פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו
פרק ג · הלכה ה
מעשר שני שנכנס לירושלם ונטמא. דרשאין לפדותו כדיליף מקרא בגמ':
בין שנטמא באב הטומאה. כגון שנגע בו שרץ:
בין שנטמא בולד הטומאה. כגון דנגע באוכלין שנגעו בשרץ דראשון עושה שני:
בין בפנים בין בחוץ. בין שנטמא בפנים בין שנטמא בחוץ נחלקו ב"ש וב"ה:
יאכל בפנים. טעמא דבית שמאי ובית הלל מפרש בגמרא:
כי לא תוכל שאתו ונתת בכסף. והיינו פדיון:
אם בריחוק מקום. אם בא ללמדנו שפודין אותו בריחוק מקום, והלא כבר נאמר וכי ירבה ממך הדרך:
ואם בקירוב מקום. ואם בא ללמדנו דאם רחוק פסיעה אחת חוץ לחומה דפודין אותו דמהאי קרא נפקא לן בפר' אלו הם הלוקין:
והלא כבר נאמר וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום. דקרא יתירא הוא דכיון דכתיב ואכלת שם לפני ה' אלקיך פשיטא דצריך לילך שם אלא לאשמועינן דכל זמן שיש לך דרך לילך ואתה הולך בדרך מותר אתה לפדותו בכסף. והך דרשא אתיא שפיר טפי מההיא דפ' הלוקין:
לא תוכל לאכלו. ודריש ליה בפ' הלוקין ואין שאתו אלא אכילה שנא' וישא משאות מאת פניו אליהם והתם על השלחן הוה כדכתיב קראי ושאתו לשון כבוד הוא דכתיב שאת פני רשע, פני יהושפט אני נושא, כי לא תוכל שאתו חסר ויו וכי לא תוכל שאתו כלומר או כי לא תוכל לכבד בו אין לך רשות בכבוד שלו ובחשיבות שלו מפני טומאתו שאסור באכילה בטומאת עצמו כדאיתא בפ' הערל וה"ק קרא כי ירחק ממך המקום שיהא המעשר טהור חוץ לירושלם או אפילו הוא בירושלם אלא שאין לך היתר בכבוד שבו כלומר להיות נהנה מנהג עונג אכילתו לפי שהוא טמא וקאמר אתרווייהו ונתת בכסף:
אב הטומאה דבר תורה. כשנגע המ"ש בשרץ טומאת המ"ש דבר תורה:
ולד הטומאה מדבריהם. כשנגע מ"ש או תרומה בולד הטומאה אין טומאת מ"ש או תרומה אלא מדבריהם. ונראה בעיני דסבר בר קפרא כרבינא דפ"ק דפסחים (יד.) דאמר התם עלה דההיא דתניא בת"כ יכול יהא אוכל מטמא אוכל ת"ל וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא, הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו. ומפ' רבינא דמקרא מלא דבר הכתוב לא שנא חולין ול"ש תרומה אינו עושה כיוצא בו אלא מדרבנן הוא דטמא. ור' יוחנן דהכא סבר כאביי דאמר התם לא שנו אלא בחולין אבל בתרומה וקדשים עושה כיוצא בו. וה"ה גבי מ"ש דחמיר מתרומה גבי טומאה דאילו תרומה ליכא אלא איסור עשה לאכלה בטומאת עצמה כדאיתא בפ' הערל דדוקא בטומאת הגוף בלחוד איכא לאו וגבי מ"ש בין בטומאת עצמו בין בטומאת הגוף איכא ביה לאו ולוקה עליה כדאיתא התם בפ' הערל ובפ' הלוקין, ומנא אמינא לה דבהכי פליגי הני אמוראי דתנן פ"ק דפסחים מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה הוסיף ר' עקיבא ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת. וגרסי' עלה בגמ' בירושל' על דעתי' דר' יוחנן שורפין טומאת תורה עם טומא' תורה ובא ר"ע והוסיף פיסול תורה עם טומא' תורה. כלומ' דהבשר שנטמ' באוכל שהוא ולד טומא' דהוי השתא בשר שנטמא דאורייתא עם טומאת תורה דהיינו בשר שנטמא באב הטומאה ובא ר' עקיבא להוסיף פיסול תורה דהיינו נגיעת טבול יום דהוי פסול ואין הטומאה יוצאה הימנו עם טומאת תורה דהיינו דמיטמא לה בטמא מת, כלומר לדעתיה ניחא דהא קא מוסיף ר' עקיבא, אבל על דעתיה דבר קפרא תמן שורפין טומאת דבריהם עם טומאת תורה והכא פיסול תורה עם טומאת תורה לא בא אלא לפחות בתמיהה ומאי קא מוסיף ר' עקיבא ומוקי לה בטבול יום מבית פרס שהוא מדבריהם אלמא דבהכי הוא דפליגי בר קפרא ור' יוחנן. והשתא הכי פירושא כשנטמאו אוכלין דמ"ש בשרץ טמאים מן התורה ולוקין על אכילתו כדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כדנפקא לן פ' הלוקין ופ' הערל אבל כשנטמאו אוכלין דמ"ש באוכל שנטמא בשרץ דהוי האוכל ראשון ומעשר הוי שני דאורייתא מותר לאכלן דאין אוכל ראשון מטמא אוכל ואינו טמא אלא מדרבנן, ור' יוחנן סבר דכי כתיב טמא הוא דדרשינן מיעוטא היינו גבי חולין גרידי אבל גבי מעשר דחמיר גמרינן מנבואת חגי דכתיב ביה לחם ונזיד וכו' אלמא דאוכל מטמא אוכל הילכך כולהו מדאורייתא טמאין נינהו ולוקין עליהן באכילתו בטומאת עצמו:
מה בין אב הטומאה בחוץ לולד הטומאה בחוץ. והא תרויהו לא קלטו להו מחיצות דתרוייהו טמאין מדאורייתא ואפילו שנטמא בולד הטומאה בחוץ יפדה ויאכל בחוץ:
ואפילו דב"ה לא מקשייא. בתמיהה דאפילו דברי ב"ה קשו נמי לר' יוחנן:
מה בין. לשון טעם:
מה בין וולד הטומאה בפנים מה בין אב הטומאה בפנים, זה וזה לא דבר תורה הוא. דכיון דנגיעת אוכל באוכל טמא מדאורייתא טעמא דכשנטמא בולד בפנים דאמרינן דיאכל בפנים היינו משום דקלטיה מחיצות בטהרה ולא אתיא טומאה דאורייתא ומפקע לה אי הכי כשנטמא באב הטומאה בפנים נמי הא קלטוה מחיצות:
לא הוו בה רבנן אלא על דעתיה דבר קפרא. מלשון והוינן בה כלומר רבנין לא הוו מקשין אלא על דעתיה דבר קפרא דאליבא דר' יוחנן לא חשו להני קושיות דמצינן אמרין דשפיר פליגי ב"ש וב"ה טעמא דב"ש כי נטמא בפנים בין באב בין בוולד הא קלטיה מחיצות הילכך יאכל בפנים ונטמא בולד בחוץ יאכל בפנים דכיון דהיה ראוי לפדותו בחוץ עדיין אין בו קדושת מ"ש וכחולין דמו והוי טהור הילכך יפדה בפנים. נטמא באב הטומאה בחוץ אפילו הוי חולין טומאה הוא הילכך לא קלטוה מחיצות ויאכל בחוץ. טעמא דב"ה דכשנטמא באב בין בחוץ ובין בפנים פקע מיניה קדושת מחיצות, נטמא בולד בחוץ כיון דטמא מדאורייתא לא קלטוה מחיצות. אלא כשנטמא בולד בפנים החמירו דאיכא תרתי חדא דטומאתו קילא דבחולין טהור ועוד דנטמא בפנים הילכך קלטוה מחיצות:
מה באב הטומאה בין בחוץ בין בפנים. דבשלמא כשנטמא בולד טומאה בחוץ וכ"ש בפנים כיון דמדבריהם הוא קלטוה מחיצות הילכך יאכל בפנים אלא אב הטומאה כשנטמא בפנים הא דאורייתא הוא:
ומסיק בשעה שנטמאה בפנים מחיצה תופסתו. דקלטוה מחיצות כיון דנכנס טהור אבל נטמא בחוץ באב לא קלטוה דמדאורייתא הוא אבל נטמא בולד בחוץ מדבריהם הוא וקלטוה מחיצות:
ואפילו על דב"ה לית היא מקשייא. בתמיה. לא זה וזה מדבריהם הוא ואמאי לא קלטוה מחיצות כשנטמא בולד בחוץ והא קשיא לבר קפרא טפי ולר' יוחנן אתי שפיר:
ומשני בשהכניסו ע"מ שלא תתפסנו מחיצות. ולא קלטוה כדלקמן דאפילו הוי טהור לא קלטוה כדמפ' ואזיל:
ר' יונה בעי טהור דבר תורה. מתמיה עליה דבר קפרא דכיון דדבר תורה טהור אמאי לא קלטוה מחיצות ואפילו הוי טמא מדרבנן:
עבר ופדאו. פירות שנכנסו לירושלם ופדאן תוך ירושלם פדוי ואפילו הוי טהור ואין לו איסור בהוצאתו הילכך הכא דטמא הוא ופדאוהו מותר אפי' לכתחלה:
לא יצא. בלא פדיון:
קול יוצא ליוצא. בלא פדיון ואין קול יוצא לפדוי:
נטמא. מעשר עצמו:
בולד הטומאה ופדאו. על הכסף וחזר ונטמא באב הטומאה מה שפדה כגון שפדה הכסף בפירות שניים ונטמאו באב הטומאה:
אם המעות הראשונות קיימות. שישנן ברשותו:
מחלל עליהן. פירות בשניים:
ואם. הוציאן בצרכיו:
אינו מחלל עליהן. אלא בעי מעות אחרות וכרבנן דאמרי הלקוח בכסף מעשר יפדה:
ואין לוקין על מעות הראשונות. אם היו קיימות ופדה אלו עליהן כדאמרן אם אכל דמיהם בחוץ:
ולא על מעות השניות. אם לא היו קיימות הראשונות ופדה בשניות וזו ואין צריך לומר זו קאמר דס"ל דכי תנן בפ' אלו הן הלוקין על מ"ש שאכלו חוץ לחומה דלקי היינו על מ"ש גופיה:
אף ללקוח כן. דר' חייא בר אדא לא קאמר אלא היכא דנטמא פרי ראשון ופדאו על הכסף דעל כרחיה הוא דפריק ליה אבל כשנתן לחנווני מעות בירושלם שיתן לו פירות ולקח ממנו דההוא לא על כרחיה הוי מי נימא דלקי אם אכלן לאותן פירות בחוץ דכיון דמדעתיה הוא דאתפסינהו כפרי ראשון דמו וחייב או דילמא הכי קים ליה דאינו חייב אלא על מ"ש גופיה:
ומסיק ר' מנא דודאי לקי דכי היכי דמחיצות תופסות ה"נ לוקח ברושלם תופס דרחמנא לא שרי לוקח אלא מטעם מחיצות, ולקי אם אכל בחוץ: