פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו
פרק ו · הלכה ג
אפיפיורות. פי' בערוך ז"ל שהדלה הגפן על גבי אילן שהוא עושה פארות הרבה כמו מסעף פארה ותארכנה פארותיו ע"כ. והרמב"ם ז"ל בפ"ח העושה מטה או שבכה גבוה מעל הארץ ואין הנצרים תכופין אלא נפרדין והאשכולות והשריגים נמשכין עליה והגביה נוף הגפנים מעל הארץ על אותה המטה אותן הקנים וכיוצא בו שהדלה עליהן את הגפן הן קרויין אפיפיורות:
אפיפיורות. נ"ל שהוא לשון מושב וכן קורין בלשון יון לכסא שתחת רגלי המלכים אפיפורן:
על מקצת אפיפיורות. אע"פ שלא נתפשטו השריגים על כל האפיפיורות:
לא יביא זרע אל תחת המותר. ובגמ' מפ' סדר אריגת השבכה כמה אויר בין נצר לנצר ומפ' נמי עד כמה יהא אסור מן האפיפיורות חוץ לשריגים:
ואם הביא לא קידש. מפ' בפ' המבריך דהיינו כשהרחיק ו' טפחים:
ה"ג ואם הילך החורש. והוא ענפים ושריגים כמו כעזובת החורש והאמיר דישעיה וקאמר דאם נמשכו השריגים על הזרוע אסור לקיימו ולא סגי להחזירו לאחור אלא יעקור הזרע:
על מקצת אילן סרק. כדמפ' בסיפא דאינו עושה פירות ומשו' הכי מבטל כל פארותיו אל הגפן והוי כמו אפיפיורות ולא יביא זרע אל תחת המותר:
אבל המדלה על מקצת אילן מאכל. טעמא מפ' בגמ':
ואם הילך החורש יחזירנו. ואם נמשכים השריגים על הנוף עד הזרעים וסככו על גבן יחזירם לאחור:
לכפר עזיז. שם מקום:
והראהו. לר' יהושע:
אמר לו מותר. דאילן מאכל הוא ואין אדם מבטלו על גב הגפן:
לבית מגיניא. שדה של משפחה ידועה באותו המקום הקרוי עזיז:
בסדן של שקמה. על מקצת הקורה דכבר היה מיוחד לקורות כדאיתא בפסחים ובבבא בתרא ודמי לאילן סרק ובו היה קורות הרבה והוה מספקא ליה אם למקצת אפיפיורות מדמינן ליה:
אסור. כל שיעור משך הקורה:
והשאר מותר. והיינו טעמא דחשיבא כל קורה וקורה באנפי נפשה והכי איתא בתוספתא שאני רואה כל קורה וקורה כאילו היא בפני עצמה:
שאינו עושה פירות. דלשון סרק רצה לומר ריק מאין פרי אנשים ריקים מתרגמינין גוברין סריקין בוקי סריקי:
חוץ מן הזית ומן התאנה. דקסבר ר"מ דשאר אילנות לפעמים אדם מחשב עליהן לקורות. חוץ מזית:
מחמת ברכת א"י בשמן ותאנה לא חזיא לבניין:
אין נוטעין שדות שלימות. ולא חשיב ליה לאיניש כיון דאין נוטעין מאותו המין שדות שלימות:
משלשה ועד ארבעה היא מתני'. כמה אויר יש מן השריגים עד הנצרים האחרים של הסבכה שאין מגיעין שם שרואין אנו כאילו מגיעין שם והכל אסור ולא יביא זרע אל תחת המותר ומפ' דבפחות מג' לא מצי מיירי דכסתום וכלבוד דמי ומאי קמ"ל אלא בג' ועד תשלום ד' עסקינן ולא ד' דנפקי מתורת לבוד ולכלל חשיבות ד' לא באו:
משלים. נוף הגפן סוגר עד שם ומתפשט ולא יביא וכו' תרגום וה' הסגירם אשלימינון:
ארבעה נחת הוא לה. כשיש ד' טפחים שלימים מורד הוא לה כלומר לשם יורדין הענפים שהיא רכה ואינה מתפשטת להלן ולא יסגור הנוף הילכך אין אסור משם ולהלן דהוי כשתי אפיפיורות:
עד היכן. כשאין בין קנה לקנה ד' ויש בה שלשה עד היכן אסורין להביא זרע תחת המותר:
ארבע אמות. כדין עבודת הכרם:
עד שש אמות. כן גרסת הספרים ורבנו שמשון ז"ל לא הוה גריס הכי וגרסתנו נכונה יותר וטעמא דכיון דסמוכין קנה אצל קנה ראוי להחמיר בשיעורו יותר משיעור עבודה:
שתי אפיפיורות. אפילו אין ביניהן ארבעה דבכהאי גוונא לא גזור:
אם דרכו לפסע. אם דרכה של גפן זאת להתפשט שריגין דידה כנתפשטו דמי והכי הילכתא:
ואין אדם מבטל אילן מאכל על גבי גפנו. דיונקת לחות האילן וקא מכחיש ליה לפירא דאילן:
תמן תנינן. במס' כלים פ' כ"ו:
חמתות צרורות טהורות. בשלהי הקומץ רבא מפ' טעמא משום דכמאן דשרו דמו ופי' רש"י ז"ל נודות הצרורות שאין שוליהן תפורין אלא צרורין טהורים דאין מקבלין טומאה דרואין כאילו נתר הקשר וליכא בית קיבול והוי ככלי הנקוב ושיעורו במוציא רמון:
חוץ משל ערביים. דדרכן בכך ואחשבוה כלי:
צרור שעה. ואפי' דערביים דאינו עשוי לקיימא:
צרור עולם. קשר של קיימא הוא:
כל חמתות טהורות. ואפילו דערביים:
אית תנאי תני. מחליף בדברי ר"מ וגורסין צרור שעה טמאות צרור עולם טהורות והוו מפרשי דשינו אותה ממדרס וכשהוא צרור עולם דמי לכר שעשאו סדין אבל כשהוא צרור שעה בטומאתו קמא קאי:
כמתני'. כלומר כמשנתנו היה שונה וצא היה מחליף:
סימנא דכלים כלאים. כלומר משנתנו של מסכת כלאים הוא סימן נוסח משנת כלים היכי תנינן לה דכשם דלגבי כלאים אילן סרק אדם מבטלו לעולם ואסור ואילן מאכל אין אדם מבטלו ומותר, כך ?צרור עולם דאדם מבטלו טמא דאין עשוי להתיר וצרור שעה שאין מבטל החבל ועשוי להתיר טהור:
דלא כן. כמו דאם לא כן:
מה בין צרור עולם. ומאי טעמיה ופירושא דמטעם מדרס ליתא דבסיפא תני ואלו עורות טמאין מדרס מכלל דרישא לאו בטומאת מדרס מיירי:
צריך חיתוך. הקשר לפשטו והוי מחוסר מעשה ופנים חדשות באו לכאן עד שיחתכנו:
ואין צריך חיתוך. דנוח להתיר: