אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו

פרק ב · הלכה ח

הלכה ז

כל שהוא בתוך בית רובע עולה וכו'. לר"מ ארישא קאי ולרבנן אסיפא סמיך דתנן תבואה בתבואה בית רובע ואשמעינן דהאי בית רובע כל מה שיש בתוכו עולה לשיעורו ופי' רבנו שמשון ז"ל דאתא לרבויי נקעים מלאים מים דעולין למדת בית רובע ליחשב הרחקה אע"ג דלא חזי לזריעה דנאגצי דארעא מיקרו כדאמרינן בפ' בית כור:

עולה למדת בית רובע. כבר פירשתי לעיל דכל שעורי דפרקין דמשנה וברייתא לא הוזכרו אלא לענין דחשיבי לזרוע בהן מין אחר ולסמוך זריעה לזריעתן שרי כי איכא שיעור בשדה כמו ששנו חכמים ואע"ג דתנן בפ"ק דבבא בתרא אין חולקין את השדה עד שיהא בה ט' קבין לזה וט' קבין לזה ומשמע דאי לא מטי לכל חד ט' קבין לבית זריעה אין חולקין דאין שמו עליו ולא מיקרי שדה כדקתני עלה והכא קתני דבית רובע חשיב שדה התם אפילו לחבוש מכל צדדיו הוא דקאמר ולא שרי אלא היכא דרויח הובא דאפילו שיהא מוקף זריעות לא מימשיך בהדי אחריני דאיהו חולק רשות לעצמו לעולם דזורעין בו הרבה שיעור אבל מתני' דלא שריא אלא לסמוך בלחוד מסתיין בבית רובע דהיינו לסמוך לו מג' צדדין כדאיתא בגמ':

אכלת הגפן. מפ' בגמ' עבודת הגפן דהיינו ו' טפחים כדי עבודתה כדתנן לקמן בשלהי פ' ערוגה וקרי לה אכלת לשון תפיסה כמו כמה לוחות אוכלות בארון ובלשון המקרא כי יאכלו אתיקים מהנה ותפיסתה היינו שאסור לזרוע כדי עבודתה הכי משמע לן השתא ובגמ' מיפרשא:

והקבר. בגמ' אפרש אי בקבר בנין אי בקבר קרקע עולם:

והסלע. כשאינה גבוהה עשרה מיירי דאי גבוה הא מפסיק וכדלעיל ולא בעינן בית רובע:

תבואה בתבואה בית רובע. כבר פי' למעלה דלא הוזכר בית רובע להרחקה אלא דוקא לשיעור שדה דאל"כ מצינו טפל חמור מן העיקר דבכרם דאיכא קידוש שיעורו בד' אמות להרחקה בתבואה דשריא בהנייה ובאכילה בעינן עשר אמות ומחצה להרחקה. ועוד כיון דמפ' בגמ' הך בית רובע בעינן ראוי ומותר לזרעו משמע דשיעורא דבית רובע לא מיירי בהרחקה שבין מין למין דאי מרחיק בית רובע מכל סביביו מאי איכפת לן דלהוי שרי לזורעו והא הוא אוסרו עכשו מלזורעו ומה יוסיף ומה יגרע אלא הכי פירוש' דאסיפא סמיך היתה שדהו זרועה חטים ובא לזרוע שעורים אצלה צריך שיהא השדה שבא לזרוע שעורים בו כי היכי דליתחשב שדה בחנפי נפשיה ולא לימשיך בהדי האיך צריך בו בית רובע בשיעורו ובמשפטי. וכי תימא מאי שנא לעיל גבי מתני' דקרחות דלא שרו רבנן בטבלאות המפסיקות לזורען אלא הבאות בראש תור אבל לא חבושות ולא סמוכות ובשלמא לדעת הרמב"ם ז"ל דאין שיעור בית רובע דהתם אלא בזרוע אבל לא בבור שפיר דאין לזרוע בהן כיון דאין בהן שיעור אבל לפירושנו דסבירא לן דכולהו כ"ב אית בהו שיעור מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. תריץ הכא תבואה בתבואה הוא דשרינן לסמוך אבל לא בחבישה התם כל מין שירצה קתני ואפילו ירק דאית ביה שרכא וירק דלית ביה שרכא ותבואה וקטנית ואיכא למיחש לעירבוביא ואיכא למיחש נמי בחבישה וגזרו עליו דאפילו לסמוך נמי ליתסר. ועוד דרובעים דלעיל כבר פירשנו שכולן פסולים. וליכא למימר דכי איכא שיעור בית רובע דאף לחבוש נמי שריא מתני' דהכא ותימא מתני' ר"מ היא דשרי חבישה הא ליתא דבגמ' אמרינן תבואה בתבואה בית רובע תני ובלבד שלא יהא חבושה מארבע רוחותיה משמע דלא חשיב להי כולי האי בית רובע למישרי גביה חבישה אלא סמיכה בלבד הוא דשרינן ור"מ אפילו לחבוש נמי שרי כדלעיל. יהא דבעינן שדה דשיעורו בית רובע כבר פי' למעלה דהיינו כשבא לזרוע התבואה אחרת מרובעת אבל כשהתבואה במשר ומשר מפולש מראש השדה לסופו בשיעורא דשתי אמות ומצר והולך כל שהו סגי וכן אם הזריעה בשורה דאריכא וקטינא בשורה ארכה י' אמות ומחצה ורוחב מלואו סגי ואפילו שהשורה תהא חבואה מג' רוחותיה נמי שריא דהאי בית רובע אם אינו חבוש אלא בג' רוחות שרי כדאיתא בגמ':

ירק בירק וכו'. נראה בעיני דהיינו ו' על ו' כל א' מהם דוקא משום דכולה מתני' ברוצה במרובע איירי וכל כי עביד שורה דאריכא וקטינא תוך שדה ירק פליגי תנאי לקמן ברוחב השורה כמה שיעורה בפ' ערוגה ואילו הכא לא פליגי משום דבמרובע קיימינן ושיעור זו הזריעה ו' על ו' כי היכי דליחשב שדה ירק בפני עצמו וטעמא דגמרינן מערוגה דהויא ו' על ו' ולא פחות. ופשיטא דמיירי בירק דליכא שירכא כדאיתא בפ' ערוגה ומשום דרוצה במרובע פליג ר' אליעזר עלייהו דרבנן ס"ל אפילו זרע ירק לסוף בצד שדה תבואה כיון דשדה הירק רוצה ארכו כרחבו בעינן בית רובע ברוחב ובאורך כדתניא בתוספתא לעיל אבל אי ארכו יותר על רחבו מודו רבנן לר' אליעזר דאע"ג דעביד לה שורה דרויחא ששה טפחים ולאו כי אורחה דשורה דאריכא וקטינא כיון דארכה בית רובע שרי דאמרינן בגמ' דרבנן מקלין בשורה ומחמירין במרובע ומייתי' התוספתא דלעיל ור' אליעזר סבר דמקילינן במרובע כמו בשורה דהא שורה דמודו רבנן דמיא למרובע נמי שיש לה שטחיות דרויחא ו' טפחים ויש לה זויות וטעמא דר' אליעזר דלא פליג אלא בתבואה בתחלה וירק לבסוף משום דירק כל יומא שלפי מיניה ולאו מקיים הוא. ועוד דשיעור ירק בעלמא ששה טפחים מה שאין כן בתבואה לבסוף דשיעור תבואה לא גמירי אלא בית רובע או שורה כדרכה כמו שאמרו חמשים על שתים:

תבואה נוטה ע"ג תבואה. כגון חטים על גבי שעורים והן זרועין כהלכתן ותבואה בשדה הראוי לה דהיינו רובע וכן ירק בגן הראוי לו דהיינו ו' על ו' אלא שהשבלים או עלי הירק מתוך שגדלו נכפפו ומסככין זה ע"ג זה:

הכל מותר. לקיים ואין צריך לעקור:

חוץ מדלעת יונית. דאין מסככין אותה ע"ג זרעים ואם סיכך אסור לקיימה כן ור"י ז"ל כתב ואם סכך כל הזרעים שסיכך אסורים ע"כ ואין נ"ל כן דלא מנינו קידוש אלא בכרם או בגפן בשיעורה:

חוץ מדלעת יונית. בגמ' מפ' טעמא דהיינו משום שענפיה ארוכים ומסתרגין מאד:

ורואה אני את דבריהם מדברי. בגמ' פליגי בה אמוראי:

הא גפן עצמה. אינה עולה ומוסיפין על הרובע קרקע כנגד נוף הגפן:

ופריך טעמא מאי אילימא שהגפן עצמה אסירא בהנייה דאסור על גב שרשה ותחת שרשה:

והא קבר דאסור בהנייה. וקתני דמשלים:

אין איסורו ניכר. אלא תל בעלמא ונראה מדלא משני כיני מתני' בקבר קרקע עולם משמע דלא ס"ל להך תלמודא כשמואל דפ' נגמר הדין דיליף קבר מע"ז כדכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם מה ע"ז אינה אסורה במחובר כדנפקא לן מקרא דאלהיהם על ההרים אף קבר אינו אסור במחובר אלא דוקא בקבר בניין וכן עבדו עובדא גבי קבריה דרב כדאיתא התם ומוקי שמואל לכל הנהו ברייתות דאסירי בקבר בניין והכא סבר כסתמא דתלמודא דפריך עליה דשמואל והיינו דמשני קבר אין איסורו ניכר דאילו בקבר בניין הא ודאי ניכר וניכר הוא ואנן קיי"ל כשמואל דקבר אינו אסור בהנייה אלא בבניין:

ועבודת הגפן אינה אסורה בהנייה. כלומר והיכי דייקת הא גפן עצמה לא דהיינו איסורא דגפן גופה היינו עבודת הגפן דכולהו ו' דעבודתה אסירי בהנייה נינהו:

ומוקי לה כר' ישמעאל. דפליג אמתני' דלקמן דפ' ערוגה וס"ל בפ' קרחת דאין עבודה לגפן יחידית אלא כשאר אילנות דשרי לזרוע אצלם דס"ל דלא אגמריה רחמנא למשה עבודה אלא בכרם ואכלת הגפן דקתני היינו שתופסת לגבולה לעבודתה אבל לא משום איסורא והך סברא דר' ישמעאל לא מצאתי אותה בתוספתא ושמא ט"ס בספרים שלנו ולקמן נמי בס"פ קרחת אמרינן הכי ונ"ל דלמדי כן ממתני' דעריס קטנה וכמו שכתבתי שם ואנן לא קי"ל כר' ישמעאל אלא דיש עבודה לגפן יחידית וכולהו אסירי בהנייה וכי היכי דגפן אינה עולה לרובע ה"נ אכלת הגפן וקבר אינה עולה אלא במחובר וזהו דעתו של הרמב"ם ז"ל שלא כת' בדברים העולים אכלת הגפן וז"ל בפ"ד כל דבר שיהא בתוך בית רובע שמרחיק בין שני המינין עולה מן המדה כגון הקבר והסלע וכיוצא בו ע"כ. וקבר סתם קרקע עולם הוא אלא שהוא ז"ל מפ' מתניתי' בהרחקה ולא משמע לי כן וכדפרישנא וכבר הארכתי הכא ובמתני' דמשר:

והרי הקבר דאסור בהנייה. וקתני וה"נ אכלת הגפן אפשר דאסורה בהנייה כרבנן ולא צריכינן לאוקומה כיחידאה:

ומשני קבר אין איסורו ניכר. ולעולם לא תני דעולה אלא מידי דלא מינכר דאסור בהנייה ולעולם ר' ישמעאל היא וכדאוקמינן:

שלא תהא חבושה מד' רוחותיה. דאע"ג דהאי שדה שחולקו מן האחר לזרוע בו מין אחר הוי ביה בית רובע מ"מ צריך שלא יהא מוקף מד' רוחותיו זריעה כאדם החבוש בבית האסורים שמוקף כבלים ושלשלאות וגם צריך שלא יהו אלו שני המינין מוקפין גדר מד' רוחות כאדם החבוש בבית הסהר אלא שיהא פתוח מרוח אחת כזה:

בקעת סימונייא. בקעה שהיו סביבה הרים ששיפוען $ זקוף מאד ואסור לזרוע בה שני מינין דהויא חבושה כדאמרינן לעיל בית רובע בבקעה מותר לזרוע בו שני מינין הקיפן גדר אסור:

כן אית לי קל במרובע. ודי ברוחב ששה ואורך ששה וכ"ש דמודי דסגי באורך בית רובע ורוחב שש וכדפרישנא במתני':

אורך עשר אמות ומחצה על רוחב ששה. אורך דבית רובע ורוחב של ערוגה. ויש לשאול מאי שנא הכא דתני רוחב ששה ומאי שנא גבי חרדל וחריע דגרסינן תניא מותר לאדם לזרוע בתוך שדהו שורה של חרדל וחריע ובלבד שיעשה אורך השורה עשר אמות ומחצה על רוחב מילואו ופי' מלואו של החרדל וגבי ירק בירק תנן פ' ערוגה אורך השורה ששה טפחים ורוחב מילואו של הירק שבא לזרוע כדרך שמתפשטין עליו. ונראה דמשמע ודאי דשיעורא דרחב ששה דקאמר הכא קולא היא דכ"ש דשרי בשורה דאריכא וקטינא ורוחב מלואו אלא מתני' ברוצה במרובע ור' אליעזר קא בעי לאקשויי לרבנן משורה דרויחא דדמיא למרובע נקיט הכי אבל שורה דאריכא וקטינא כ"ש דשריא טפי והיינו דקאמר מתיב ר' אליעזר לרבנין כי היכי דאית לכו קל בשורה וכו' כלומר אי ס"ד דלא מיתניא שיעור בשדה ירק בששה רחב גבי תבואה היאך אתם מקלים באורך עשר אמות ומחצה על רוחב ששה והא הכא לאו שורה הויא ולא מרובע שוה הויא אלא מאי אית לכו למימר שיעור שדה הויא וה"נ לדידי במרובע שיעור שדה הויא ועד כאן לא פליגי אלא משום דרויחא ומרובעא דאילו דמיא לשורה כי אורחה לא הוו פליגי עליה ועוד דהיינו טעמא דרבנן דשרו דכיון דארוכה עשר אמות ומחצה דין שורה דיינינן בה ואע"ג דרויחא והתם בפ' ערוגה בתלם מיירי באורך ו' סגי אי הכי גבי חרדל נמי נימא הכי ואמאי לא שרינן אלא במלואו ותו לא וי"ל דשאני חרדל דחמיר דאין מקיפין בו התבואה וגם אסרו שיקיפוהו כדתנן ומשו"ה לא אקילו אלא ברוחב מלואו מה שאין כן גבי ירק דשרי להקיף בו התבואה הילכך שרינן בסמיכה דרגא אחרינא דאפילו לאו כדרך שורה דעלמא אלא דרויחא שרי. ובשדה ירק דארכו ששה בעינן אורך שורה ששה כדתנן בפ' ערוגה וגבי תבואה דאורך השדה בית רובע בעינן אורך השורה בית רובע. אבל קשה דהתינח לר' אלעזר דאמר התם דתוך שדהו דקתני גבי חרדל שדה תבואה היא ודוקא בשדה קטנה דאורחה לחלקה מותר אבל בשדה גדולה דלאו אורחה לחלקה אסור שפיר אלא לר' יוחנן דאמר דבתוך שדהו דקתני שדה ירק היא מאי איכא למימר וי"ל דחרדל דמי לתבואה ודמי לירק דמי לירק דחישב עליו לירק ירקו חייב במעשר כדאיתא בפ' הכובש במס' מעשרות ודמי לתבואה דתנן בפ' ערוגה כל מיני זרעים אין זורעין בערוגה וכל מיני ירקות זורעין בערוגה וגרסינן עלה בגמ' חרדל מין זרעים ואע"פ שזרעי לירק אין זורעין אותו על גבי תלם ערוגה וכ"ש תוך הערוגה הילכך דמי לזרע תבואה לגבי אורך דבעינן אורך בית רובע ולגבי רוחב בעינן שורה דאריכא וקטינא דוקא. ונ"ל דלא מקילי רבנן כדאית להו ור' אליעזר כדאית ליה אלא בתבואה בתחלה וירק לבסוף דס"ל כיון דירק כל יומא שלפי מיניה לאו מקיים בכלאים הוא אבל ירק בתחלה ותבואה לבסוף בתבואה לא גמירי אלא שדה כדרכו אי שורה כדרכה וכיון דחרדל דנו ביה דין תבואה או דין קטנית לא אקילו ביה שורה דרויחא אלא שורה כדרכה ואורך של תבואה וירק בירק דכך שלפי מהאי כמו מהאי וכך מקיים שייך בזה כמו בזה לא אקילו בשורתו ולומר רחבו ג' ואורך ו' דסגי אלא ברוחב מילואו דוקא או דוקא שדה ירק אצל שדה ירק זה ו' על ו' וזה ו' על ו' ותו לא מידי כן נ"ל יישוב שורש שמועות הללו:

אינו זורע לתוכה אלא מין וכו'. דלא תימא כיון דיש לה רוחב ו' כערוגה ניתיב לה דינא דערוגה דזורעין בה חמשה זרעונין דהיינו חמשה מיני ירק אפ"ה אינו זורע אלא מין אחד דהך שורה של ירק בין שתי שדות של תבואה היא וכיון דבעינן דלהוי ארוכה לית בה דינה דערוגה:

ומודי ר' יוחנן כשהן שבעה. ברוחב ובאורך י' אמות ומחצה:

זורע טפח. דרוחב דהיינו שיעור מלואו דירק גבי שורה טפח דכיון דשורה ארוכה היא של עשר אמה ומחצה טפי שפיר דבהאי גוונא שרי בכל מקום. ותניא בתוספתא שורה של ירק בירק אורך ו' טפחים ורוחב מילואו ואידך ששה בפני עצמן הן הילכך זורע האי טפח של סוף השורה מין אחר וסומך לטפח של ראש השורה מין אחר אידך ה' שדינן להו הכא או הכא ולא מקילינן לחתוך כל הששה לשש שורות דמתערבא שורה עם שורה והויא שדה ירק ואין שדה ירק פחות מששה טפחים כדתנן במתני' הילכך זורעין לכלהו חמש ממין של ראש או ממין של סוף וכדפרשינן לעיל לר' יוחנן גבי בית רובע ומחצה בין התבואה: כן מצאתי בכל הספרים מן מה דר' זעירא מותיב על דר' יוחנן תמן נותיב. ולא מצאתי יותר ונ"ל שהלשון קצר ובטעות וכך היא הגירסא מן מה דר' זעירא מותיב על דר' יוחנן תמן נותיב ליה הכא כלומר ופתרין ליה כדפתר והכי פירושא דלעיל גבי מתני' דשלו חטים ושל חבירו וכו' אמר ר' יוחנן מי שיש לו בית רובע וכל שהוא אינו זורע לתוכו אלא מין א' בלבד ופרכינן עליה מברייתא דהיו לו שתי שדות אחת זרועה חטים ואחת זרועה שעורים מותר להביא בנתים וכו' אלמא דאי לא מצינן לממשכיה בהדי האיך משכינן ליה בהדי האיך וה"נ האי מין ירק לעולם משכינן ליה בהדי שורת ירק כיון דאשכחן ערוגת ירק ה' מיני ירק ותרצינן לה לעיל דר' אליעזר בן יעקב היא וה"נ הכא וצ"ל דההוא תירוצא דר' זעירא תריץ לה ועוד יש ליישב הגירסא דהך מימרא דר' זעירא דמודי ר' יוחנן בשהיו ז' דאמרן לא אמר לה בהדיא אלא מכלל ההיא מימרא דר' זעירא דהתם איתמרא:

מותיב. מיישב:

נטע חצי שורה. מין א' של ירק:

ועמד לו. ולא השלימה מאותו המין:

ובקש להתחיל בשורה אחרת. לזרוע בה מין אחר:

אסור. אלא או תשלים את השורה דחשיבא באנפי נפשה או עקור מה שזרמת:

ר' יודן אמר איתפלגון. בהאי מלא את השורה:

אפי' ג' לתוך ו'. וה"ק אותה שורה אפי' שלא יזרענה רצופה כל משך ארכה אלא ג' טפחים דאורך מתוך ו' דאורך סגי דמ"מ אע"ג דפרוצה היא פרוץ כעומד הוא ושריא ולא הויא כחורבה ולא משכא בהדי שדה של חטים:

אפי' א' מכאן וא' מכאן וכו'. גרעין למעלה וגרעין למטה וכו' וכולן מין א' אע"ג דחרבה היא בנתים שרי מעיקרא לא משכא בהדי אינך דאמרי דרך ירק דשלפי מיניה ושרי:

שלא יהא שם חורבה. בין שדה דחטים ושורת ירק דארכה בית רובע ורחבה ו' דזורע בשורה מין אחר בעינן דלא יהא שם חרבה דאי איכא חורבה חורבה הויא במלה לחטים ומשכא לשורה:

אם היו צדדין רבין על החורבה. צדדין הזרועין רבין בצמצום על חורבה שנשאר בנתים:

אין מסככין אותה ע"ג זרעים. היינו כדקתני מתני' דאין מקיימין אם סככה וכדתנן פ' ערוגה דאם הגדילה יעקור מלפניה:

ומביאה את הטומאה. אם מאהילין עלין שלה על זית מן המת ועל הכלים טמאים הכלים דחשיבא אהל להביא:

וכן חוצצת. דאם יש כלים על גבה וטומאה תחתיה חשיבא אהל לחוץ וטהורים הכלים ולא הויא הטומאה בוקעת ועולה ותנא הכי משום דתנן פ"ח דאהלות אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברין לקרקע וטעמא דמיד הן כמושין וכמאן דליתנהו והתם נמי תנן בההוא פירקא דלעת יונית מביאה וחוצצת:

ועוקצה טפח. להיות לה יד להכניס לה טומאה ולהוציא לטמאות אחרים ולמעוטי יתר מטפח קא אתי אבל פחות מטפח כ"ש דמשיב יד דהא בפ' המפלת קא חשיב חמשה דברים ששיעורן טפח ולא מני הך דדלעת יונית וה"נ מסיק התם האבן היוצאת מן התנור דקתני בה טפח במתני' ולא מני לה משום דפחות נמי אית ליה ההוא דינא כדאיתא התם וכן כתב רבנו שמשון ז"ל:

ואוסרת כל שהיא. כגון שהיתה זרועה בכרם דקדשא ונתערבה באחרות דחשיב לה במס' ערלה בפ' בתרא גבי דברים המקדשים חד ואפילו באלף:

אינו אסור אלא בדלעת יונית. דבלשון בני אדם סתם דלעת היא של יונית וקיי"ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

ולמה לית אנן אמרין וכו'. ואמאי לא קאמר ששה וליחשוב להו בתרתי כי היכי דחשיב להו בר קפרא:

ונותנין לה עבודתה. בית רובע כדתנן לקמן בפ' ערוגה דחמירא מגפן יחידית:

כלאים עם הארמית. דלעת הארמית:

רמוצה. דלעת הרמוצה דפ"ק:

ולא תני אוסרת ולא תני נדרים. דלא חשיב אלא מילי דשייכי בעודה מחוברת ותנא דברייתא קמייתא לא חשיב עבודה דרובע דס"ל דבכל דלעת נמי בין יונית בין ארמית ובין מצרית ובין רמוצה אית להו הני וה"נ משמע פשטא דמתני' דערוגה:

ולא תני כלאים דארמית ודרמוצה. דסבירא לן כר' נחמיה דלעיל דדלעת מצרית נמי כלאים עם היונית וכלאים עם הרמוצה:

סיכוך שאמרו. בדלעת דיעקור ולא יקיים:

בנוגע. ממש אבל אי לא נגע שרי:

מותר. סיפא דר' ייסא בשם ר' חייא בר אבא היא ואשמעינן דמודי ר' יוחנן בהך והיינו כאידך שמעתא דר' חייא בר אבא דאפילו ג' מתוך ו' ופרוץ כעומד שרי כמו עומד מרובה:

שהיא מסככת. משתרגת יותר מקישות:

את אמר מותר. ואני מודה להן:

אף דלעת מצרית בכלל. והוי כאילו שנינו אף הקישות ופול המצרי ודלעת מצרית בכלל וא"כ מהו רואה אני את דבריהם מדברי:

שאין כולן מסככין כדלעת יונית. שאין ענף של שלשתן כ"כ מסתבך כדלעת יונית ומודי להו ר' לרבנן:

הדרן עלך פרק כל סאה בס"ד

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה