פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו
פרק ג · הלכה ג
וצריך להם. לשאר דברים שלא בא לאכילה ולשתיה:
ולחברו פירות. והוא אוהבו שיעשה כן בעבור שיתחללו מעותיו עליהן:
אוכל פירותיו בטהרה. בקדושת מ"ש דנאכל לטבול יום:
ולא יאמר כן לע"ה. מפ' טעמא בגמ' דאין מוסרין ודאי לע"ה שאינו נזהר בו:
פירות בירושלם ומעות במדינה. כלומר בגבולים וקמ"ל דאין צריך שיהיו המעות והפירות במקום אחד ובסוף פ"ק מפ' שאר גווני נמי כגון מעות ופירות בירושלם מעות ופירות במדינה:
נכנסין ואינן יוצאין. משום דקלטינהו מחיצות:
נכנסין ויוצאין. מפ' בגמ':
פירות שנגמרה מלאכתן ועברו תוך ירושלם. נגמרה מלאכתן הקובעתן למעשר כדתנן בפ"ק דמעשרות בענין דאכתי שרי לאכול מהן עראי אפ"ה ירושלם קבעה למ"ש ואינו רשאי לפדותן ואע"פ שיצאו. וטעמא מפ' בגמ' דירושלם עשו אותה כחצר בית שמירה שלו ונטבלו ואסור לאכול מהן ומיחייב לעשרן וכל העומד לעשר כמעושר דמי וכמי שהורמו דמי וקלטוה מחיצות:
ושלא נגמרה מלאכתן. כדמפ' ואזיל:
סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה. [רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה ומתכוין להכניסן שם] לעשותן קציעות דאילו סלי ענבים ותאנים לאכילה גמר מלאכה נינהו כדאיתא בגמ':
יחזור מ"ש שלהן ויאכל בירושלם. לא יאמר כשבא להפריש המ"ש שלהן יחזור המ"ש לירושלם ואין לו פדיון דקלטוהו מחיצות לב"ש אפילו דכשעברו תוך ירושלם לא נגמרה מלאכתן:
יפדה ויאכל בכל מקום. דלא קלטוהו מחיצות כיון דכשעברו לא נגמרה מלאכתן:
משום ר' יוסי. דקסבר ר' יוסי דמתנות שלא הורמו לאו כהורמו דמיין. ומש"ה תני אליבא דב"ה יפדה בנגמרה מלאכתן דב"ש במקום ב"ה אינה משנה:
שיפדה מ"ש שלהן. עדיין יש לו פדייה דכיון דלא נגמרה מלאכתן כולהו מודו דלא קלטו ליה מחיצות:
יחזור מ"ש שלהן ויאכל בירושלם. דקסברי ב"ש כמי שהורמו דמיין וראו פני החומה ואין לו פדייה:
יפדה ויאכל בכל מקום. דכיון דהוו בטבלייהו לאו כמי שהורמו דמיין ולא קלטו ליה מחיצות דקליטת מחיצות דרבנן הוא וכי גזור רבנן כי איתיה בעיניה בטבליה לא גזור רבנן כדאיתא פ' אלו הן הלוקין:
והדמאי נכנס ויוצא. מפ' בגמ' טבל של דמאי נכנס ויוצא ונפדה אבל מ"ש של דמאי גופיה אסור להוציאו לכתחלה אלא אם יצא מותר לפדותו בחוץ דלא קלטוהו מחיצות. והכי תנן נמי פ"ק דדמאי ואיתא נמי הכי פ' הזהב:
כדי לעשות עיסה ולחזור וכו'. כלומר אין יוצאין ליפדות דמודה רשב"ג דמחיצה קולטת מדרבנן כדאמרינן בפ' הזהב אלא דפעמים מוצאין סביב ירושלם ריחיים בזול ומוציאין תבואתן לטוחנן ומחזירן לירושלם לנפותן וכגון דאין שם מרקדי קמח או מוציאי סולת אלא בפנים תוך החומה ומוצא תנור בזול חוץ לחומה מותר להוציאן לחוץ כדי לטוחנן ולחזור ולהכניסן לאכלן. ולכך כפל הלשון כדי לעשות עיסה ולחזור שלא יאמר כיון שצריך לאפותם בחוץ יהיו בחוץ עד שאשתדל להוציא לחוץ המרקדים שירקידוה בחוץ ויהיה מזומנת שם בשעת אפייה זה לא הקלו אלא להחזירה מיד בפנים שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכה"ג הוא דשרי רשב"ג. ועוד פירשתי פי' אחר בפ' מ"ש תניין:
כחצר בית שמירה. דטובלת למ"ש ומש"ה קלטה דאי ס"ד דמותר לאכול מהן עראי הא מצי לאפקועינהו ממ"ש כגון לאכילת עראי או לאכילת בהמה אלא דטבלא:
שהן של כל ישראל. דהא ירושלם לא נתחלקה לשבטים כדאיתא במרובה ותניא נמי בריש פ' בני העיר אין משכירין בתים בירושלם מפני שאינן שלהן ר' אלעזר בר צדוק אומר אף לא מטות. ופי' רש"י ז"ל אין משכירין בעלי בתים את בתיהם לעולי רגלים אלא בחנם נותנין להם ונכנסין לתוכן דלא נתחלקה לשבטים. וגרסינן בפ' היה עובר דבית שאינו שלו אינו טובל לו אלא דוקא ביתו הלכך בתים של ירושלם לא טבלן וכ"ש העיר גופה אלא דדנו אותה כחצר בית שמירה והיא שלו ומשו"ה טבלא:
טבל טבול לראשון ולשני. שנמרה מלאכתו:
אם התרו בו משום שני לוקה. דטבל טבול למ"ש ועבר בירושלם ויצא חשיב כאילו הוי מ"ש בעיניה דהא מתני' חשבא טבל של מעשר דאסור לפדותו וקלטו ליה מחיצות כאילו הוי בעיניה:
אית לך מימר על דב"ש לוקה. כלומר אדתידוק מת"ק תידוק מר"ש בן יהודה דהוא תני דב"ש הוא דאמרי הכי ואב"ש ניקום ונסמוך אלא מתני' דקתני פירות נכנסין ואינן יוצאין חומר הוא במחיצות דמדרבנן קלטו ואף הכא ב"ה נמי דאמרי יפדה היינו משום דיצאו אבל לכתחלה אסור להוציאם דאית להו חומרא דמחיצות מדרבנן ולא לענין מלקות ואוקמוה אדאורייתא ואין לוקה אלא על ראיית פני חומה דמ"ש גופיה:
הפריש עליו שני ממקום אחר. היה לו כרי של פירות שנגמרה מלאכתן שיצאו מירושלם והפריש עליהן מ"ש מכרי של פירות שלא נכנסו מי אמרינן נפטרו ומצי לאכלן חוץ לירושלם או דילמא נימא הא הוטבלו וצריך להפריש מהן עצמן מ"ש ולהכניסן לירושלם ולא משני לה. ולקמן פשיט לה מברייתא לחומרא:
עשה כולו שני למקום אחר. כגון שהיו לו כאן ט' כורין מפירות שלא נכנסו וכור א' מפירות שנכנסו והפריש כל הכור אחר שיצאו על שלא נכנסו מי אמרינן כולו נתפס כיון דשם מ"ש עליהם ונכנסו או דילמא לא טבלא ירושלם אלא א' מעשרה שבכור שהיה ראוי להפריש מהן והאחרות חולין הוו אלא שרצה לעשותן מעשר על אלו שלא נכנסו. ולא איפשיטו בעיין. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב דהיל' מ"ש בשניהם לחומרא וזה לשונו פירות שנגמרה מלאכתם ועברו בתוך ירושלם ויצאו אינו יכול להוציא עליהן מ"ש מפירות אחרות שלא נכנסו לירושלם אלא יחזור מ"ש שלהן ויאכל בירושלם. ואין נפדה בחוץ. ואפילו עשה כל הפירות האלו מעשר שני אחר שיצאו על פירות אחרות שלא נכנסו יחזרו ויאכלו בירושלם חומר הוא במחיצות ירושלם הואיל וקלטו קלטו ע"כ:
כך אמרו להם בית הלל לבית שמאי. ר' שמעון בן יהודה בשם ר' יוסי קתני לה. והכי איתא בתוספתא:
אף פירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן. דכיון דאין המעשר בעין לא קלטו ליה מחיצות:
אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא להפקירן. האי יכול מדאורייתא הוא דקאמר א"נ מדרבנן וכגון דאפקר להו בעיר דמילתא דאוושא היא והכי מוכח בפ' משוח מלחמה. ואיתא נמי בפ' עריס לקט שכחה ופאה שעשאן כרי בשדה חייבין במעשרות ואם עשאן גורן בעיר פטורין דקלא אית להו ולקט ושכחה מטעם הפקר פטורין כדאיתא בפ"ק דחלה ואיתא נמי בריש מסכת תרומות ואפ"ה בשדה חייבין. וכן כתב הראב"ד ז"ל פ"ב דהיל' מעשר וז"ל והרי הפקר פטור ואפילו נתמרח מי שזכה בו פטור מן התורה כדאמרינן בלקט שכחה ופאה עשאם גורן בעיר שהן פטורין ש"מ בשדה שחייבין מדרבנן ע"כ. וכי קאמר דיכול מדינא דאורייתא קאמר:
גמר מלאכה. ולא אמרינן דכיון דרובן הוו ליין ולעשות גרוגרות לא חשיבא גמר מלאכה ואכילת עראי שריא:
שהוא יכול להוציא עליהם שני. מפירות שלא נכנסו:
שאינו יכול להוציא עליהן שני ממקום אחר. ואפילו אחר שיצאו אלא מינייהו ובייהו דקלטינהו מחיצות וכיון דקלטינהו אינהו גופייהו בעי לעשורי וב"ה דמתני' לגבי פדיון הוא דמקלי:
דר' זעירא. דלעיל דמיבעיא ליה אי קלטינהו מחיצות או לא ויכול להפריש עליו ממקום אחר. והכא קתני דאינו יכול ואפילו בדיעבד משמע:
ובקשו לפדותן. פירות מעשר שני הוו ובקשו לפדותן שם בירושלם, כדמפ' ואזיל דבטלו להו מחיצות דבזמן מחיצות הוא דתקון דאינו נפדה שיכולין לאכלו שם אבל השתא דנפול מחיצות הוי כמו גבולין:
מפקין חוץ לחומה. בטבליה ושם חוץ לעיר מפרישין אותו ופודין אותו דבפנים אין פודין אותו דקסבר דחשבינן למחיצות כאילו הן קיימות הילכך צריך להוציאן לחוץ ולפדותן ואע"ג דבזמן הבית אינו יכול להוציאן ולפדותן כדתנן פירות נכנסין ואינן יוצאין כיון דקליטת מחיצות מדרבנן השתא לא גזור כשהן בטבלן וכר' יוסי דמתני':
רואין את המחיצות כאילו עולות. כדמפ' ואזיל דס"ל כר' יהושע דאמר קדושה ראשונה של יהושע קידשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ואינהו סבור כר' אליעזר. ופלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע איתא בעדויות פ' בתרא ומייתי לה פ"ב דשבועות. והכי איתא התם א"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונין בהיכל עושין קלעים להיכל וקלעים לעזרה אלא שבהיכל בונין מבחוץ ובעזרה בונין מבפנים. א"ר יהושע שמעתי שמקריבין אע"פ שאין שם בית ואוכלין קדשי קדשים אע"פ שאין שם קלעים קדשים קלים ומ"ש אע"פ שאין חומה מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ופי' רש"י ז"ל שמעתי מרבותי, כשהיו בונין בהיכל בימי עזרא, תולין קלעים במקום חומת ההיכל כדי שיהא מזבח הבנוי קרוי אשר פתח אהל מועד שאלמלא כן לא היו מקריבין עד שיגמר הבנין והם התחילו להקריב קרבנות משבאו שם בימי כורש ועד עשרים ושתים שנה אח"כ לא נגמר, בונין מבחוץ שהיו הקלעים פרושים לפנים מעובי החומה שלא יכנסו הבונים לתוך ההיכל, אע"פ שאין חומה בירושלם קודם שנבנית החומה ע"כ. ואע"ג דבעי לדחויי מר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמע וכו' היינו מקמי דקים לן דאיכא תנאי דפליגי בקדושה ראשונה אי קדשה לעתיד לבא אי לא קדשה אבל בתר דקים לן הכי הכי הוא פירושא דמתני':
מסאב להו ופריק להו. מטמא את הפירות כדי שיוכלו לפדותן דאפילו בזמן הבית מצי לפדותו כשנטמא כדתנן לקמן:
כדברי התלמיד. כר' פינחס. והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ב כי ההיא סבתא וז"ל ואם נכנס לירושלם אפילו בזמן הזה אין מוציאין אותו משם ומניחין אותו שם עד שירקב לפיכך אין מפרישין מ"ש בירושלם בזמן הזה אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו ואם הפרישו שם בזמן הזה ירקב ע"כ:
ובלבד בפירות שהן טבולים לדמאי. זהו שמותר להוציא ולפדות אבל מ"ש שהפריש מן הדמאי קלטו ליה מחיצות ואסור לכתחלה להוציאו מכאן נראה כגיר' הרמב"ם ז"ל דגריס בפ"ק דמס' דמאי ונכנס לירושלם ויצא דהיינו דיעבד. ול"ג ויוצא וכמו שכתבתי שם: