דכלי שני כיון דאינו מבשל לא טביל ולא קבע וחשיב אכילת עראי:

כשהן מרותחין. מפ' בגמ' עד כדי שהיד סולדת והן כלי ראשון כיון דמבשל טביל וקבע:

לכל הוא נותן. ואפילו לאלפס ולקדרה מרותחין דלעולם אכילת עראי הוי אלא אם יש בו חומץ או ציר דאז צריך לו השמן והוי קבע ואסור:

לא נטבלו. ומותר לאכול מהן עראי:

עד שיפקס כל צרכו. דאז הוי גמר מלאכה:

פיקס ושילק ברשות ההקדש ופדאו פטור. והכי איתא נמי לקמן שילה וקיפה ברשות ההקדש ופדאו פטור והכי תניא בתוספתא הקדיש עד שלא שילה וקיפה ובא גזבר ושילה וקיפה ואח"כ פדאו הואיל ובשעת חובתו היה פטור פטור וה"נ אם פדאו אחר הפיקוס כשהוטבל ברשות הקדש הוטבל ולכך הופקע דדרשינן דגנך ולא של הקדש וה"נ דרשינן בתקנתא דרבנן ולא דיגון הקדש:

ועשאו צינוק גדול בשדה. כמו ואל הצינוק דירמיה ופירשו בו כלי מסגר לידים אישפושאש בלע"ז והכי נמי לאותו הקשר שאוגדין בו הירק קורין צינוק:

ועשאו צינוק גדול לשדה אבל אם אגדו וכו'. ודאי רישא לחיובא תני לה דהא מפ' למתני' דירק הנאגד משיאגד ומש"ה פריך ר' זעירא דקשיא רישא אסיפא דסיפא תני דאי עשאן אגודות קטנות למכור בשוק דנטבלו הא גדולות כיון דמיחסרא מלאכה לא נטבלו דהא בעי לעשותן קטנות שיש קצב ושיעור להן אגודה ואגודה בפרוטה וקשיא רישא דקתני דנטבל בצינוק גדול בשדה וא"כ הא לא נגמרה מלאכתו והיאך נטבל:

אלא כיני וכו'. אלא ה"ק אגדו צינוק גדול אע"פ שדעתו לאוגדו אגודות קטנות לשוק הרי זה נטבל דמשיאגד קתני והרי נאגד וכן מצאתי שפי' ר"י ז"ל וזה לשונו ואע"פ שבשדה עשה האגודה גדולה והוא עתיד להתירה בשוק נטבלה האגודה כבר ונתחייבה במעשר מעת שאגדה בשדה ע"כ:

בדעתו הדבר תלוי. ולא בדעת אחרים ומש"ה אין מתחייב עד שיראה פני הבית או החצר:

שמא ימצא לקוחות. מיד בפתח הגינה:

בראש גגו. ואע"ג דהעבירן דרך חצרו מקצה אינש דעתיה מינייהו שלא לאכלן עד שיצטמקו שם בראש גגו ולא הוי גמר מלאכה והוי מוקצה לשבת וליו"ט:

הא בשדה. אם יבשו שם והעמיד ערימה לא, ואמאי והא נגמרה מלאכתן:

ומשני אתא מימר לך אפילו בראש גגו. בעינן יעמיד ערימה וכ"ש בשדה:

משתיעקר האלה. פי' בערוך כמו עללתא כלומר התבואה. ונ"ל שהוא כמו ולא באילה ולא ברומח ויהיב לן אלוותא אלוותא והיינו כשמהפכין התבואה לזרותה ברחת ומוליך הרוח למרחוק התבן והמוץ ויש לשם קצת שבלין שלא נדושו ונוטל מקל עב חזק שאינו נשבר ומכה עליהן ובאבן ונופלין הגרגרין ומשעוקרין אותו העץ ומוליכין אותו לבית נגמרה מלאכתן:

כאן בשאין בדעתו למרח. ברייתא מיירי בהכי:

תורם מן הכבור על שאינו כבור. וליכא משום תורם מן החיוב על הפיטור דשאינו כבור נמי מיחייב כדמפ' ואזיל:

והאלפים והעיירים. מלמדי השוורים לחרוש והחמרין שהן עובדי אדמה:

בליל חמיץ. משמע ליה בלול בעפר יאכלו וכיון דכך אוכלין הוי כגמר מלאכה:

כבר ברשות ההקדש. מאחר שהוא יכול לאכול ממנו עראי ולא קבע קודם שיכבור ויקדיש:

ועכשו. שכבר אפילו עראי אסור אפ"ה אינו כמי שעשה מעשה ברשות ההקדש וכי חזר ופדאו חייב כדמפ' ואזיל דהאי כבר אפשר לו מבלי כובר וא"כ גמר מלאכה בתלישה בשעת חולין הוה והקדש אחר תלישה לא מפקע ליה:

והתני שילה וקיפה ברשות ההקדש פטור. הכי תניא בתוספתא יין משירד לבור ויקפה ר' עקיבא אומר משישלה בחביות ותני עלה הקדיש עד שלא שילה וקיפה ובא גזבר ושילה וקיפה ואח"כ פדאו הואיל ובשעת חובתו פטור פטור ופלוגתא דר' עקיבא ורבנן איתא בפ' ר' ישמעאל בע"ז ופי' רש"י ז"ל משישלה בחביות לשון השולה דגים מן הים כלומר משישלה היין מן הבור וינתן בחביות ובפ' הפועלים פי' משישלה בחביות משינתן יין בחביות והוא תוסס ורתיחות עולים ומקצת שמרים קופאים למעלה וקודם שיגופו אותן חביות שולין אותן רתיחות ומשליכין ע"כ ולרבנן בקיפה סגי כדתנן במתני' וקתני השתא דלמר בקיפה ולמר בשילה אי הוי ברשות הקדש ואח"כ פדאו פטור כדמפ' טעמא שבשעת חובתו היה פטור וכן גבי פיקס ושילה כה"ג:

ומשני דשאני כבר מכל הני כדמפ' ר' אילא דדרך בעלי בתים להיות מכניסין כן הילכך חשיב תלישה לחודה גמר מלאכה קודם הקדש ומיחייב ולא אתי הקדש ומפקע ליה כדתנן במס' חלה פ' אוכלין עראי הקדיש פירותיו משבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין:

קולט הוא מתחת הכברה ואוכל. גבי קטנית תנינן לה וקמ"ל דאע"ג דכברן ואסירי באכילת עראי ה"מ הנשארין בכברה שנופל העפרורית למטה אבל הדקין שנופלין למטה עם העפרורית אכילת עראי בהו שרי דאינן בכלל גמר מלאכה:

שהן מחוסרין לרוח. כי תנן במתני' דמה שבתוך התבן שרי באכילת עראי אפילו במירח לאו בחטים ברורים שרי דהנהו מן הכרי הממורח נפלו למטה אלא בשיש בהן קצת מוץ ומחוסרין לזרות לרוח ובשביל שהן תוך התבן שרו אבל אי הוו תוך הכרי אפילו שבלת בקשיה אסורה כדאיתא במנחות פ' ר' ישמעאל:

שהן מחוסרין ניחה. כלומר אפילו בברורין לגמרי מ"ט שהן מחוסרין ניחה בכרי ואינן בתוכו והוי דומיא דקולט מתחת הכברה:

היין משיקפה. אע"פ שקיפה קולט מן הגת העליונה. ולמ"ד שהן מחוסרין נייחא ניחא דהא יין של הגת יין גמור הוא כמו יין של הבור ומשום שלא ירד לבור שרי אלא למ"ד לפי שמחוסרין לזרות לרוח קשיא:

ומשני מחוסר הוא בשמריו. כלומר אמר לך דלא שריא מתני' אלא כשהוא מעורב עם השמרים:

ופריך והתנינן השמן משירד לעוקה. ואע"פ שירד נוטל מן העקל והא שמן היורד מן הפצים שמן צלול הוא ובשלמא למ"ד שהן מחוסרין ניחה ניחא אלא למ"ד שהן מתוסרין לזרות לרוח קשיא:

ומשני מחוסר הוא להציל. כלומר אינו שמן צלול ומחוסר להציל הוא ובהכי הוא דשריא מתני':

לא יקבל בכלי. ואפילו מן הממל דחשיב לא נגמרה מלאכתו אפ"ה לא יקבל בכלי שמן הרבה לחמיטות שיצטרך דהוי קבע אלא בחמיטה עצמה הוא דמקבל דהויא עראי:

היה אוכל והותיר. מפרש לקמיה שכבר נתן השמן בחמיטה והיה אוכל החמיטה או מן התמחוי ונתן שמן מן הממל לתוכו:

או שנתנה לאדם אחר. כגון שלקחה ממנו בדמים:

לא נטבל. דאע"ג דשבת ומקח קובעין כדאיתא בס"פ המביא במס' ביצה ה"מ דבר שנגמרה מלאכתו כדאסיק ר' יוחנן התם והאי כיון דמן הממל חשיב הוא כלא נגמרה מלאכתו וכ"ש אי סבר כרב חסדא שמחוסר להציל:

היה אוכל. התמיטה:

והותיר. ונכנסה שבת: או מה שהותיר מכרו ונתנו לאדם אחר לא נטבל:

בד"א. דלא נטבל:

בזמן שאכל. מן החמיטה או ששתה מן האניגרון או מן הרוטב של תמחוי דמתני':

בשביל שיותיר ויכניס לתוך ביתו. דהא קבע הוא ואסור ואפילו לא חשכה שבת:

בנתון בחמיטה ותמחוי. הא דשבת לא קבעה משום דהוי השמן תוך החמיטה או בתמחוי:

אבל אי הוי בצלוחית. כדי ליתנו בחמיטה ונכנס שבת הוי קבע דשבת קבעה דכתיב וקראת לשבת עונג כל אכילות שבת עונג הוו כדאיתא בס"פ המביא:

לא נטבל. דכיון דלא נתן אלא לחמיטה א' כיון דלא נגמרה מלאכתו אינה קובעת ואפילו הוי בצלוחית והה"נ אי הוי בצלוחית כי נתנו לאדם אחר דפליגי דמתני' כולה חד טעמא הוא וברייתא דלעיל להיות משתמש ממנו והולך קאמר:

ואין מקח טובל. דכיון דנתן דמים על אותה סעודה אחשבה והויא אכילת קבע דבשלמא אי הוי תוך החמיטה בטיל אגב חמיטה אבל כי הוי בצלוחית אמאי:

אף מה שבלגין לא נטבל. קא יהיב טעמא למתני' דתנן בפ' הכובש על החמין חייב ועל הצונן פטור על החמין חייב שהוא קבע דכיון דמזגו בחמין אינו ראוי להחזיר את המותר שלא יחמיץ את היין שהמים חמין מחמיצו אבל אם מזגו בצונן פטור דיכול להחזיר את המותר והוי עראי וקאמר עלה דאף מה שבלגין לא נטבל אע"ג דמיחזי כי אחשביה קבע וטעמא דיכול להחזירו לגת הכא נמי אף מה שבצלוחית כיון דיכול להחזירו לתוך הממל אם ירצה לא שבת ולא מקח טובלין:

ועוד א"ר אליעזר וכו'. משנה היא פ' המביא במסכת ביצה ומשום דתנא התם מילתא חדא דר' אליעזר לקולא תני אחריתי נמי לקולא:

עומד אדם על המוקצה. גרוגרות שהם בחצרו לייבשן וחצר לא קבען דחצר אינה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדאיתא התם וסתם מוקצה גרוגרות לא נגמרה מלאכתו אלא שהוא מזמנן מדעתו דישרו בעיניו:

ערב שבת בשביעית. דליכא בה מעשרות כדנפקא לן במכילתין מקרא דואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה איתקוש אוכל אדם לבהמה מה אוכלי בהמה פטורין מן המעשרות כדנפקא לן בריש מכילתין דכעין פרטא דתבואת זרעך הוא דמרבינן אף אוכלי אדם בשביעית פטורין:

מכאן אני אוכל למחר. וסגי בהכי אע"ג דלא סיים אי למזרחו אי למערבו דיש ברירה ורבנן פליגי עליה וצריך לרשום מע"ש:

אלא בשביעית. ומשו"ה מהני מכאן אני אוכל לסלוקי מינייהו איסור מוקצה:

הא שאר שני שבוע. דאיכא מעשר לא סגי ומשום דבעי לעשורי ואמאי והא משום חצר אין כאן קבע כדאמרינן דאין חצר קובעת אלא בנגמרה מלאכתו וכיון ששטוחים בחצרו או בגגו כל זמן שלא נטלן והעמיד ערימה לא נגמרה מלאכתן הוי אלא משום דשבת טובלתן הוא דהוי וה"נ כי נתנו בכלי ונכנסה שבת שבת טובלת ליה דשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו:

ומשני ר' יוסי להחזירו למקומו אי אתה יכול שהוא עושה מוקצה. דכיון דס"ל יש ברירה מוכנין הן ואי מהדר להו בשבת עם האחרים אוסרן דעושה אותן מוקצה דמתערבין עם האחרים והוי דומיא למאי דגזור נמי בשבת אין מבטלין כלי מהיכנו ומוקצה דגרוגרות וצמוקין דשלט בהו חמה לא חזו לאכילה אלא באותן דיהיב ביה עיניה מה שאין כן בשמן הנטול מן הממל בכלי דאינו חושש להחזירו דבין זה ובין זה חזי לאכילה:

אין עראי לשבת. דשבת קובעת למעשר דכתיב וקראת לשבת עונג כיון דאיקרי אכילה דידה עונג קבעה שאין בה עוד שם עראי אלא שם קבע כן פי' רש"י ז"ל בפ' המביא וסתמא קתני וא"כ אין להקל כי הוי בצלוחית:

ובלבד דבר שיש לו מוקצה. כגון גרוגרות וצמוקין שהאדם מקצה אותם מדעתו דאין יכול להחזירם למוקצה וכדפרישית אבל בשמן שנתנו בכלי לחמיטה דכולו חזי שבת נמי לא קבעה:

היתה צלוחית וכו'. אליבא דר' ירמיה קא בעי לה:

צלוחית מלאה. משמן מבין הפצים או מן הממל:

ונתונה בין פצים לחברו. נטבלה ונקבעה אם נכנסה שבת אסור לקחת מאותו השמן ואפילו לחמיטה או דילמא מקומה מוכיח עלה דכי א"ר ירמיה נתון בצלוחית נטבל היינו היכא דצלוחית אינו נתון שם ולא איפשיטא בעיין ולחומרא:

עד היכן. יהו מרותחין דמיקרו מבשל דמבשל קובע:

לא עשו הרחקה לכלי שני. דאפילו היד סולדת תתאה גבר ומצטנן דכותלי הכלי צוננין ואין החום משתמר בתוכו ולהכי אינו מבשל:

פינכא. קערה גדולה בלשון יון פינכי:

דארוזא. של אורז:

דגרוסא. של גריסין:

ועד כדון הוא רתח. ועדיין היא רותחת. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהילכות מעשר כר' יוסי דאפילו בכלי שני בעינן אין היד סולדת:

תמן תנינן. במס' שבת פ' כירה:

שהעבירן מרותחין. שהעבירן מן האור בין השמשות כשהן מרותחין:

לא יתן לתוכן תבלין. משתחשך דכלי ראשון כ"ז שרותח מבשל:

אבל נותן הוא לתוך הקערה. דכלי שני אינו מבשל:

תמחוי. פי' רש"י ז"ל כמין קערה גדולה שמערה כל האלפס לתוכה ומשם מערה לקערות ומייתי הכא הך מתני' משום דפליגי בה ר' יהודה ורבנן כדאפליגו במתני':

ליתן תבלין למטה. בכלי צונן ולערות עליהן מכלי ראשון דכי שריא מתני' היינו כי נתן התבלין לתוך הקערה אחר שנפל בה התבשיל:

אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח. בפ' דם חטאת ילפינן לה מדתני' התם ובת"כ וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותת מניין ת"ל בו ישבר אלמא עירוי ככלי ראשון ומבשל הוא:

תמן כלי חרס בולע תבלין אינן מתבשלין. כלומר לעולם מהכא לא תידוק דכלי ראשון מבשל דלא שמעינן הכא אלא שמבליע ועוד דוקא בכלי חרס משום דרך הוא וקל לבלוע:

ואם בכלי נחושת. ויו מוסיף על ענין ראשון:

אית לך מימר כלי נחשת בולע. על כרחיך השתא שוין כלי נחשת וחרס ותרווייהו בלעי וכיון דכלי נחשת שקשה לבלוע שמעינן דבלע מעירוי ודאי דאין מבליע בו אלא חום דחזי לבשל ושמעינן מהכא דמבשל ושתיק ליה ר' יוסי ובזה יש מחלוקת גדולה בין ר"ת ורשב"ם ז"ל עיין בתוס' פ' כירה:

מהו לערות עם הקלוח. בלא הנחת התבלין בכלי אלא באויר תוך הקלוח ומיבעיא ליה אי מקל ר' יוסי בר זבידא בהא וקאמר ר' חנינא דאף בזו נחלקו:

כיי דא"ר זעירא. הי האי דאמר ר' זעירא בפ"ק החלה לפרושי מתני' דהחלטה:

אי זהו תבשיל ברור. לחיובו סקילה בשבת או מלקות בבשר וחלב:

כל שהאור מהלך תחתיו. אבל אם ישלקו מן האש אפילו נתן לתוך כלי ראשון פטור:

ציר. שומן שנוטף מן הדגים כשכובשין אותן במכבש:

מלח. אם נתן שמן לתוך המלח הוי קבע כמו ציר וכן אם נתן שמן לתוך יין הוי כחומץ וקבע:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשרות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה