פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו
פרק ט · הלכה ו
התוכף תכיפה א'. שתחב המחט וכן חוט פשתן בבגד של צמר פעם א':
אינם חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. אם נטמא זה לא נטמא זה ואם הזה על זה לא נטהר זה:
ואינו נוקה בה משום כלאים. ומפ' בפ"ק דיבמות דנפקא לן מדכתיב יחדו דמשמע עד שיחברם יחד יפה:
והשומטה בשבת. ע"מ לחזור ולתפור:
פטור. כיון דלא הוי חיבור לא הוי קורע דקרוע וכגוריד הוא:
עשה ב' ראשים לצד א'. מפ' בגמ' בקושר מכאן ומכאן כגון שקשור סחוט בסופו כדרך החייטין והעביר את המחט פעם א' והעביר עכשיו את המחט פעם שנית ונמצאו ב' ראשי המחט בצד א' וקשר שם ב' ראשים יחד סמוך לבגד דבענין אחר אינו מתקיים:
עד שישליש. עד שיכניס ויוציא ויחזור ויכניס וטעמא מפ' בגמ':
מצטרפין לכלאים. אם חתיכת בגד צמר מחוברת לשק וחתיכת בגד פשתן מחוברת לקופה וחברן יחד בשתי תכיפות מצטרפין אע"פ שהן מחוברין לשני כלים ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אלא דמצטרפי דהוו כמו דיסקיא דדרכן להיות מחוברין שניהם:
רב חנינא. גרסינן ובקי במקרא היה וא"ל ר' ינאי צא ועסוק במלאכתך ולא תעשה מלאכה אחרת ולעשות אוקמתות על המשניות ובפ' אע"פ גרסינן כה"ג יתיב רב חנינא קרא קמיה דר' ינאי וקאמר הלכה כר' אלעזר בן עזריה א"ל פוק קרא קראיך לברא ופי' רש"י ז"ל קרא בקי במקראות היה:
עד יחות כל סיערה. כי תנן דשתי חכיפית חיבור היינו עד שיורד כל אורך החוט מהצד האחר כדרך התופרים אבל אם מקצתו של חוט מבחוץ אפילו תכף ב' תכיפות לא הוי חיבור:
עד ייחות ויסוק. וכי קפדי הכא שצריך שיוריד כל אורך החוט ויחזור ויעלנו כולו והא לא קפיד אלא כיון ששני ראשין קשורין חיבור מקרי וכן גבי ציצית אע"ג שעולה ויורד חיבור מיקרי:
ותו פריך והתנינן ר' יהודה אומר עד שישליש וכי ר' יהודה מקפיד איחות ויסוק ויחות והא לא קתני אלא עד שישליש מ"מ ומדר' יהודה נשמע לת"ק:
חוט שהשחילו למחט. לשון הורדה כדאיתא בריש משילין דאיכא דתני משחילין לשון השמטה והורדה ואם תחב המחט בבגד והוריד חוט לתוכה אפילו קשור החוט ב' קצותיו יחד שלא ישמט מן המחט אינו חיבור אלא כשהוריד החוט תוך הבגד דהחוט חיבור לבגד ואינו חיבור למחט:
בקשור מכאן. אמתני' קאי דתנן ב' ראשיה לצד א' וכפרישית במתני':
הממתיח צדדיו. צידי התפירה שנפרדו ומתח ראשי החוט להדק ולחבר החתיכות וזו היא תפירתו וחייב משום תופר ולדברי ר' יונה ור' יוסי אפילו נוגעים לא סגי אם לא שקשר שם שלא ישמטו ויפרדו החתיכות ואי הכי תרתי איכא:
משום קושר. דקשר של קיימא הוא כמו קשר של ספנין וה"נ כיון דקשר מכאן ומכאן מה צריך לשתי תפירות הא הוי בקשר יחדו:
דתנינן תמן. במס' שבת בריש האורג:
שלשה חוטין בתחלה. כשמתחיל עכשו לארוג אינו מתקיים אי לא ארג ג' חוטין של ערב אבל אם כבר התחיל לארוג מערב שבת ואפילו ב' חוטין ותו לא ובשבת ארג עוד א' להשלמו לשלשה חייב דומיא דמכה בפטיש:
כר' אליעזר. בתמיה דהא שמותי הוא:
פחות מכאן מסתתר הוא. דבשנים מסתר הוא אבל התם לא מסתר אלא שמתקיים יותר בשלשה ובשנים סגי:
לא שנו אלא שק. דהרבה פעמים אדוקים שק וקופה ואין עומדין ליחלק אבל סל של קנים שאין דרך לחברו אם חברו לא הוי חיבור:
אהלים אין בהן משום כלאים. דאי הוי האהל ארוג מפשתן ואהל שני מצמר מותר לתפור קצותם זה עם זה א"נ חצי אהל מפשתן וחצי אהל מצמר ותפר זה עם זה מותר לשבת בצלו כדתנן בפ' כלאי הכרם כלאי בגדים מותרין בכל דבר ואינם אסורין אלא מללבוש:
הוא לבוש מאנין דעמר ובריה לבוש מאנין דכיתן. וחיבר מאנין דעמר שעליו עם מאנין דכיתן שעל בנו בשתי תכיפות ואח"כ חגר האב והבן חגורה של צמר שלא יחלקו זה מזה הא לאו הכי פשיטא ליה דלא הוי חיבור דודאי יפרדו זה מזה ולא דמי לשק וקופה:
ואהן כו נשוך. וזה כהוא נשוך חשבת ליה בתמיה ודאי יקרעו החגורה ויפרדו זה מזה ופשיטא דפטור:
כו. כהוא כמו דו דהוא:
דרדסין. אנפלאות כלומר אונפלי של צמר ברגל זה ואונפלי של פשתים ברגל זה ומיבעיא ליה אי הוי חיבור לפי שהרגלים נפרדין זה מזה או דילמא גופו מחבר להו:
ואהן כו נשוך. ודאי דלא הוי חיבור ודריי לאב ובנו ומסיק לא צורכא דא אלא היו בראשו וכו':
פיצעיות. פצעים וחבורות:
סיפלנית. איספלנית והיא רטייה שעושין מחלב ושעוה וכמון ומנהג שנותנין אותה על מטלית של בגד וממרחים אותה על המכה:
דמרטוט. של סמרטוע חתיכת בגד בלוי והיא מלה מורכבת צמר מרטוט צמר ממורט שמורט מן הבגד השער הדק של הבגד והוא נוי של בגד מלשון המורט הכנף ונתן איספלנית דעמר על מכה א' ואיספלנית בסמרטוט דכיתן על מכה אחרת והיו מחוברין הסמרטוטין זה לזה בשתי תכיפות ואף על זה מתיר ר' יוסי דלאו נשוך הוא ומכאן אני למד דסמרטוט א' על מכה א' אם הסמרטוט של כלאים אסור דדמי לבחמה מפני החמה כמו ביצה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל:
הדרן עלך אין אסור וסליקא לה מסכת כלאים בס"ד
סוף הספר