אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו

פרק ג · הלכה א

פרק ג

פירות הללו. של מעשר שני:

לחלק. שתטול שם חלק בהן דמשמע כדי לחלק לך חלק מהן בשכר טרחך דהוי פורע חובו מדמי מ"ש ואע"פ שאוכלו בירושלם ותני' במס' דמאי פר' מאכילין אחד שביעית וא' מ"ש אין נפרעין מהן מלוה וחוב וטעמא דאין פורעין מלוה מדמי שביעית ומפ' טעמא בר"פ בתרא דע"ז משום דהוי סחורה והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה ה"נ גבי מ"ש כתיב אכילה דכתיב ואכלת שם ודרשינן ביה נמי הך דרשה גופה ולא לסחורה ולא להפסד כדתנן בשביעית וה"נ דרשינן גבי תרומה דכתיב בה נמי אכילה והני שלשתן כי הדדי נינהו בהך דרשא:

העלם שנאכלם ושנשתם. דחשיב דהאי יהיב ליה מתנה והאי יהיב ליה מתנה:

מה בין האומר לחלק לאומר וכו'. דהא סוף סוף לא יהיב ליה אלא בשכר טרחו:

מהלכות של עמעום היא. כדמפ' להו ואזיל. כלומר ראוי היה ליאסר אלא שעמעמו עליו והתירוהו משום תיקון מ"ש שלא ימצא מי שיעלנו בחנם:

תמן תנינן. פ' כלל גדול רבא במס' שביעית:

לקט לי ירק היום שכרו מותר. ואין בו משום קדושת שביעית ואע"ג דשביעית תופסת דמיה כדאיתא התם הא לאו שביעית הוא אלא שכירות בעלמא כמו שכרו ללקט מציאות:

לקט לי בו שכרו אסור. פי' רש"י ז"ל פ' בתרא דע"ז דלקט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקט לי בו שיווי ירק הילכך נתפסין הדמים כדין שביעית ואסור לעשות בו חפצו דשביעית לא ניתנה אלא לאכילה כדתנן התם:

מה בין האומר לקט לי מה בין האומר לקט לי בו. דהא כי לא אמר ליה בו נמי לא יהיב ליה ירק אלא דמי האיסר ותו לא:

מהילכות של עמעום היא. ראוי היה לאוסרו אלא שעמעמו עליו והתירוהו משום כדי חייו דפועל:

תמן תנינן. במס' שבת:

שואל אדם מחברו. בשבת:

ובלבד שלא יאמר לו הלויני. וטעמא מפ' התם דלשון הלואה אסור גזרה שמא יכתוב דהלואה אינה חוזרת בעין ואין ממהרין לפרוע ורגילין לכתוב אבל שאלה דהדרא בעין אין רגילין לכתוב ואע"ג דהכא לא הדרא בעין מ"מ כי אמר בלשון שאלה מידכר ולא אתי למיכתב ואין הטעם ברור כל כך לפיכך התירו בדוחק וע"י עמעום:

פיתן. פת היא מי"ח דבר כדאיתא בפ"ק דשבת. וגרסינן פ' אין מעמידין כי אתא רב דימי אמר פעם א' יצא ר' לשדה והביא גוי לפניו פת פורני ואמר ר' כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאסרה בשדה כסבורין העם לומר ר' התיר את הפת ור' לא התיר את הפת ומשום דאין היתרו בהדיא מיבעיא לן גבי פת מאי מהילכות של עמעום היא לאיסורא או להיתרא:

בדין הוא שתהא פת של גוים מותרת. משום חיי נפש כדלקמן:

ועמעמו עליה ואסרוה. דר' לא התיר את הפת:

ויש עמעום לאיסורא. בתמיה דצריך לפרושי בשיטתא דהנהו דלעיל דכולהו להתירא:

ופת לאו כתבשילי גוים הוא. כלומר ותו קשה לומר דעמעום לאיסורא דהא עולה על שלחן מלכים ואינו נאכל בלא אפייה ובישולי גוים נמי משום חתנות הוא כדאיתא פר' אין מעמידין ואפילו בכלי טהור אסרום:

ועמעמו עליהם ואסרום. בתמיה הא מעולם לא נסתפקו בהן. ולאיסורא נקטינן להו אלא מאי מספקא לן הכא היינו לקולא וטעמא משום חיי נפש מה שאין כן בבישולי גוים ולכך עמעמו עליה והתירוה:

כדברי מי שהוא מתיר. רבנן דקיסרין היו אומרים דבהדיא היה מפ' לה ר' יעקב בר אחא דלהיתירא היה העמעום. והכי אשכחן עובדא בגמ' דילן בפ"ק דע"ז ר' ירמיה זבן פיתא וטעמא משום חיי נפש. ופליגי בפ' אין מעמידין אמוראי איכא מ"ד דפלטר גוי שרי היכא דליכא פלטר ישראל ואפילו בעיר ואיכא מ"ד דדוקא בשדה ובלבד מן הפלטר ולא משל בעל הבית:

ולא עבדין כן. דאע"ג דמקילין לאחרים לעצמן לא היו רוצין להקל:

העבר לי חבית זו של יין ממקום למקום. ואפילו שהחבית כבר היא בירושלם אסור להעבירה ממקום למקום:

לחלק. שיתן לו חלקו ממנה בשכרו דהוי פורע חובו ממעות מ"ש. ומפ' לקמיה דהאי לחלק דקאמר היינו דא"ל בריא לי דאנא פליגנא בהדך:

ואסור. אליבא דר"י ור' נחמיה:

ככר בפונדיון. והככר אינו מפירות שביעית ולא קצץ עמו דמים כסתם הקפת חנות אלא שא"ל אני אביא לך ירקות שדה במתנה כשאלקוט ותן לי הככר במתנה דעבדין זה לזה מתנת חנם ואין כאן משום פורע חובו בפירות שביעית:

ירקות שדה. ירקות שמנו חכמים שם בפ' כלל גדול רבא ובפ' הפיגם:

אוסרין. דס"ל גבי שביעית דאפילו כשא"ל כשאלקוט ירקות שדה בריא לי דאנא יהב לך אסור כדמפ' טעמא לקמן דס"ל אין ירקות שדה מצויין ואין המתנה מצוייה בידו והכא נמי גבי מעשר אסור שמא יבקע הנוד וחייב לשלם לו שכרו וכבר כתבתי למעלה דדין מ"ש ודין שביעית כי הדדי נינהו. ותנא דמתני' לא חייש להכי ולא אסר אלא העל את הפירות האלו לירושלם:

במה אנן קיימין. במאי עסקינן הך פלוגתא דר' יהודה ורבנן גבי ככר:

הב לי ואנא יהב לך. תן לי ככר במתנה ואני אתן לך ירק במתנה הא עבדין דין לדין מתנת חנם ודמי להעלם ונאכלם ונשתם ומ"ט דמאן דאסר:

הא לך והב לי. הילך ירק והב לי ככר פשיטא דאסור דפורע חובו מפירות שביעית:

ומסיק אלא הכא במאי עסקינן בההוא דא"ל הב לי ובריא לי דאנא יהב לך ירקות כשאלקטם. ר' יהודה ור' נחמיה סברי דאסור דאין ירקות שדה מצויין ואין המתנה מצוייה בידו ונשאר הככר חיובא עליו וכי הדר יהב ליה נמצא פורע חובו. ורבנן סברי ירקות שדה מצויין הן ושרי ולא חשיב אגריה:

מהו שיאמר לו טול חלקך ואני חלקי. דכיון דכבר העלם הוא עצמו בסתם והשתא הוא דא"ל הכי מתנה היא דקא יהיב ליה. או דילמא מ"מ אסור כיון דא"ל טול חלקך משמע שכר טרחך ולא איפשיטא:

ואנו אוכלין חבית של שמן שיש לי שם. ממ"ש כיון דלא א"ל ונשתה אותה שם אסור. או דילמא כיון דלא א"ל וטול חלקך בשמן מותר:

אף במעשר בהמה כן. בעיא היא דינא דמתנה דשריא גבי מ"ש מי שריא גבי מעשר בהמה כן כגון העל בהמה זו לירושלם ונאכל מבשרה מהו. וטעמא דמיבעיא לן דאשכחן צד גבי מ"ש דקיל כדמפ' ואזיל דמ"ש שרי דמכירתו מיוחדת כלומר מכירתו המותרת אינה אלא במקום מיוחד דהיינו בירושלם ואינו אסור אלא לעשות בו סחורה ומשו"ה ונאכלם ונשתם שרי ביה אבל מעשר בהמה אין מכירתו מיוחדת דאפילו ביחוד מקום לא שריא דאיסורא דאורייתא אית ביה ואפילו בירושלם ואפילו בבעל מום כתיב ולא יגאל כדאיתא לעיל פ"ק:

בהא לית פשיטא לך וכו'. כלומר ואת"ל דכיון דאשכחן דמעשר בהמה חמיר בהא אפשר דמאי דשרי גבי מ"ש לא יהא כל כך פשוט להתירו גבי מעשר בהמה:

מהו שיאמר לו העל בהמה וחיה זו ואנו אוכלין בשר בהמה וכו'. מהו שיאמר לו העל בהמה של מעשר בהמה וחית חולין נמי בהדה ונאכל בשר בהמת חולין שיש לי שם. מי אמרינן נאכל ביחד לאו אגרא הוא. ואת"ל אגרא הוא משום טורח החיה קא יהיב ובהמה דמעשר בהמה בה בלעה מסיק לה ושרי. ולא משני לה: ונראה דנקטינן בהו לקולא דספק ספקא הוא ואפילו בדאורייתא לקולא:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה