פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו
פרק ו · הלכה ב
עריס שהוא יוצא מן המדרגה. דרך שיפועי הרים ומדרוניהן עשויין מדרגות מדרגות מעלות זו למעלה מזו ופי' הרמב"ם ז"ל בפ"ח כן גפנים שהיו זרועין במדרגה גבוהה והעריס שלהן יוצא ומסכך על השדה אם עומד בארץ ובוצר את כולו רואין כל המקום שתחת העריס כאילו הוא מקום עיקרי הגפנים ואוסר ד' אמות בשדה לכל רוח משפת העריס ואם אינו יכול לבצור עד שיעלה במדרגה או בסולם אין אסור לזרוע אלא תחת העריס בלבד ע"כ וכן דעת רבנו שמשון ז"ל וקשה לי דאמאי חמיר האי עריס מעריס דעלמא דלא משחינן אלא ארבע אמות מעיקר הגדר והכא לא מנינן כל שתחת הנוף ומנינן משפת העריס ולהלן בשטח השדה ארבע אמות ועוד דקשה דהיכי קאמר רואין כל המקום שתחת העריס כאילו הוא מקום עיקרי הגפנים וכי עריס מעיקרי הגפנים הוא דמשחינן והלא מן הגדר הוא דמשחינן כב"ה. ועוד היכי תני דר' אליעזר בהדה דלא דמי ליה כלל דר' אליעזר מיירי בשורות כרם והכא בעריס ועוד דהכא כולן במדרגה ור"א אחת במדרגה וא' בארץ לכך נ"ל לפ' עריס שהוא יוצא מן המדרגה יש בהר כמין מדרגה שיש לה שטח ולשם הן ה' גפנים ואין למדרגה מדרון ולא שפוע אלא סלע זקוף וקרקע דהיינו השדה למטה לפני אותה מדרגה והגפנים הן נטועות על שטחה ומאי יוצא צומח ואין צריך שיוצא מנופן קצת לצד השדה הנמוך ותלוי באויר כדברי הרב וקאמר ר' אליעזר בן יעקב דאם הקרקע הנמוך אינו נמוך כל כך אלא דמן הארץ דהיינו השדה יכול לבצור כל העריס בתר בצירתו שדינן ליה ולצד השדה נמשיך העריס ורואין כאילו עיקרי הגפנים נטועין למטה בשדה אלא שסמוך נופן למעלה בשטח המדרגה ומכותל המדרגה דהיינו ההר מודדין ד' אמות לצד השדה וכיון דרואין עיקריהן כאילו נטועות למטה מכותל המדרגה כיון שגלוי אצל השדה מודדין שהוא כגדר וטעמא מפני מראית העין כדאיתא בגמ':
ואם לאו אינו אוסר. אלא קרקע שהוא כנגדו דהיינו למעלה שסמוך שם ותחת נוף העריס לבד ולא למטה וכן מצאתי לר"י ז"ל שכתב דבר ברור לנו דתורת עריס הוא שורה של ה' גפנים ועתה יוצאין הגפנים מן המדרגה כזיזים היוצאים מן הכותל ר' אליעזר בן יעקב אומר אם עומד בארץ ובוצר את כולו דנין אותו כאילו היה נטוע העריס בקרקעית השדה ואוסר ד' אמות למטה ואם לאו אינו אוסר אלא תחתיו וזהו פי' כנגדו ע"כ. ואתא ר' אליעזר לטפויי דאפילו גבי כרם דחמיר דמקדש לכו"ע אם נטע שורה אחת בארץ ושורה אחת במדרגה שתים למעלה וג' למטה או להפך אם גבוהין עיקרין שנטועין במדרגה מן העיקרין הנטועין בארץ עשרה וכ"ש יותר אין מצטרפות לכרם ואם פחות מכאן מצטרפות לצד מטה ומקדשת השורה לצד מטה חוצה לו ד' אמות דחזינן כאילו כל השתי שורות למטה ובגמ' מפ' האי גבוה דקאמר אי קאי אשורה או אמדרגה. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז גבי כרם כר' אליעזר ומצטרפת ובפ"ח גבי עריס פסק כר' אליעזר בן יעקב דקיי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי:
א"ר שמואל בר נחמן וכו'. משום שמעתתא דראב"י דמראית העין נקיט ואזיל כדמפ':
הגומם את כרמו. שכרת גזעי הגפנים עד פחות מטפח מן הארץ ודמו לנטיעה בת שנתה וחייבין בערלה מפני מראית העין ורבנן פליגי עליה ושרו אפילו פחות מטפח:
עד שיגום מעם הארץ. דלא נשאר מגזעין כלום חוץ לארץ אז חייב בערלה ובפ"ק דשביעית מוקי להא דראב"י בשיטה דר' שמעון וראב"י אמרו דבר א' ואין הלכה כשיטה אלא כרבנן וכן פסק הרשב"א ז"ל ובפ' משוח מלחמה נמי אמרינן דכרם פחות מטפח שרי דקלא אית ליה:
העושה מן הלקט וכו'. עני שעשה גורן מהם שכנסן ועשה מהן כרי הוקבעו למעשר מדרבנן מפני מראית העין דמדאורייתא פטורין מן המשרות כדתנן בפ"ק דחלה ומשמע הכא דמשום דעשאן גורן גזור אטו גורן דעלמא. ובפ' משוח מלחמה מוקי לה עולא שעשאן בשדה אבל בעיר קלא אית ליה ופירש"י ז"ל וה"מ בשדה דלא ידעי הכל שכנסו מעט מעט וסבורין שגדל שם אבל בעיר כל שכניו ראו שכנס על יד על יד ויודעין שהן של לקט שכחה ופאה ופטורין מן המעשרות כדתנן במס' חלה ופסק הרמב"ם ז"ל לההיא דפ' משוח מלחמה בפ"ב דהיל' תרומה:
המת מטמא ד' אמות ברה"ר מפני כבודו. ונ"ל לפ' משום שיפרישו עצמן עוברי דרכים ולא יעכבו לעוסקים בכבודו. ורש"י ז"ל בפ' משוח מלחמה חכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בארבע אמותיו כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות להתקרב אצלו ויהו סבורין שלא האהילו ויש לחוש שמא יפשוט ידו והאהיל ולאו אדעתיה:
משום בית שמאי. דתנן באהלות חצר הקבר העומד בתוכה טהור והוא שיהא בה ד' אמות דברי ב"ש ובגמ' דילן מסיק דאפילו ב"ה מודו בזה כדאיתא התם:
הדא אחרייתא. הדא בתרייתא דמת:
כלהון משום ב"ש. הכי קים ליה:
הדא דתנינן. דראב"י במתני':
מפני מראית העין. הוא דרואין עיקרין דמדרגה כאילו נטועין למטה:
דלא כן מה בין העומד בארץ כו'. דאם לא כן מה טעם הוא דמפני שעומד בארץ ובוצר את העריס אפילו למעלה מעשרה שדנים אותו לצד מטה היכן מצינו בשום מקום זה השיעור לא מצינו אלא פחות מעשרה או לבוד וכיון דהאי גבוה עשרה מה לי עומד בארץ ובוצרו מה לי עומד במדרגה אלא פשיטא דמפני מראית העין הוא דגזור:
מה גבוהה שורה. כלומר האי גבוהה עשרה טפחים דקתני במתני גובה השורה הוא דקאמר כלומר שיש מסוף גובה נוף של אלו שנטועין בארץ עד סוף גובה הנוף של אותן דמדרגה עשרה טפחים אינן מצטרפין אבל ליכא עשרה גובה מנוף שורה לנוף שורה מצטרפין ואע"ג דגבוה ראש שפוע המדרגה מן הארץ עשרה טפחים, או דילמא גבוהה דקתני אגובה דמדרגה קאי ואע"ג דליכא עשרה מנוף לנוף לא מצטרפין אלא כי ליכא עשרה לגובה ראש שפוע המדרגה מן הארץ:
שיפוע המדרגה כלמטה. כדפרישית דאפילו איכא עשרה מן הארץ למדרגה כיון דבין נוף לנוף ליכא שיעורא מצטרפין לגובה עשרה הכא לא חשבינן ליה אלא נדון עיקרין שלמעלה למטה:
שיפוע המדרגה כלמעלה. דגובה המדרגה קא מפסיק ואין מצטרפות:
והתני שתי שורות במדרגה. בתוספתא לא מצאתיה אבל כיון שקצרה בעל הגמ' משמע שהיה שונה בה כדינא דמתני' והכי קתני בה שתי שורות במדרגה אם גבוהה י' טפחים אינן מצטרפות ואם לאו מצטרפות ופירושה שתי שורות במדרגות ההר שורה א' במדרגה זו ושורה אחרת במדרגה אחרת וכיון דהכי הוא שיעור הרחקתן דקתני ממדרגה למדרגה הוא אלמא דבתר גובה המדרגה אזלינן:
ודחי לה שאני עשרה טפחים דמדרגה דאין נוחה להשתמש ממדרגה למדרגה דאין הרוחב כל כך וכל אותם י' אע"ג שקצתן משופעין מחמת הנוף של אותם שלמטה אפ"ה מקום בפני עצמו חשיב מה שאין כן מן הארץ למדרגה דנוח תשמישו יותר ולעולם דבין נוף לנוף הוא דמשערינן:
תמן תנינן. בשבת פ' הזורק:
הזורק ד' אמות. ברה"ר מצומצמות ונחה בכותל:
כזורק באויר. ופטור דלאו ברה"ר נח דרה"ר לא מטי אלא עד עשרה:
כזורק בארץ. וחייב דאויר רה"ר משנח משהו הוי הנחה:
ואמר רב חסדא וכו'. רב חסדא אתא לשנויי מאי דקשיא לן עלה התם דפריך ואמאי והא קא ממעט מארבע אמות ופי' רש"י ז"ל ואמאי מיחייב והא ד' אמות קתני ואפילו מצומצמות וכי נח בפני הכותל נתמעטה הזריקה מד' אמות כדי מקום הדבלה:
ומתרץ לה רב חסדא מתני' היינו טעמא משום דמודדין האלכסון כי זרק הדבלה מן הארץ עד הכותל ונדבקה הדבלה בכותל עד גובה עשרה איכא הכא אלכסון ד' אמות דהוו להו חמש אמות:
ופרכינן עלה תו ואין סופה לירד. וכי חזרה ונפלה לתוך ד' אמות קא נייחא ולא נתקיימה מחשבתו ומפטר:
בדבלה שמנה. ונדבקה שם ולא נפלה:
שפוע המדרגה כלמטן. דהא השפוע מצרפין ותנן כזורק בארץ:
זרעים נהנין מן המדרגה. דהויא מדרגה להו כמו אפיפיורות שמשלחת שם השריגים ואינן נופלין למטה ואיכא למימר שיפוע המדרגה כלמעלן וטעמא דשבת היינו משום דרה"ר מטי עד עשרה טפחים דדרך בני אדם לסמוך עצמן בכותלים עד שם והיא נופלת למטה ומתמעט שיעור הזריקה אלא משום שהיא דבלה שלא יטנפו בגדיהם ואילו הוה מוקי לה ר' יוחנן כשהיה שם חור דזה נהנה מן החור שאינה נופלת למטה הוה מיפשטא שפיר דהא חורי רה"ר נראין מסולקין מן הרבים ודמי לדהכא:
זורע את העליונה. ושפועה זרעים:
עד שהוא מגיע לאויר עשרה. שלמטן ותו לא:
שיפוע המדרגה כלמטן. דקא חשבינן לשיפוע כמו כרם ואסרינן לזרוע זרעים:
משום זרעים נוטים לאויר הכרם. דלעולם כלמעלן חשוב והכא שאני שיש כרם גמור למטה ועשרה דאויר הכרם ככרם דמי:
לית כאן לעיקר הגפנים. דהא מיערבי היניקות אלא למטה משלשה:
שרשי פיאה. שם עשב שצובעין בו ובלשון ארמי פותא ובלשון ירושלמי פטרא והויא לרפואה כדאיתא בפ' במה אשה וחזיא למאכל אדם כדמשמע בס"פ כרם שחרב:
למטה משלשה טפחים. למטה משרשי הגפן ג' טפחים מותרין ובעיין לא איפשיטא. והרמב"ם ז"ל פסק בפ"י אם גבוהה המדרגה מן הארץ ולפי דבריו נקטינן דשיפוע המדרגה כלמעלן והיינו טעמא דנקטינן בפ' עושין פסין דמתלקט עשרה גובה מתוך משך מדרון ד' אמות דמחיצה חשיבא: