פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו
פרק ז · הלכה ג
גפנו על גבי תבואתו של חברו. וקידש תבואה וכ"ש גפן ואע"ג דהתבואה אינה שלו אסורה בהנייה אם הוסיף סאתים וטעמא פליגי אמוראי בגמ' ובגמ' מפ' דאפילו גפן חברו על גבי תבואת חברו קידש לת"ק:
וחייב באחריותו. בגמ' מפ' דהאי תנא ר"מ דקניס ר"מ דדיין דינא דגרמי דקא עביד מעשה בידים כדאיתא בגמ':
אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. ובגמ' פליגי אמוראי דנהי דהתבואה שריא אי אסירי הגפנים מיהת או לא:
זרע כרמו בשביעית. ואע"ג דהזרע הוי שלו דהכרם הוי הפקר כל מה שצמח וגדל בו נמי דאפקעתא דמלכא היא מלכות של עולם כדאמר בפ' המקבל בבבא מציעא:
כרם אחר מניין. מפר' לקמיה כרם גוי שאם זרע בו כלאים דיאסר:
ת"ל כרם לא כלאים. דכתיב בסיפיה דקרא ותבואת הכרם ולא כתיב כרמך רבי כרם מ"מ ואפילו כרם שאינו שלו אסור:
דר"מ היא. דפ' הלוקח מן הנחתום במס' דמאי:
אין קנין לגוי בארץ ישראל לפטרו מן המעשרות. ולעולם בקדושתה קיימא ואם חזר ישראל ולקחה מן הגוי פירות בעו עשורי אע"פ שגדלו ברשות נכרי כדאיתא התם וכשהכרם הוי של גוי וזרעו מיתסר דכיון דלא קנאו הגוי אסורין הגפנים לישראל דס"ל לר' אלעזר דאחר דקתני בברייתא אפילו כרם גוי במשמע ומשו"ה קשיא ליה והא ליכא הכא כל שתיעבתי לך וכו' דגוי אינו מוזהר על כלאי הכרם ומשו"ה מוקי לה כר"מ וכדאמרן:
דברי הכל היא. ברייתא ככו"ע אתיא כדמפרש תפתר בגוי שזרע כרמו כלאים ולקחו ממנו ישראל דאע"ג דליכא משום זורע משום מקיים איכא ואסור כדילפינן לקמן בריש פ' כלאי הכרם ובפ' בתרא דע"ז:
דר"מ היא. וכדר' אלעזר:
בין שלו בין של אחרים. בין שהשתחוה לבהמה שלו בין שהשתחוה לבהמת אחרים אסיר לגבי מזבח כדילפינן בפ' כל האסורין מן הבקר להוציא את הנעבד:
ר"מ. דהא ר"מ אית ליה גבי כלאים דאדם אוסר דבר שאינו שלו ומיניה ילפינן:
ר' יוסי ור"ש. דפליגי עליה דר"מ במתני':
אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה. כדילף מקרא פ' כל האסורין:
ודכוותה הכא וכו'. שהשתחוה לבהמה דלאו דידיה דבמילי דעלמא אע"פ שאין נאסר להדיוט נאסר לגבוה ואפילו ר' יוסי ור"ש מודו בהכי, אלא תנאי דאמרי של אחרים מותר תנאי אחריני נינהו דטובא תנאי איכא בהאי מילתא כדאיתא בחולין בס"פ השוחט:
קנסא דר"מ. כלומר מתני' דמשתחוה ילפא ממתני' דסכך שהיא מקנסותיו דר"מ דדיין דינא דגרמי וריש לקיש לא מפ' ברייתא דלעיל כר' אלעזר אלא משום קנסא הוא דקא עביד מעשה בידים:
ועבד עובדא כוותיה. קושיא היא דהיכי דמי להשתחוה לבע"ח דבע"ח מיתסר דנהי דעביד מעשה בגופיה שכופף קומתו מיהו בבהמה לא קעביד מידי:
ומשני דהתם נמי לא עביד מעשה. בגופה דתבואה אלא משום התוספת כשהוסיף מאתים לפי דעתו הוסיף וניחא ליה בתוספת דתבואה והסיכוך עלה ה"נ ניחא ליה בגידול הבהמה אחר שהשתחוה לה:
חוי סלעיה לר' אלעזר. הראה לו מטבע דהיינו סלע לר' אלעזר לומר לו אם היא טובה סלע לשון נקבה דתנן עד כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה בפ' הזהב:
ואיפסלא. ונפסלה:
מפני שהוא נושא שכר. ואפילו אומן דלא צריך למגמר חייב כדאיתא בהגוזל קמא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר:
ור' אלעזר נושא שכר. בתמיה:
ומשני המחזיק בו כנושא שכר. כלומר שבוטח בו שא"ל חזי דעלך קא סמיכנא חייב כנושא שכר וכסוגיא הזו מתיישבת ההיא דפ' הגוזל קמא:
קנסיה דרבנן. דינא דהמראה דינר דרבנן היא ור"ל סבר דר"מ קתני לה דדיין דינא דגרמי והוו פליגי בברייתא מקמי הך עובדא דהאי בר נש דאחוי סלעיה לר' אלעזר:
כד אתא עובדא. הך עובדא שראה המטבע והיה פסול וטעה:
א"ל פוק שלים. לדברי אתה פטור אבל לדבריך הריני מחייבך ובגמ' דילן מסיק והא את הוא דאמרת דר"מ היא מאי לאו ר"מ ולא ס"ל כוותיה א"ל ר"מ וסבירא לן כוותיה ואפילו לדעת ר"ל חייבו:
בגפנים שהן אסורות. דבתבואה הוא דפליגי אבל בגפנים דאינהו דמסכך כדקתני המסכך גפנו מודו דאסירי גפנים בהנייה דלגבי דידיה דעביד איסורא מיהא אהנו מעשיו:
האוסר אינו נאסר. קשה להולמו דשניהן אוסרין ונאסרין הוו והיה נראה לפ' זרעים שיש להם כח לאסור טפי מגפנים דהא אפילו גבי כלאים דזרעים דשרו נמי אסורין דבעינן לכל זרע וזרע שיעוריה אתה מודה שאינן נאסרין כדתנן במתני' גפנים דקילי דאין להם כח לאסור דאילן אצל אילן שרי כ"ש שלא יאסרו הן עצמן. לשון אחר דתבואה חשיבא אוסר לר' יוחנן דאמר לקמן משתשריש גרסינן בענין שלעולם אוסרין עד שיבשה כל צרכה וכי יבשה לאו זרעים הוו מה שאין כן גבי גפנים דאי הוו סמדר וכ"ש אי לא הוו סמדר א"נ שבצרום אינן אוסרין מדאורייתא כדתנן לקמן וקשה לכולהו דל"ג הכי בפ' הקומץ זוטא דהתם מייתי ברייתא דמסייע לר' יוחנן דתניא מעשה בא' שזרע כרמו של חברו סמדר שלא הגיעו ענביו לפול הלבן ובא מעשה לפני חכמים והתירו הגפנים ואסרו הזרעים. ופריך התם דלר' אלעזר נימא ק"ו האוסר אינו נאסר הבא ליאסר אינו דין שלא יאסר ופי' רש"י והתוס' דאוסר קאי לגפנים ובא לאסור קאי לזרעים וקשה מהכא דאמרינן דאוסר שב לזרעים ונ"ל לתרץ דהכא גבי תבואה אוסר שב לתבואה וה"פ כיון דאתה אומר דגפנים נאסרו א"כ התבואה בכחה היא לאסור לחוץ ואפ"ה אע"ג דחשבת לה כתבואה ובכחה קמא קיימא אפ"ה אתה מודי דאינה נאסרת לענין גופה ואינך חושש לומר לאו תבואה היא, גפנים שאתה פוגמן לתבואה לאסור לחוץ מעיקרא דהא אינן אוסרין לא כ"ש דלגבי גופן דלא נחוש לומר דלאו גפנים נינהו ואילו התם דזרעים נאסרו האוסר אותן הם הגפנים א"כ גפנים חשיבי בכחם דאילו חשיבי אילן דעלמא לא היו אוסרין ואתה אומר לענין גוף הגפנים דלא חשיבי גפנים כתבואה אלא כתפוחים ושריין וכ"ש דלא חשיבי כתבואה וק"ו הוא שלא תאסור את הזרעים דלא חזינן בהו הכא כח דזרעים אלא כצמר גפן נינהו שלא תאסור אותם אלא דלא דייני הכי ?ושפיר פרכינן לר' אלעזר התם דאיהו פריך הכא הכי לר' יוחנן ולא קשיין אהדדי כללא דמילתא דהאוסר קרוי אותו שלא דחוהו ממקומו ועושה מעשה בכחו בין הכא בין התם. וכת' רבנו שמשון ז"ל ותימה הוא דמשמע התם דקנסינן אפילו לר' אלעזר ההוא בעבד איסורא אפילו בשאר זרעים דרבנן וכ"ש בתבואה דאורייתא. ושמא הכא מדאורייתא פליגי ר' אלעזר ור' יוחנן ע"כ. ולי לא קשיא כלל דההיא ברייתא מיתניא כר"מ דסבר מסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו דמקדש מדאורייתא וכשהוא סמדר דלא הגיעו הגפנים לפול הלבן איסורא דרבנן הוי ומשו"ה כשהיו הזרעים דרבנן וכרם דרבנן אחמירו מיהת גבי ההוא דעבד איסורא אבל לר' יוסי ור"ש דסברי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בין מדאורייתא בין מדרבנן כדאמרינן ס"פ השוחט לאו כל הימנך שתאסור ייני לאנסי אפילו בתבואה דאורייתא וכרם דאורייתא כגון פול הלבן אינו אסור לר' אלעזר שום א' מהם ולר' יוחנן אמרינן דמודו בגפנים או בזרעים כמעשה דבתרה דלדידיה דעבד איסורא מיהת אהנו מעשיו:
במה פליגין במסכך גפנו וכו'. בההוא פליגי ר' יוחנן ור' אלעזר דר' אלעזר סבר כיון דהאוסר דחמיר דהיינו התבואה לא עביד מעשה בה אפילו גפנו נמי אינה נאסרת אבל כשבעל התבואה סכך גפן חברו על גבה כלהו מודו דנאסרה התבואה דהא עביד מעשה בדבר האוסר דהיינו התבואה דשלו היא. ועוד חילוק אחר דאע"ג דטעמיה דר' אלעזר הכא נמי שיוך דאי גפנים לא חשיבי ה"נ שרי מ"מ לא דמי דגוונא דמתני' דמקלינן היינו משום דדרך הגפנים להתפשט שריגיהן למרחוק ואינשי הכי עבדי אבל הכא דאיהו בעל התבואה הביאן והכניסן מה שלא היה צריך וחטא לעבור על ד"ת קנסינן ליה:
המסכך גפנו של חברו. כלומר עד כאן לא שמענו במשנתנו דפליגי אלא א' שלו וא' של חברו, שניהן אילן שלו וסכך זו על זו מאי, ואמרינן תא שמע וכו':
שזרע כרמו בשביעית. שהכל הפקר ולאו דידיה חשיב והשתא קאמר דשמעינן מן הדא דפליגי נמי במסכך גפנו של חברו בתבואה של חברו דאפילו בהא פליג ר"מ דתבואה וענבים בשנה שביעית הכל הפקר:
ואיתותבת. וקא מותיב מינה ר' יוסי תיובתא לת"ק ש"מ דפליגי בה. ולענין הלכה קי"ל כר' יוסי ור"ש וכהוראתו של ר' עקיבא וכן פסק הרמב"ם ז"ל וסתם מתני' דמאימתי נקרא אנס כוותיה וכן משמע בכולה מכילתין דמהדר תלמודא לאוקומי מתני' כר"ש דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואע"ג דבשאר איסורין כגון בשר בחלב או אם זרק חלב לקדרת חברו ואסרה שאני כלאים דתלוי במחשבה כדתנן לעיל בפ' כרם שחרב דמפליג בין כשאגיע שם אלקטנו ובין כשאחזור וכו' וכן בין סערתו הרוח לפניו או לאחריו והיינו נמי גבי ע"ז דקי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום דתלוי במחשבה ולא מיקרי תקרובת דאילו הוי אנוס פטור. וגבי פרה דתניא העושה מלאכה בפרת חטאת חייב בדיני שמים אלמא דפסיל אע"ג דאינה שלו וטעמא הוא משום דתלה רחמנא מלאכה בניחותא דעושה מלאכה דגבי עגלה כתיב עבד וקרי עובד דמה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה ופרה ילפא מעגלה ערופה כדאיתא בפ' עגלה ערופה וגבי כלאים כתיב תזרע דבעינן זורע וכתיב כרמך ולא דריש הכרם להך מילתא כל זה פלפל רבנו שמשון ז"ל: