פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו
פרק ג · הלכה ד
הנוטע שתי שורות של קישואין. מוכח בגמ' דכל הני שורות דקתני במתני' בני ארבע אמות כל שורה הן ברחבן וארכן דדלועים מפ' בגמ':
מותר. לקיים הדלועין שבאמצע דשיעור שלם יש להם ומותר לעשות כל השדה כן ליטע שתי שורות אחרות של דלועין אצל שתי שורות של פול המצרי בעניין שההפלגה שבין דלועין לדלועין הויא שתי שורות דהיינו ח' אמות דכיון דאיכא שיעור הפלגה אין מזיקין דלועין שבצדדין לזרוע שבנתים והכי תניא בתוספתא הנוטע שתי שורות של קישואין שתי שורות של דלועין שתי שורות של פול המצרי ואפילו כל שדהו כן מותר ע"כ. והכי מוכח בגמ'. ובדין הוא דבתרי מיני הוה ליה למיתני הכי אלא נקט ג' מינין משום סיפא שלא נטע מכל מין אלא שורה א' ואשמעינן דכל שתי שורות מבטלין השלישית. וכן כתב הרא"ש ז"ל וטעמא דשרי כי איכא הפלגה בין דלועין לדלועין שמנה אמות מפ' בגמ' דבדלעת דין כרם נגעו בה:
שורה של קשואין ושורה של דלועין ושורה של פול המצרי אסור. לקיים כן הך בבא לרבנן היא אפילו שאין זורע עוד שורות דלועין מיירי וטעמא דלא חשיבא כל שורה באנפי נפשה ובא ערבוב של הדלועין שענפיהם משתרגין מאד וביטל את השורה ובגמ' פליגי אמוראי אי פליג ר' אליעזר דסיפא אהך מציעתא:
ר' אליעזר מתיר. להבא משמע מדלא קתני מותר והיינו דאפילו לזרוע שורת דלועין אחרת אצל שורת קישואין השנייה, דקסבר שני מינין מצטרפין להציל והא איכא שיעור הפלגה בין דלועין לדלועין ושורת פול המצרי ושורת קשואין מצטרפין כאילו הוו שתי שורות של מין א' ואין שני מינין מצטרפין לאסור ולומר שורת פול המצרי מצטרפת עם שורת הדלועין לאסור:
וחכמים אוסרין. דאין שני מינין מצטרפין להציל ולא חשיב שדה לעצמו להפסיק ולהשלים שיעור ההפלגה כדי לזרוע אח"כ שורת דלועין אלא מעורבבין נינהו ואפילו אין זורע עוד דלועין אחרים אסור לקיים כן:
נוטע אדם קישות ודלעת. אפילו קישות ודלעת דאית בהו שירכא וכן פי' הרמב"ם ז"ל פ"ד:
לתוך גומא אחת. דעמוקה טפח כדתניא בברייתא ובזורע בשפתות מיירי וחשוב האי רום טפח כדחשיב לגבי טומאה ומשום דאית בהו שרכא לא שרי אלא שנים ובשאר מינין עד ארבעה מינין שרי והכי תניא בברייתא:
זו נוטה לצד זו וזו נוטה לצד זו. שיהא מין זה נוטה על שפת הגומא לכאן והמין האחר נוטה לצד השני ויראו מובדלין זה מזה: שער של זו לכאן. ענפים ושריגים קרויין שער:
לא אסרו אלא מפני מראית העין. דאע"ג דעבודת דלעת יחידית ו' טפחים כדתנן בפירקין במקום של מראית העין אינו מעורבב אין חוששין ליניקה של השרשים שאין לשון כלאים אלא לשון חבישה של הענפים כדכתיב ובבתי כלאים הוחבאו לשון בית הכלא וכן כתב הראב"ד ז"ל בפ' ר' עקיבא:
במחלוקת. מתני' דתנן דאהניא הפלגה דח' אמות בין דלועין לדלועין האחרים שרוצה לזרוע אחר שתי שורות של פול המצרי אליבא דר' עקיבא היא דקתני לקמן גבי מוקשה בין הבצלים דמהניא הפלגה דשמנה אמות דזרוע בצלים בין דלועין לדלועין דתנן ר' עקיבא אומר עוקר שתי שורות ונוטע שתי שורות כלומר השתי שורות עצמן של בצלים שעקר יטע בהן דלועין ומניח קמת בצלים כשיעור שתי שורות זרועה ועוקר שתי שורות ונוטע אותן דלועין ומניח שתי שורות בצלים אצלם וא"כ אין בין שורת דלועין לדלועין אלא ח' אמות דבצלים דהיינו שתי שורות דידהו והכי תניא התם בתוספתא קצב לדברי שניהם ר' ישמעאל אומר י"ב אמות ור' עקיבא אומר ח' אמות:
ומ"ד תמן בי"ב. ולרבנן דאמרי התם אם אין בין שורה של דלועין לחברתה י"ב אמה לא יקיים זרע שבנתיים הכא נמי לא יזרע שורה של דלועין מהצד האחר אלא א"כ יהא הפלגתם י"ב אמה זרועות מין א' דהיינו ג' שורות מפול המצרי או ממין אחר ומתני' ר' עקיבא קתני לה:
דברי הכל היא. וכלהו מודו דהכא סגי בהפלגת ח' אמות:
יפה כח מוקשה בין המוקשיות להציל בשמונה. אמות דשאני הני מינין דמתני' דכלהו מוקשיות נינהו כלומר כלהו אית בהו שירכא כמו הדלועין והכי איתא נמי בפ' ר' עקיבא דכולן העלין והשריגין שלהן אין להן כח לעמוד ולהסמך בקלחן אלא כולן העלין מתאחזין ומסתבכין ומתפשטין בארץ ועל שם שהן נוחין שסמוכין על הקרקע ולא על עצמן קורא אותן בגמ' דילן דאית להו שרכא מלשון נח שירכאן ומפני שנוגעין ומקישין עליהן זה בזה קרויין הכא מקשה כמו וארכובתיה דא לדא נקשן ומלשון הקשת הקורנס וה"נ סבר ר' בפ' כל סאה דכי היכי דדלעת מסככת ה"נ פול המצרי וקישות כולן מסככין וכיון דאין אויר במקום שלוח יונקותיהן חשיבי ח' אמות בין לשדה בין להפלגה מה שאין כן בבצלים שעומדין וסומכין על קלחן ויש אויר בין קלח לקלח ואתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה הלכך בעינן י"ב:
להציל בשמונה. שמנה של הפלגה מציל ומתיר לזרוע דלועין מהצד האחר:
הפלגו בשמנה ארכו וכו'. שיעור הפלגה שבין דלועין לדלועין שנינו במשנתנו דשיעוריה ח' אמות דכל שורה דמתניתין של ד' אמות היא אבל אורך השורה של דלועין שיהא חשובה לחבוש כלומר דצריך לו שיעור הפלגה ודלועין של הצד האחר לא יזיק הזרוע בנתים לא שמענו במשנתנו כמה יהא צריך שיהא ארכו של מוקשה דהיינו שדה הדלועין:
נשמעינה מן הכרם. נראה בעיני דמשמע ליה לתלמודא דלדלועין דיינינן דינא דגפן וה"נ מיבעיא ליה לקמן אי יהבינן לה לדלעת דינא דעריס כמו גבי גפנים ונ"ל דיליף לה מדתנן לקמן הנוטע שורה של דלועין נותנין לה לעבודתה ששה טפחים והיינו כדין שורה יחידית וקתני עלה התחמיר זו מן הגפן משמע דדינא דגפן נגעו בה ותנן בפ' קרחת דשורה אחת לא הויא כרם לב"ה עד שיהו שתי שורות והשתא קאמר כי היכי דגבי כרם שיעור ארכו דומה לשיעור הפלגו דהא תנן בפ' קרחת הכרם הנוטע שתים כנגד שתים וא' יוצא זנב הרי זה כרם ומטעתן הוי ד' אמות כדתנן פ' כרם שחרב מראשונה לשניה ד' אמות ומשנייה לשלישית ד' אמות הרי כאן שכל אורך כרם היותר קטן לא הוי פחות מח' אמות לאסור והפלגו נמי חזינן בשתי שורות אי איכא ח' אמות בין שורה לשורה שרי לזרוע בנתים כדתנן לקמן פ' קרחת הכרם הנוטע שתי שורות אם אין ביניהם ח' אמות לא יביא זרע לשם דאין כאן הפלגה הא יש שמונה יביא זרע לשם הרי כאן דשוה איסור ארכו להפלגו דהיתר וה"נ אשכחן גבי דלועין דכי איכא הפלגה בין מקשה למקשה של שמנה אמות מותר להביא זרע בנתים ומינה נמי ילפינן לשיעור ארכו של מוקשה דכי הויאן ב' שורות רחבם ח' אמות כדתנן במתני' אם ארוכה ח' אמות כשיעור אורך הכרם בההיא הוא דבעינן שיעור הפלגה להתיר לזרוע בנתים כהפלגה של כרם:
על דעתיה דחזקיה ניחא. דהוא השוה מדותיו ואין חילוק בין מוקשה בין המוקשיות למוקשה בין הבצלים דהא קאמר לעיל מ"ד תמן בשמנה אוף הכא בשמנה ומתני' ר' עקיבא היא וא"ב מצינו למילף אליבא דחזקיה למוקשה בין הבצלים ולמוקשה בין המוקשיות דארכו שמנה כדאמרן ולרבנן אע"ג דשיעור הפלגו י"ב אמות קסברי דדין מחול הכרם דיינינן ביה דהא חוץ לשדה הוא דבאין ליטע ומחול הכרם חוץ לכרם הוי מ"מ בארכו מיהא בין הכא בין התם ארכו ח' לכו"ע ולמר הפלגו כדין מחול כרם וארכו כדין כרם ולמר הפלגו וארכו כדין תוך כרם. אלא לר' יוחנן קשיא דהא אין לנו מקום לפשוט בעיא זו דדמי ארכו להפלגו בשני בבות בין גבי מוקשה בין הבצלים וגבי מוקשה בין המוקשיות דאין תימר גבי מוקשה בין המוקשיות בשמנה ויהא דומה ארכו להפלגו נפיק חורבה גבי מוקשה בין הבצלים דע"כ מכח ק"ו צריך אתה להחמיר ולומר דארכו סגי בשמנה אע"ג דהפלגו י"ב כדמפ' ואזיל ק"ו למוקשה בין הבצלים שיחבוש בשמנה ומה וכו':
שייפית כחו להציל וכו' חובש בשמנה. ובשמנה אורך סגי לחבוש דסגי שיעור שמנה להפלגה:
הירעת כחו להציל בי"ב. דאין יכול לזרוע דלועין מצד האחר של בצלים אלא א"כ יהא קמת הבצלים י"ב דהיינו הפלגה לא כ"ש דסגי להזיק באורך ח' אמות ולר' יוחנן כי היכי דהכא שוה ארכו להפלגו ה"נ התם הוה לן למימר דארכו י"ב כיון דהפלגו י"ב:
ואין תימר מוקשה בין הבצלים אינו חובש. אלא שיהא האורך של שורת הדלועין י"ב אמה וגמרינן ארכו מהפלגו א"כ נפיק מכח ק"ו דבמוקשה בין המוקשיות דהיינו מתני' צריך להקל שיהא ארכו לחבוש בי"ב וא"כ לא דמי הכא ארכו להפלגו ולחזקיה אתי שפיר. ומסתברא ודאי דקיי"ל כחזקיה בתרוייהו והפלגה של משנתנו אין חילוק בין מוקשה בין הבצלים למוקשה בין המוקשיות דבכלהו בעינן הפלגה י"ב דקיי"ל כרבנן דגמרינן חוץ מחוץ ושיעור אורך השורה הכא והתם כי היכי דתבעי שיעורא להפלגה בשמנה אמות לאורך סגי וטעמא דהא חזקיה רביה דר' יוחנן הוא ועוד דפשיטותיה דר' זעירא קאי כוותיה ותו דשמעתיה דחזקיה ניחא ודר' יוחנן לא ניחא וכן דעת הרמב"ם ז"ל לפסוק כחזקיה שכתב בפ"ד היתה שדהו זרועה מין ממיני הירקות ובקש לזרוע בתוכה שורות שורות של דלועין עוקר מן הירק מקום שזורע בו השורה של דלועין ומבדיל בינה ובין הירק בתלם ומניח מן הירק רחב י"ב אמה ועושה שורה שנייה של דלועין וכו' וכן עד מקום שירצה שנמצא בין כל שתי שורות של דלועין י"ב אמה ופחות מכאן אסור וכו' ע"כ הרי שלא חלק בין מוקשה דבצלים למוקשה בין המוקשות אלא כלל ואמר שנמצא בין כל ב' שורות של דלועין י"ב אמה ולכך לא כתב היתה שדהו זרועה בצלים אלא מין ממיני הירקות וקשה לזה דבראש הפרק כתב מותר לזרוע שתי שורות זו בצד זו של קישואין ושתי שורות בצדן של דלועין ושתי שורות של פול המצרי ותלם בין כל מין ומין ושיעור שתי שורות שמנה אמות וכדפרישית ולחזקיה י"ב אמות מיבעי ליה דקיי"ל כרבנן ומשנתנו במחלוקת שנוייה ולר' יוחנן אתי שפיר דמתני' דברי הכל היא ויישוב לשון הרב הוא שאין זורע דלועין אלא בין קשואין לפול המצרי ושוב אינו זורע אח"כ דלועין והשמיענו דכיון דשנינו דשורה אחת של ד' אמות לא חשיבא אלא מתערבת היא בהדי הדלועין ואסור משמע דשתי שורות חשיבי ולא מתערבין ואע"ג דדלועין הוו נמי שתי שורות וזה למד מן מציעתא דההיא מיירי דאינו זורע עוד וכדפרישית וכן כתב בסמוך לו אבל לא יזרע שורה אחת של קישואין ושורה אחת של דלועין ושורה אחת של פול המצרי אע"פ שהתלם מבדיל בין כל מין ומין ע"כ. אבל יש תימה אחר בדבריו שלא כתב אורך השורה כמה הוא כי היכי דבעיא הפלגה י"ב וגם לא פי' בראש הפרק שיעור ב' שורות דהוו שמנה אמות:
עד כדון ברוצף וכו'. עד כאן לית לן למימר דשורת דלועין נותנין לה הפלגה אלא ברוצף שזרע הדלועין ברציפה ובתכיפות שהשריגין מתרכבין ומשתרגין זו על גב זו אבל כשלא זרע כן אלא קלחים יחידים שאין מתאחזין זה בזה פרוצה היא ולא חשיבא הך שורה אע"ג שיש לה אורך מי נימא דנותנין לה ג"כ שמנה אמות להפלגה למשנתנו ופשטינן לה דגם בזה נלמוד מכרם כיון דדינא דכרם נגעו בה וגבי כרם שוה הוא דקיי"ל כרבנן דאמרי פ' כרם שחרב כרם שהוא נטוע פחות מארבע אמות כרם הוא ורואין וכו':
במחלוקת. הך מציעתא במחלוקת שנוייה ור' אליעזר נמי פליג הכא וסבר דאין שני מינין מצטרפין לאסור כדפרישית במתני' הילכך הכא לא מצטרפא שורה של דלועין בהדי שורה של קישואין ולומר דכחד קמה חשיבא ופול המצרי אין לו שיעור ואסורין לקיימן אלא כל שורה ושורה עומדת בפני עצמה וכל חדא שדה באנפי נפשה היא אבל מצטרפין להציל הילכך שרי לזרוע עוד קישואין ואח"כ דלועין ומתני' דקתני אסור סתמא כרבנן דסברי איפכא אין שני מינין מצטרפין להקל ולהציל אבל מצטרפין לאסור ואפילו אינו זורע עוד:
דברי הכל היא. ואפילו ר' אליעזר מודי דמצטרף לאסור בהדי קמא דכיון דלית לה לההוא גיסא שורה אחרת בהדי מאן ליצטרף ואפילו לזרוע קישואין נמי אסור:
מסייעא לר' ינאי. דתנן ר' אליעזר מתיר סתמא משמע ואפילו זורע דלועים לבסוף דאל"כ ליתני ר' אליעזר אומר מותר וחכמים אוסרין ומה שעבר משמע:
מתניתין פליגא על רב. דאמר דמציעתא דג' שורות אסר ר' אליעזר דהא דקודם דזרע הרביעית היא נאסרה וכיון דכבר נאסרו היכי אתיא תו רביעית ושריא להו ומוקי לה שנטע ארבעתן כאחת דלא חיילא איסור מעולם:
ד' זרעונין. מיני ירקות נינהו ותנא הכי אשגרת לישון דמתני' דערוגה:
בנוטין לחורבה שנו. דליכא ערבוביא:
ניתני שמונה. ד' לד' הקרנות וד' לארבע הרוחות כך פי' רבנו שמשון ז"ל וכתב הרא"ש ז"ל בתי כלאים החבאו ממני ונסכרו ונעלמו מעיני עיקר יסודותיה היאך מותר ד' מיני זרעונים בגומא אחת הא תנן בספ"ק הזורע חטה ושעורה כאחת הרי זה כלאים ואי משום שהגומא עמוקה טפח כ"ש שנראה כחבוש ע"כ ואיני מבין לו ואולי עלה על דעתו דשריותא דמתני' היינו תוך חלל הגומא למטה ונקט לשון בתוך דוקא ואין מקום לטעות בזה דהא תני נמי לעיל גבי אמת המים זורעין לתוכן ומפ' בר קפרא דאין זורעין בתוכן אלא מין א' ושנים בשפתות וה"נ הך דהכא ואין צריך שיהא רחב הגומא טפח אלא בעומקה טפח בלחוד סגי מטעם הרום מציל ומפסיק ועוד לדעתו מטעם סמיכה היא שסומכן זו לכאן וזו לכאן והא אסיקנא לעיל דאין סומכין הילכך פשיט' דבשפה מיירי וכן דעת הרמב"ם ז"ל: