פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו
פרק ט · הלכה א
אין אסור משום כלאים. משום כלאי בגדים:
צמר ופשתים. צמר בגמ' מפ' צמר אילים ורחלים דוקא ומפ' לקמן דהיינו כי הוי שוע טווי ונוז ופשתים שאין לו שם לווי ובגמ' יליף לה מקראי:
אלא צמר ופשתים. דכתיב לא תלבש צמר ופשתים יחדיו:
אין מיטמא בנגעים. נגעי בגדים:
אלא צמר ופשתים. דכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים ומפ' בגמ' דוקא לבנים אבל גבי כלאי בגדים בין לבנים בין צבועים כדאיתא בגמ':
אין הכהנים לובשין לשמש במקדש אלא צמר ופשתים. כלומר הבגדים שאין בהן כלאים כגון כתונת ומצנפת ומכנסים בעינן של פשתים דוקא ולא של משי ולא מצמר גפן והאבנט שיש בו כלאים של צמר ופשתים הוא דהוי והני בהדיוטים וחשן ואפוד דכ"ג של כלאים ניהו אלא חוטי זהב טווי בחוטן ובגמ' יליף לה מקראי:
שטרפן זה בזה. וערבן:
אם רוב מן הגמלים מותר. לערב פשתים עמהן ובגמ' מפ' דוקא צמר רתלים עם צמר גמלים או צמר ארנבים דנתערב בהיתר הוא דבטל ברוב כדין כל יבש ביבש דקי"ל חד בתרי בטיל:
וכן הפשתן והקנבוס. דאם רוב קנבוס מותר לערב בו צמר:
השיראין והכלך. מפ' בגמ' להו:
אין עראי לכלאים. בפ' התכלת מפ' לה הכי אין דין עראי לכלאים שאע"פ שאין הגדול יוצא בה אם נארג בה כלאים יש בה איסור לבישה דלא יעלה עליך כתיב ואע"ג דלאו שמה לבישה ובגמ' דהכא מייתי ברייתא דקתני בה דאפילו במקדש נמי אין עראי:
לא ילבש כלאים על גבי עשרה לבושין. דלא תימא אין כאן הנייה:
ואפילו לגנוב בו את המכס. שיהו סוברין שהוא גוי ויפטרוהו מלפרוע המכס א"נ שאין נותנין מכס ממה שלובשין ואע"פ שאין כוונתו להניית מלבוש אלא להבריח בו את המכס ובפ' הגוזל בתרא מפ' מתני' דלא כר' עקיבא דתניא אסור להבריח בו את המכס ר' שמעון אומר משום ר' עקיבא מותר להבריח בו את המכס בשלמא לענין כלאים בהא קא מיפלגי דמר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור אלא להבריח את המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומוקי לה במוכס שאין לו קצבה או במוכס שעומד מאיליו שלא ברשות המלך ואפילו יש לו קצבה:
ת"ל לא יעלה עליך. בפרשת קדושים ואפילו בלאו לבישה נמי אסור:
לא יפשיל את הקופה. של כלאים ואפילו לאחוריו שיש כאן עלייה:
פשתים של ים או קנבוס. יש מין פשתן שקרוי פשתן של ים ואית דגרסינן פשתים שלם ויש מין אחר שקרוי פשתים קנבוס וכן בלשון לעז נקרא לינו קאנבו ואינו נקרא פשתים סתם ממעט להו משום דיש להן שם ליווי:
אלף אילים צמר. מיעוטא הוא:
צבוע בידי שמים. כגון רחלים שחורים ואילים שחורים שאינו מיטמא:
בין צבועים בין לבנים. דליכא מיעוטא גבייהו כדאיתא בנגעי בגדים כדלקמן:
בד שעולה יחידי. קנה יחידי דאין לו בדים וענפים בקלחו האמצעי אלא הוא לבדו ואין הפשתן בא אלא מן הקנה האמצעי כן פי' רש"י ז"ל במס' יומא פ' בא לו:
צמר עולה יחידי. נימא נימא לבדה:
פירש בקבלה. ע"י יחזקאל:
בשערי החצר הפנימית וביתה. ביום הכפורים משתעי קרא ולפני ולפנים ואין לך אלא פשתן לחודיה:
ויעשו את הכתנות שש ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש. וכתיב ביחזקאל פארי פשתים יהיו על ראשם:
אתה דורש שש. דגבי אבנט:
משש. דכתיב במקום אחר ומנו גבי פארי המגבעות ושש דפארי המגבעות גמר מפארי דכתיב ביחזקאל דהוא פשתים:
תכלת וארגמן. דכתיב באבנט ודאי צבע בעמרא נינהו דמה תולעת שני דבר שיש בו רוח חיים דהיינו התולעת אף כל דבר שיש בו רוח חיים ואם כן צבע התכלת והארגמן כלו צמר הבא מן החי:
מה צמר שאין בו שם לווי. ומשו"ה שריא מתני' כי נתערב צמר בצמר:
אף פשתים שאין לו שם לווי. הלכך פשתן ופשתן שנתערבו שריין צמר גבייהו:
צמר ופשתן שטרפן. אין בו שום היתר דהיינו הוא דאסר רחמנא ואפילו חוט א' בא' אסור וכן כתבו בתוספות בנדה פ' האשה גבי הא דתניא התם בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לגוי וא"ת וליבטיל ברובא כדפרכינן בסוף תמירה גבי שער נזיר שנארג בבגד ידלק וליבטיל ברובא ומשני בציפרתא שארג בו צורת ציפור דחשיב ולא בטיל וי"ל דלא שייך ביטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר אבל כלאים ששניהן מותרין ונאסרין ע"י תערובת כך אסור המרובה כמו המועט ע"כ דבריהם:
ליטרא ועוד צמר גמלים. דבטלים הצמר והפשתן בו שהוא רבה על שניהן:
מה פליגין. בתמיה מה זה אפשר שחולקין תמה הוא:
ומשני לא אינו כן אלא מה דאמר רב אסור בפני עצמו. הצמר והפשתים דכל שהו בכלאים אסור:
מערבתה עם אחרן. כדאמרינן לעיל מביא ליטרא ועוד וכו':
זבנת למת. קנית לי מקח שאין לי בו הנייה אלא למת שמצאתי בו כלאים וחושש אני בו שיש בו חוט של כלאים נאבד בתוכו:
והוה עלוי עד דו מיכרך. היה אצלו בשמירה שלא רצה למכרו כדי שלא ימכרו אותו לישראל עד שמת ועשו לו תכריכין ממנו לקברו:
כי מייתי מיניה מבי קצרא. מבית הכובס שיש לו כלים מהרבה אנשים ותופר בכל א' וא' אות להכיר כל בגד של מי הוא:
עשרה קייטין מפשפשין ליה. שהאומנין חייטין מכירין אם נתן הגוי באי זה מקום חוט של כלאים:
נבל דעמר. מין בגד הוא:
בגין פיפא. נראה בעיני דהיינו גרגרים של צמר שעושה הבגד חדש ונקרא כן על שם שמתחבר מתרגום וחברת ותלפיף ומשום סייג שלא ישתחק כלי על גב חברו ויתדבק ויקח זה מזה היה מצוה שלא יתן כלי על גבי כלי:
מיטקסא. משי בלשון יון:
אנבין קיסראי. משי גס ממקום ששמו קיסרין:
כילכא שמו. פי' הרמב"ם ז"ל יש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים המלח תבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר וכלך שמו ואסור עם הפשתן מפני מראית העין שהוא דומה לצמר רחלים ובפ' במה מדליקין בגמרא דילן מפ' תלמודא גושקרא שמיה והוא פסולת של משי ובלשון לעז קרוי כוכוליו:
כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין. דבר המותר כפי הדין ואסרוהו מפני מראית העין שהרואה חושדו בדבר עבירה:
אפילו בחדרי תדרים אסור. דהיינו במקום שאין אדם רואהו:
פשתן שצבעה בחרת. אין דרך לצבוע הפשתן אלא הצמר וכשהפשתן צבועה שחור אסור לעשות ממנה אימרא דהיינו לחזק בית הצואר שקורין קולייאר לבגד לבן של פשתן ללובשו בפרהסיא אסור משום דמיחזי צמר והוי כלאים:
ובכרים ובכסתות מותר. שתשמישן בבית ואע"ג דאפילו כלאים גמורין לא מיתסרי כדתנן במתני' התם בריקן ואיצטריך הכא אפילו מלאים ואפילו על גבי מטה ואפילו בשרו נוגע בהם והשמא פליגא אדרב. וכתב רבנו שמשון ז"ל ומסתברא דלא לחנם נקט אימרא אלא לפי שחוט של אימרא עשוי לחזק הבגד שלא יקרע ודרך לטוותו עב וגס כעין מטוה של צמר שהוא גס ומתוך שהוא צבוע דאיכא תרתי טועין בו לומר שהוא צמר ויש שם משום מראית העין:
בחרת. מפ' בפ' כל היד חרת שאמרו דיו:
ואם זה מקום צנוע. שאין עובר שם אדם מותר:
פרצופות שמטילין מים וכו'. פרצופות אדם חלולין שעושין הגוים וממשיכין מעין המים מתוך פיהן לנוי:
בכרכים. דרך יושבי כרכים להתנהג בגדולה וענייני נוי ולהכי נקט בכרכים:
אין שוחטין בגומא. לכתחלה שלא יהא נראה כמקבל דם לע"ז ואפילו לתוך ביתו. אבל עושה הוא גומא לתוך ביתו. ומפ' לה בפ"ב דחולין דה"ק הרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת והולך לגומא:
ובשוק לא יעשה כן. ואפילו בענין שמותר לעשותו בחצר לפי שאין אדם חש לנקר השוק הילכך מחקה המינים ומחזיק ידיהם בחוקותיהם אלמא שמותר בחצר מה שאסור בשוק:
הגיע לחצר החיצונה. במס' שבת פ' חבית תנינן לה הכי מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואינו חושש הגיע לחצר החיצונה וכו' פי' לחצר החיצונה הסמוכה למבוי העיר שהוא מקום המשתמר:
שוטחן בחמה. לנגבן:
אבל לא כנגד העם. שלא יחשדוהו שכיבסן היום בשבת והתם מוקי רב נפשיה כתנאי:
ביב שהוא קמור. פ' כיצד משתתפין היא שנוייה:
ביב. חריץ העשוי לקלח בתוכו שופכין שבחצר לרה"ר:
שהוא קמור ארבע אמות. שהוא מכוסה במשך ארבע אמות:
אין שופכין. לתוך הביב מים בשבת דכי שפיך בגויה מקלח בהדיא ובכח לרשות הרבים הרואה אומר ששפכן סמוך ליציאתו והיינו אליבא דרבנן ור' אליעזר בן יעקב פליג התם:
אם היתה מזחילה.של גג:
מותר. דדרך הנשמים של הגג שיורדין אל המזחילה:
עונת גשמים מותר. בימות הגשמים סתם הצנורות מקלחין הן ואמרי מי גשמים נינהו אבל בימות החמה אע"ג. דצנורות השכנים מקלחין לביב שלו ואע"ג דיש בו שיעורו המפורש שם ואדם רוצה שיבלעו מים במקומן איכא למיחש שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת:
צנורות מקלחין אסורין. ברייתא היא:
ותני עלה בר קפרא ואם היה מקום צנוע מותר. וקשיא לרב:
ולית להון קיום. אין להם תירוץ. והרי"ף ז"ל פסק כרב בפ' חבית ורבנו נסים גאון פסק דלא כוותיה וכוותיה מסתברא מתוך סוגיא דהכא וההכרח שהכריח הרי"ף ז"ל לפסוק כרב אינו הכרח וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל לפסוק דלא כרב:
כרים וכסתות. הם קשים שאין דרכן ליכרך על בשרו והתירו כשאין בשרו נוגע בהן:
בריקן ובנתון על גג האסטווה. פי' הראב"ד ז"ל נראה דהיינו טעמא דכשהוא ריקן בנתון על האצטווה דשרי שכן מנהג העולם דאין פורשין בגדים על גב האסטווה אלא משום נוי וכבוד בעלמא והוה ליה כמו מוכרי כסות שאין מתכוין כלל לצורך גופן כי אם ליפות האצטבה ולכבוד הבית ובשביל כך יכול הוא לישב עליו דאפילו אם תכרך נימא על בשרן אין לחוש שהרי אין כאן צורך גופו כלל באותו שהוא תחתיו כי אם לנוי בעלמא ואורחא דמילתא דכל אדם היושב עליו אינו מכוין להתחמם בו ולא להנאת גוף האדם היושב עלוו אבל כשהוא מלא אז הן להניית הגוף ולפיכך הוא אסור לישב עליהם דאיכא למיחש לכריכת נימא על בשרו וגם שהוא מתחמם וכל דבר שיש בו חמום ומתכוין להתחמם בו אסור בכל ענין בין בדרך לבישה בין בדרך הצעה עכ"ד:
אסור דבר תורה. כשהוא כלאים של תורה לפיכך פושט עצמו בשוק:
גדול כבוד הרבים שהוא [דוחה] * לא תעשה. כגון אבדה מהלכת והיה זקן ואינה לפי כבודו דאיכא לאו דלא תוכל להתעלם דחינן לאו דלא תוכל משום כבוד הבריות ובפ' מי שמתו דחי לה שאני התם דכתיב והתעלמת:
מאן דיתיב ליה. ללמוד:
לא אמר ליה ולא כלום. ומשמע דהאי שיכבא לא הוי קרי ופסק בעל ה"ג אי לא קרי כי איכא דמעסקי ביה לא מבטלינן וה"ה לאשה ותינוק ורב נטרנאי ז"ל כתב כי ליכא עשרה מבטלינן:
לא אמר ליה ולא כלום. דאע"ג דאין לדבר דברי תורה תוך ד' אמותיו של מת כדאמרינן בפ"ק דברכות אם אינו יודע שיש שם מת אין זקוק לומר לו:
שלח מאנך והב ליה. פשוט בגדיך ותן לו הקפיד על שאמר לו כיון שלא היה זקוק וצוהו לפשוט בגדיו ולהלבישו. ופסק הרא"ש ז"ל כשהוא בעצמו מוצא כלאים בבגדו והן של תורה אין חכמה ואין עצה לנגד ה' וצריך לפשטן מיד ואפילו בשוק אבל אם אדם אחר רואה כלאים בלבוש חברו ולבוש הכלאים אינו יודע אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות אין להפרישו בשוגג:
אין עראי בכלאים בבית המקדש. כגון אבנט למ"ד שהיה כל ימות השנה של כלאים אם היה לבוש הכהן בו שלא בשעת עבודה אין היתר עראי בו דעראי לגבי כלאים הוי קבע:
אם הפליג. איכא היסח הדעת וטעון טבילה:
ואם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים. ולא אמרו שיפשוט עצמו כשידבר עמו אע"ג דבההיא שעתא אינו עובד עבודה ומוקי לה בבגדי לבן ביום הכפורים שאין בהן כלאים, והא דתניא אין עראי דאסור היינו בבגדי זהב דחשן ואפוד של כלאים הוו ובפ' בא לו אמרינן דאפילו בבגדי קדש ניתנו ליהנות בהן ואין כאן חטא מעילה משום כלאים אסור וכי מייתי ברייתא התם דבין בשעת עבודה בין שנא בשעת עבודה מותר דטעמא שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן היינו כשאין בהן כלאים כגון למ"ד אבנטו של כ"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט דלית ביה כלאים או בגדי לבן ביום הכפורים אבל אי יש בו כלאים פשיטא דאסור דתנן אין עראי לכלאים והרמב"ם ז"ל פסק כן והראב"ד השיג עליו ולא דקדק בשמועה זו חוץ מכבודו ז"ל. ואחר זה מצאתי שכתבו התוספות בפ' התכלת דמסקינן ביומא דכלאים לא שרו אלא בשעת עבודה והיינו כדפרישית ובפ"ק דערכין גרסינן הכי הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים פשיטא כהנים איצטריכו ליה סד"א הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מאן דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה הוא דמחייב במצות ציצית והני כהנים הואיל ואישתרי כלאים להו לא ליחייבו קמ"ל נהי דאישתרי בשעת עבודה שלא בשעת עבודה לא אישתרי ע"כ. והא דתניא בתוספתא בגדי כהן גדול שיצא בהן למדינה חייב ובמקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור מפני שהן ראויין לעבודה איכא למימר דשאני כהן גדול דכיון דמוזהר שלא ליטמא לקרובים כל שעה ושעה חשיב עליה כשעת עבודה כדכתיב ומן המקדש לא יצא ועוד שהרי משמש בכל משמרה שירצה כדאיתא בשקלים מה שאין כן בשאר כהנים ומש"ה פטור אבל אסור הוא כאוקמתא דהכא ודפרק בא לו. וזהו שדקדק הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי דהיל' כלאים שכתב כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ודוקא בהדיוטים מיירי וכדפרישנא ונסתלקה השגת הראב"ד ז"ל שהשיג עליו א"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא פ' בא לו כהן גדול במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר. ומאי דקאמר נמי מפני האבנט שהוא של כלאים אינו דאטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים ע"כ מצאתי וביומא אינו אלא תוספתא במכילתין מצאתי ופטור מצאתי שאינו לוקה שלא כעדותו ואדרבא בפ' בא לו איפכא משמע ופוק חזי לרבוותא רבותינו הצרפתים שהעידו כדברי ומה שהשיג עוד דאטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים הוא התנצלותו של רבנו משה ז"ל ומשם ראיה דלא מיירי גבי כהן גדול דגבי כהן גדול אינו לוקה דחשן ואפוד לבוש כהן גדול הן ואיהו לא מיירי דלוקה אלא בכהן הדיוט ולהכי כתב אבנטו וכדפרישית:
שלא תהא נימא אחת עולה על בשרו. ובפ' בא לו מסקינן דאפילו דמפסיק מידי ביני ביני גזור דאמר ר שמעון בן פזי אמר ריב"ל אמר ר' משום קהלא קדישא דבירושלים אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן: