פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו
פרק ג · הלכה ב
ה"ג מפני שממעט באכילתו. והקפידה היא משום מ"ש כדאיתא בגמ' דמעיקרא שרי לזרים ולטבול יום והשתא אסיר. ובגמ' פריך אמאי לא חשו נמי משום דהא ממעט באכילת תרומה דמעיקרא שריא לאונן וחומה נמי לא בעיא והשתא אסירא לאונן וחומה בעיא ומשני לה:
ור"ש מתיר. דס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול:
אם הקל בזבחי שלמים. דתניא בספרי דממעות מ"ש קונין בהן שלמים וכתבתיה לעיל בפ"ק דמכילתין:
פגול. כגון אם שחטן חוץ לזמנן דהאוכלן בכרת וחוץ למקומן האוכלן בלאו:
ונותר. כגון אם הותיר מהן אחר שני ימים ולילה יש בהם כרת מה שאין כן במ"ש:
ויוצא. גרסינן ולא גרסינן וטמא דהא גבי מ"ש נמי אית בהו איסור טמא בין טומאת הגוף בין טומאת עצמו כדאיתא בפ' הערל ויוצא חוץ לחומה אסור באכילה דנפקא לן מובשר בשדה וכו' ואפילו חזר למקומו כדאיתא בזבחים מה שאין כן במ"ש דיוצא חוץ לחומה יכול להחזירו ושרי כדאיתא בריש פ' בהמה המקשה. ושוב מצאתי בפ' התערובות בתוספות דל"ג וטמא:
שכן מותרים לזרים. ולית בזה מיעוט אוכלין אע"ג דאית בהו מיעוט זמן:
נקל בתרומה. שהיא אסורה לזרים ולא אשכחן דהתיר הכתוב במיעוט אוכלין:
תניא שלא יביא לידי פיסול. בתוספתא שנו טעם על מה ששנינו אין לוקחין תרומה וכו' מפני שלא יבא לידי פיסול. ומפ' השתא מאי לידי פיסול דתרומה פוסלה טבול יום בנגיעתו כדאמרינן פ' הערל:
לאוכלו אי אתה יכול שהוא טמא דבר תורה. כלומר פסול דבר תורה דמטעם תרומה פסולה היא בנגיעתו:
לטמאו וכו'. ונגיעת טבול יום אי אתה יכול לומר שהוא טמא שהרי הוא טהור גבי מעשר דבר תורה כדתנן טבל ועלה אוכל במעשר וילפינן לה בפ' הערל מקראי ותרומה זו הלקוחה בכסף מעשר אם נגע בה טבול יום אינה טמאה ואינה טהורה הוי שלא יבא לידי פיסול:
כשם שהוא ממעט באכילתו כך הוא ממעט באכילתה. קושיא היא דאפילו משום מיעוט אכילת תרומה נמי הוה לן למיחש דכיון דלקח תרומה בדמי מ"ש חל עליה קדושת מ"ש דתרומה מותרת לאונן כדאמרינן פ' הערל זרות אמרתי לך ולא אנינות והשתא אסור דמעשר אסור לאונן כדכתיב בהדיא לא אכלתי באוני ממנו:
תרומה אינה טעונה מחיצה. דיכול לאכלה חוץ לירושלם אבל מ"ש טעון מחיצה:
אשכח תני מפני שהוא ממעט באכילתו ובאכילתה. ומתני' חדא מינייהו נקט. ובפ' התערובות מייתי ברייתא דגרסינן בה באכילתה. וכך גריס רש"י ז"ל והיינו האי תנא דהכא דחייש אף למיעוט אכילת תרומה וקושיית התוספות שהקשו על רש"י ז"ל אינה קושיא כדגרסינן הכא דמתני' מודי לברייתא אלא דחדא מינייהו נקט. והא דנקט התם ההיא ברייתא ולא נקט מתני' משום דקאי אהך ברייתא דתניא התם שביעית אין לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעט באכילתה ומשום דלעיל חייש לדין תרומה מייתי ברייתא נמי דחייש לה:
אין לוקחין פירות שביעית בכסף מעשר. מפני שממעט בזמן אכילת מעשר שני דפירות שביעית אסורין באכילה אחר זמן הביעור דהיינו מכי כלה לחיה:
במחלוקת. דר"ש דפליג במתני' מטעם ק"ו פליג נמי אהא:
אוכלי תרומה זריזין הם. ומש"ה שרי ר"ש ליקח בכסף מעשר תרומה מה שאין כן גבי שביעית ושמן תרומה בירק של שביעית שרי ר"ש דמשום תרומה אכיל ליה לירק:
והא תנינן. בפסחים פ' מי שהיה טמא:
נתערב בבכורות. נתערב הפסח בבכורות שמתן דמן ומתן דם הפסח שוה ואין טעונין תנופה חזה ושוק ולא סמיכה ונסכים:
ר"ש אומר. אם כל החבורה כולה כהנים דהבכור נאכל לכהנים יאכלו את כולן בו בלילה ויקרב הפסח לשם פסח בכל מקום שהוא ובכורות לשם בכור בכל מקום שהוא דקמי שמיא גליא:
כחמור שבהן. דאע"ג דבכור לשני ימים ולילה אחד ימעט בזמן אכילת בשר כדין פסח ושורפו לנותר עד הבקר כדין פסח. והא הכא דאכיל לבכור כדין פסח וקשה לר' יונה:
ומשני דאוכלי פסחים בשעתן זריזין הן:
דתנינן. בפ"ק דשבת:
כדי שיצולו מבעוד יום. כמאכל בן דרוסאי שמא יחתה אבל אם לא נצלה כמאכל בן דרוסאי אסור:
ותנן התם משלשלין את הפסח. משום דתנורין שלהם פיהם למעלה קרי תנא להורדה של הפסח כשהוא תחוב בשפוד קרי ליה שלשול דשלשול מלמעלה למטה הוא כמו שכתב רש"י ז"ל בעירובין. ותנן דיכולין בני חבורה להורידו עם חשיכה כשחל הפסח בע"ש שיו"ט ראשון חל בשבת ואע"ג דלעיל תנן אין צולין וכו' הכא שרי דבני חבורה זריזין הם ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים. וה"נ מפ' התם דטעמא משום דבני חבורה זריזין הם:
אין מוסיפין חומש אלא על תחלת הקדש. משום דמייתי עלה שלמים שלקחן בכסף מעשר מייתי לה הכא:
אלא על תחלת הקדש. אבל אם חזר והתפיס הקדש שני תחת הראשון וחזר ופדה השני אין מוסיף חומש עליו. ובפ' הזהב מפ' טעמא דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית וכו' המקדיש ולא המתפיס. פירש רש"י ז"ל המתפיס זה תחת הראשון שהשני נתפס בקדושה של אחר ולא מחמת עצמו באה לו:
ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך וגו'. הוה ליה למכתב ואם בהמה טמאה דהטמאה משמע טמאה ראשונה והכי איתא בהזהב במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית הכ' מדבר:
שהיא תחלת הקדש. כדנפקא לן מהי' יתירא. וה"ק בהקדשות שהן בבהמה טמאה שהיא ראשונה ויסף וגו' ולמעוטי הקדש שני:
והוממו ופדאן מוסיף חומש. ולא תימא הקדש שני הוא דתחלת הקדש הוי דאית בהו פיגול ונותר ויוצא מה שאין כן במ"ש כדלעיל. ובסמוך נמי אמרינן דפקע מינייהו קדושת מעשר הילכך מצי למיכלינהו חוץ לחומה כשהוממו. וכת' הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' מעשר לקח בהמה לשלמים ונפל בה מום פקעה ממנה קדושת מעשר ופודה אותה ואין הדמים מעשר ואעפ"כ אם פדאה לעצמו מוסיף חומש ע"כ. והשיג עליו הראב"ד ז"ל א"א מאי אע"פ אטו שלמים דעלמא שהוממו ופדאן מי לא מוסיף חומש בשביל הקדשן ע"כ. ואני אומר לכאורה כוותיה משמע אבל כי מעיינת שפיר יפה כיוון הרמב"ם ז"ל לשמועתנו והיינו דקאמר משום דס"ד לומר כיון דקונה מכסף מעשר שלמים בג"ש דשם שם וא"כ נהפכה ונתפסה קדושת מעשר לשלמים והקדש שני הוא וקי"ל דעל הקדש שני אינו מוסיף חומש כדאיתא בשמעתין וכתבו הרב ז"ל פ"ז דהל' ערכין וחרמין קמ"ל דאפ"ה מוסיף חומש וטעמא דפנים חדשות באו לכאן כדלקמן דפקע מיניה קדושת מעשר ולא בעי חומה מה שאין כן במ"ש:
מדמי פסח. ממותר דמי פסח דקרב שלמים כדתנן בשקלים אם נפל בהם מום והוממו מוסיף חומש דתחלת הקדש הוי דפסח אין טעון תנופת חזה ושוק ונסכים וסמיכה ושלמים טעונין סמיכה ותנופת חזה ושוק ונסכים:
חדא צורכא וחדא לא צורכא. כדמפ' ר' מנא דפסח צריכא ושלמים לקוחין ממעשר לא צריכא דלקמן אמרינן דפקע מינייהו קדושת מעשר ופנים חדשות באו לכאן הילכך פשיטא דמוסיף חומש דתחלת הקדש הוא דהוי אבל פסח לא אצטריך לאשמועינן:
הואיל ופסח משתנה לשם שלמים. דאם הפריש פסח ואבד והקריבו אחר תחתיו ואח"כ נמצא קרב שלמים כדאיתא פ' מצרפין ופ"ק דזבחים כיון דראשון נמי אפשר לחזור ולהיות שלמים א"כ למתפיס דמי והוי האי הקדש אחר ולא מוסיף חומש קמ"ל:
טעמא דר' שמואל. דס"ל דשלמים שלקחן מדמי פסח מוסיף חומש דהא ליכא למימר דפקע מיניה קדושת פסח דבהדיא תניא בתוספתא דאינו נאכל אלא ליום ולילה. ואיתא נמי בפסחים פ' האשה ולמתפיס דמי אלא משום דקסבר אין פסח עושה תמורה ושונה משום דתנן פ"ק דתמורה דממירין וחוזרין וממירין ואפילו עד אלף והיינו בראשון דאילו שני הנתפס אין תמורה עושה תמורה כדתנן התם וקאמר דגבי פסח קסבר ר' שמואל דאין עושה תמורה ושונה דתמורה ראשונה קריבה שלמים והראשון הוי פסח ושוב אינו יכול להמיר בו. ויש שאם חזר והמיר בראשון דהיינו פסח גופיה ממיר ושונה כגון שאבד ואחר הפסח נמצא דחזר שלמים ואז יכול להמיר בו ואפילו אלף וכן הני שלמים דהוו דמי פסח יכול להמיר בהן ואפילו עד אלף וטעמא דתמורת פסח קרב שלמים נפקא לן בפ' מי שהיה טמא מדכתיב אם כשב לרבות תמורת פסח שקרב שלמים ובשאר קדשים דממירין ואפילו אלף נפקא לן התם מיתורא דבהמה בבהמה:
המיר בו ועודהו פסח המיר בו וכו'. כלומר כיון דיש חילוק בין המיר בו ועודהו פסח והמיר בו ועודהו שלמים דבזה ממיר ושונה ובזה ממיר ואינו שונה כפקע קדושה קמייתא דמי וכיון דגבי פסח לא הויא תמורה אלא חד ואלו דמי פסח הוו שלמים ממירין ואפילו אלף הילכך תחלת הקדש הוא:
ולאו דמויי הוה ר' מדמי לה. דקסבר דאף בפסח גופיה נמי ממירין עד אלף והוו שלמים ואיהו גופיה עודנו פסח:
אינן חוזרין לכמות שהיו ליעשות שני. ומותר לאכלן חוץ לחומה דלא נשאר קדושת מ"ש בהן וכדלקמיה:
תרומה לא פקעה ממנה קדושת מעשר. ואית בה תרתי קדושות כדתנן במתני':
המשנה שוברת זה. זה הדין דסברת דשלמים שלקחן בכסף מעשר פקעה מהן קדושת מעשר משנתנו שוברתו, דא"כ משיבין דבר שפקעה ממנו וכו' על דבר שלא פקעה ממנו וכו' כלומר היכי מייתי ר"ש ראיה במשנתנו להתיר תרומה משלמים דשלמים שאני דפקעה מהם קדושת מעשר והילכך לא ממעטי מאכילת מעשר מה שאין כן כשקונין בו תרומה דתפיס בה קדושת מעשר וממעט מאכילתו ומאכילתה כדלעיל ולא משני:
וחרינא אמר לית הדא אמרה וכו'. וטעמא דר"ש משום שהוא אומר לרבנן אבד עלי טבילה אחת. דבין למעשר בין לתרומה שאני מתיר לתרוייהו בעינן טבילה אלא דתרומה בעיא הערב שמש ולא אבדתי ולא מידי בקנותי תרומה הילכך אין כאן מיעוט אכילה: