אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו

פרק ב

פרק א

הלכה א

כל סאה שיש בה רובע. כשבא לזרוע סאה של חטים אם נמצא תוך הסאה של חטים רובע הקב של מין אחר חייב למעטה משיעור רובע ואח"כ זורע וכן אם זרע שדה ששיעורו בית סאה דהיינו נ' על נ' כדאמרינן בעירובין ועלה בתוכו מין אחר שיעור בית רובע הקב דהיינו לפי מה ששנינו בתוספתא עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות כדאיתא לקמן צריך שימעטנו ולהכי תני כל סאה כל גווני סאה בין סאה של זרע בין סאה של קרקע הכל שוה דזיל הכא רובע לסאה וזיל הכא רובע לסאה ומפ' לקמיה שהזרוע הוא תבואה או קטנית ורובע הוא רובע הקב דהוא אחד מכ"ד לסאה כדאיתא בגמ' ובגמ' מפרש אי רובע מלבר הסאה או מלגו:

ימעט. אותו מין אחר המעורב בו ימעטנו משיעור רובע וכשהוא ממועט מתבטל בתוך הסאה ומותר לזורעו ואם הוא זרוע כבר כשיעקור המין האחר ויפחיתנו מרובע מותר לקיים השאר וליכא משום מקיים כלאים:

ר' יוסי אומר יבור. דמכיון שהתחיל למעט יסיר הכל כבורר פסולת מתוך אוכל אבל מודה ר' יוסי דאי תחלתו הוי פחות מרובע דשרי כדאיתא בגמ':

בין ממין א' בין משני מינין. סתמא היא וארישא קאי דאותו רובע צריך למעטו ואפילו הוא משני מינין שהוא חצי רובע מזה וחצי רובע מזה דמצטרפין הואיל ובין שניהם איכא רובע:

לא אמרו אלא ממין אחד. קסבר דאין שני מינין מצטרפין לרובע:

כל שהוא כלאים בסאה. רבנן אכולהו פליגי דת"ק לא קפיד שיהו שני מינין כלאים אל הסאה אלא סאה של חטין אפילו שנמצא בה חצי רובע מזונין וחצי רובע משעורים מצטרפין וחשיב הכל רובע שעורים וצריך למעט ורבנן בתראי סברי דאין צריך למעט כלל ושרי דאין כאן אלא חצי רובע של כלאים ולא מיתסר אלא היכא ששני המינין הוו כלאים לגבי הסאה כגון חצי רובע שעורים וחצי רובע כוסמין הני הוא דמצטרפין וצריך למעט א' מהן ודיו ור"ש סבר לא מצטרפין וזה בטל לגבי חטים וזה בטל לגבי חטים ואם זרע או קיים ולא מיעט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה תנן לקמן בפ' כלאי הכרם דבדיעבד מותרין באכילה:

בד"א. כלומר בד"א דשוין השיעורין דקודם זריעה ודבתר זריעה רובע לסאה בזמן שמה שרוצה לזרוע או מה שזרע הוי תבואה או קטנית ומה שנתערב בתוכו נמי הוי תבואה או קטנית אבל אי חד מינייהו הוי זרעוני גנה שאין נאכלין בהנהו לעולם בתר השטח שמחזיק זריעתן אזלינן ולהחמיר כדמפ' ואזיל:

תבואה בתבואה. כגון חמשה מיני דגן:

קטנית. כגון פולין ועדשים ואורז וכיוצא בהן דבהני אין חילוק בין זרוע לאינו זרוע:

זרעוני גנה שאין נאכלין. כגון זרע הבצלים והשומין וזרע כרתי וזרע צנון וחרדל:

א' מכ"ד בנופל לבית סאה. כיצד חרדל שנתערב בתבואה והרי חרדל זורעין ממנו קב לבית סאה לפי שגרגיריו דקין יש בקב שלו לזרוע בית סאה הילכך אם נתערב ממנו חלק מכ"ד מן הקב דהיינו ביצה של חרדל תוך סאה של חטים שהיא חסרה רובע הקב חייב למעט ואם ימצא זרוע דמי לשעורים בחטים וצריך למעט בקרקע של נ' על נ' בית רובע הקב:

מצטרפין. כגון חצי ביצה של זרע כרתי וחצי ביצה מזרע חרדל וכיוצא בו מצטרפין הואיל ובין שניהם איכא אחד מכ"ד ממה שזורעין מהן בבית סאה:

להחמיר ולהקל. בגמ' מפ' לה:

הפשתן בתבואה. מפ' בגמ' אתר דזרעי רובע חטין זרע תלתא רובעין דכיתן דזרע פשתן צריך ממנו ג' סאין לזרוע בית סאה ממנו הילכך לא אמרינן ימעט עד שיתערבו ג' רבעי הקב לסאה חסרה רובע הקב:

שיש בה. א' מכ"ד דה"ק הסאה שיש בה בתוך מדתה רובע הקב ממין אחר דהיינו כ"ג רבעין של חטין ורובע משעורים:

שנפל לתוכה. א' מכ"ה דכבר היה בה מדת סאה כשנפל ומחמרינן דאפ"ה חייב למעט וכ"ש א' מכ"ד:

שיש בה בתלוש. שנפל לתוך הסאה של חטים כשהחטין היו תלושין:

במחובר. היינו שנפל בשדה בעוד הכל מחובר וגדל עמו ונקצר יחד ונפל משמע ליה מן על פני כל אחיו נפל והיינו שכן:

במה אנן קיימין. כמו במאי עסקינן ולמ"ד בתלוש קא דייק:

במתכוין לזרוע. שעירבן במתכוין כדי לזרען:

חטה אחת אסור. אפילו לא עירב אלא חטה אחת אסור לזרוע משום דאין מבטלין איסור לכתחלה והראב"ד ז"ל הוסיף לפי דעת הרמב"ם ז"ל דאפילו לא עירבן במתכוין אלא שנתערבו בשעת כינוס התבואה וכונתו היה לזורעה כן אסור:

אם לערב אפילו כל שהוא אסור. אם עירב כדי למכור לחברו לזרוע אפילו כל שהוא נמי אסור כדמוכחא ההיא דהבורר צרורות:

חייב להעמיד לו חטין יפות תחתיהן. שהרי הפחיתו מדה דאיהו הוה מזבן להו עם החטים דעפרורית רובע לסאה מקבל לוקח כדתנן בפרק המוכר פירות ולא מצי א"ל אחזור ואערב דהשתא עושה עול בידים וכתיב לא תעשו עול וגם לוקח לא מצי מחיל אלא מה שנתערב מעצמו וגם בעל כרחו של מוכר וכן פי' רשב"ם פ' המוכר פירות:

מכר לו חטין יפות ונמצאו ברורות. אגב דמייתי הך מימרא קא מסיק ומפ' לה והדר מסיק למילתיה וכן דרך הירושלמי:

ונמצאו ברורות. בלי שום צרורות ושעורן לסאה רובע:

מהו שינכה לי אותו הרובע. וימדוד לו סאה פחות רובע דהא סייעיה דהא בעי לקבולי רובע ולבררו:

ומסיק דאינו מנכה אלא נותן לו סאה שלימה כיון דהבורר חייב להעמיד לו חטים או דמי חטים במקום הצרור ואמאי לימא ליה כשתמכור אותו מכור המדה פחותה וחסרה כדי הצרורות שבררתי ומדמחייבינן ליה משמע דאע"ג דהן ברורין בעינן לאשלומי ליה מדה:

בירר רובע ומחצה. צרורות מכריו של חברו לסאה דהשתא לא הוה מצי בעל החטים לזבונינהו הכי דהא קא בעי לברורי להו על כרחו:

מהו שינכה לו דמי החצי. דלימא ליה החצי מיהת מיחייבת לברורי:

מנכה לו. דמי החצי ולא משלם לו לבעל החטים אלא כדי רובע דכדי רובע עפרורית מצי לזבונינהו:

אינו מנכה לי. כלל ומשלם לו רובע וחצי חטים:

דא"ל אילו יהבתון אותן צרורות. כלומר אילו לא שקלתינהו היינא צרר לו בסירקי דהיינו לישמעאלים מוכרי תבואה בכפרים והייתי מוכרן להן והן יראו מה שיקחו ואפסדתן שהייתי אומר שכן באו מן הגרן ולא פשעתי. ובגמ' דילן פ' המוכר פירות אמרינן דחייב לברר כל הרובע וחצי אי משום דינא אי משום קנסא ופליגא אדהכא:

אלא שנתערבו דרך מכנס. כלומר בהכי מיתרצא מתני' שהיה מכנס תבואתו לאוצר ונפל שם מין אחר וכ"ש עירבן להאכיל לאנשי ביתו ונמלך עליהן לזורען ולדעת הרמב"ם ז"ל דוקא כשהיתה כוונתו לאוכלן ונמלך עליהן:

כגון קב וחצי קב. דיש מין דכמדת קב יש בו כדי זריעת בית סאה דהיינו נ' על נ' ויש מין דחצי קב הוא כדי זריעת בית סאה ואי במכנס עסקינן מאי מהני חצי ביצה תוך סאה של חטים ואין ניכר בו:

ומשני אע"ג דאין דרך בעה"ב לערב מיעוט כזה אפילו הכי עד כאן חשו למראית העין דמדאורייתא חד בתרי בטיל כיון דלא עירבן כדי לזרוע ואין צריך למעט אלא מפני מראית העין:

מזיד אסור. והיכי שריית להוסיף על הסאה:

צריך להשלים את כל הרובע. דמכיון שהתחיל לברור אם לא היה בורר כלו מחזי כמקיים כלאים והכי אמרינן בפ' המוכר פירות:

ומודי ר' יוסי. לרבנן:

שאם היה שם פחות מן הרובע משעה ראשונה שאין זקוק לו. והשתא מפ' ואזיל למאי נפקא מינה:

היך עבידא. כמו היכי דמי כלומר מאי נפקא מינה:

היה שם רובע משני מינין בורר מין א' ודיו. ואין צריך לברור את השני כיון דמשעה ראשונה לא הוי שיעור רובע במין הנשאר וכת' רבנו שמשון ז"ל דגמ' דילן דפ' המוכר פירות פליגא דאמרינן דטעמא דר' יוסי משום דמחזי כמקיים כלאים ולפי סברא זו לא סגי אף בשני מינין בבורר מין אחד כולו אא"כ יברור כל שניהן ע"כ. ולי נראה דלא פליגא דדוקא מאותו המין שהתחיל לבור אם ישייר ממנו מחזי כמקיים כלאים אבל מין האחר כיון שאין בו רובע אינו ניכר ואין בו משום מראית העין וכן כ' הרא"ש ז"ל:

עד רובה של סאה. עד שהסאה היא רבה על המינין האחרים אין המינין מצטרפין כיון דאין בא' מהן רובע אבל אם רבו המינין על רוב הסאה מודי ר' שמעון דמצטרפין אע"ג דכל מין ומין לעצמו פחות מרובע:

חזר והוסיף. כלומר דכי רבו המינין נמי על רוב הסאה ונאסרה לא תימא דאפילו חזר והוסיף על הסאה הוי רוב לא תחזור אל ההיתר הראשון וצריך למעט אלא דחזרה התבואה להתירה:

כמא דר"ש אמר אין שני מינין מצטרפין לאיסור. במתני':

אין שני מינין מצטרפין להתר. והיינו דתנן כך אמרו להקל דלהקל נמי אין מצטרפין ונקטיה תלמודא הכא לפרשו משום דר"ש מהכא יליף מסיים לה הכא והיינו כדמפ' ואזיל:

היה שם כ"ב רובעים ומחצה של חטים. דכ"ג רובעים הוא שיעור לבטל מין אחר פחות מרובע כדאמרינן במתני':

אין שני מינין מצטרפין להתר. דאם היה חצי רובע זה של שעורים מצטרף עם הכ"ב ומחצה חטים נמצאן כאן כ"ג רובעים והיו מבטלין פחות מרובע עדשים שנפל אחריהם ואשמעינן דאין מצטרפין:

ותני עלה כגון שלשת קבין וארבעה קבין. אתבואה וקטנית קאי דתנן במתני' דצריך רובע לסאה ומפ' דהיינו עד אותן מינין דצריך מהן ד' קבין לבית סאה ואפילו ג' קבין נמי לבית זריעת סאה דהיינו נ' אמה על נ' אמה אפ"ה דינן ברובע קב כמו חטים ולא משערינן להו בנופל מהן לבית סאה דהיינו ל"ג קבין חצי לוג לסאה אלא רובע קב משערינן וג' קבין הוי חידוש טפי מארבע קבין לסאה ולקמן פליגי אמוראי בהא ואיכא מ"ד לקמן דהיינו דוקא כשנופל בהן מין ששיעורו א' מכ"ד רובע הקב אבל כשהנופל הוא מין של ג' קבין להתר דידיה אזלינן להחמיר והו"ל למינקט ד' קבין וג' קבין אלא דסדר המינין נקיט ואתי:

הא קבים אחד מכ"ד בנופל וכו'. דהיינו שליש לוג לסאה:

ותני עלה כגון קב וחצי קב. הא דמשערינן בזרעוני גנה אחד מכ"ד בנופל מהן לבית סאה היינו באותן מינין שזורעין מהן קב או חצי קב לסאה אבל אם הן גסין שצריך שני קבין לזרוע בית סאה שיעורן כמו תבואה וקטנית דהיינו רובע קב לסאה והשתא מקשה תלמודא דפליגי הנך ברייתות אהדדי דלעיל משמע דאותן שהן דקין שבשני קבין זורעין בית סאה משערינן א' מכ"ד בנופל לבית סאה כשיעור זרעוני גנה וכאן אמר ששיעורן כמו תבואה וקטנית ולא משני להו. וכ' הרא"ש ז"ל דיש לתרצם דהא דתבואה וקטנית דתני בהו דקביים כפחות מקביים היינו טעמא משום דתבואה וקטנית גסין ורוב מינן צריך סאה לבית סאה ואם נתרחקי מגבולן עד שהגיעו לכך דבקביים מהן זורעין בית סאה יצאו מכלל מינן ונכנסו לכלל זרעוני גנה אבל זרעוני גנה שהן דקין ובדבר מועט זורעין בית סאה אם נתרחקו מגבולן עד שהגיעו לכך שצריך מהן קביים לבית סאה יצאו מכללן ונכנסו לכלל תבואה וקטנית עכ"ד:

עד שמונה קבין. דגם מין שדרכו לזורעו ח' קבין לסאה דיינינן ביה להחמיר רובע לסאה ולא אמרינן דלהוי כמו פשתן ולהקל ולהוי שליש קב לסאה אבל מין קטנית שזורעין ממנו עשרה או ט' קבין לסאה משערינן ביה להקל יותר מן החטים ואין צריך למעט אלא כשמצא בחטים ממנו עשרה ביצים דבדידיה משערינן אבל מין שזורעין ממנו ח' קבין לא משערינן ביה להקל בשיעוריה אלא בשיעור חטים משערינן דעד ועד בכלל קאמר דלא תימא כיון דא' מכ"ד מזה המין של ח' קבין בבית סאה הוי א' מכ"ד בלוג ושני ביצים נימא ביה להקל ולא נשער ביה רובע לסאה קמ"ל דמין גם דבעינן לבית סאה י"ב קב או עשרה קב עד מין ששיעורו ח' משערינן להקל ולא ח' עצמן דלא חשיבי אלא בכלל רובע לסאה ולהחמיר נינהו ולמר עד ט' עצמן נמי רובע קב לסאה אבל מין דבעינן י' וכ"ש י"ב קבין לבית סאה כולהו מודו דלהקל ובדידהו משערינן:

תשעה ועשרה. של זרעוני גנה:

מהו שיצטרפו. למ"ד תשעה להחמיר קא בעי היכא דנתערבו בסאה תבואה או בסאה קטנית שני מינים של זרעוני גנה שאחד מהן של תשעה קבין לבית סאה ואחד מהן עשרה קבין לבית סאה ונתערב מזה חצי קב אחד מארבעה ועשרים ומזה חצי אחד מכ"ד שבו מהו שיצטרפו לאסור התבואה או הקטנית ברובע עד שימעט או דילמא לא מצטרפי דזה שיעורו לחוד וזה שיעורו לחוד:

תשעה ושלשה מצטרפין. דהא מין ששיעורו ג' קבין שיעורו ברובע כדתנן לעיל ומין ששיעורו בט' שיעורו ברובע למ"ד עד ט' להקל דיינינן ולא ט' בכלל כדפרישית:

ט' ועשרה לא כ"ש. דמהני להשלים מדת רובע. ורבנו שמשון ז"ל גריס תשעה ושלשים מצטרפין ואין אני מבין תמיהת איתא חמי דמנא ליה דמצטרפין דלימא הכי:

סאה חולקת ביניהון. נראה לי דר' חנינא ור' אבין פליגי אאמוראי דלעיל ופירושו כן זריעת בית סאה חולקת לפניך הדרכים ומבררת לכולהו שיעורין דיש להחמיר ויש להקל כענין דקאמר ר"ש גבי צירוף לעיל שלא תטעה שכאשר ידעת השיעור לזרוע בית סאה של זה המרובה שנפל בו התערובת כמה הוא ושל זה הנופל בי בית סאה שלו כמה הוא אזי תוכל לדעת בית רובע של הנופל דהיינו א' מכ"ד אימת להקל ואימת להחמיר ולא תשתבש לעולם דלעולם בתר מין הנופל והמתערב אזלינן:

כיצד רובע סאה אוסר בג' קבין. היינו להקל ורובע ג' קבין אוסר בסאה היינו להחמיר כיצד רובע סאה אוסר בג' קבין להקל היה הנופל מין שצריך ממנו סאה לבית סאה דבית רובע היינו א' מכ"ד שלו הוא לוג ונתערב במין המרובה שרוצה לזרוע ששלשת קבין שיעורו לבית סאה דאמרינן לעיל דמין של ג' קבין נכנסו בכלל קטנית וא' מכ"ד שלו הוא חצי לוג והיה חסר חצי לוג מהן צריך לוג ממין האחר כדי שיהא חייב למעט דבתר מין המתערב אזלינן דהיינו קולא:

ורובע ג' קבין אוסר בסאה. כגון מין של ג' קבין לבית סאה דהיינו חרדל דבית רובע שלו מספיק בחצי לוג דהיינו א' מכ"ד שלו שיעורו לאסור בסאה תבואה שרוצה לזרוע דשיעורה סאה לסאה אם היה הסאה חסר רובע קב סגי לה מחרדל לאוסרה בחצי לוג דבתר מין המתערב אזלינן ולהחמיר:

רובע סאה אוסר בט' קבין. כגון מין של סאה לבית סאה ששיעורו הוא לוג שנתערב במין של ט' קבין לבית סאה דחסר ממנו לוג ומחצה דהוא א' מכ"ד שלו סגי מין של סאה לאוסרו בלוג ולהחמיר:

רובע ט' קבין אוסר בסאה. ס"ל כמ"ד עד ח' דאילו ט' להקל הוי וא"כ מין של ט' קבין של בית רובע שהוא א' מכ"ד שלו הוי לוג ומחצה שנתערב בסאה תבואה חסר לוג כדי לאסרו בעינן לוג ומחצה להקל דבתר מין המתערב אזלינן:

ג' רבעים של פשתן אוסרים בסאה. זהו שיעורו של א' מכ"ד בנופל לבית סאה דתנן במתני' כדמפרש ואזיל אתר דזרע רובע דחטים זרע תלתא רובעים דכיתן כדפרישית במתני' וטעמא משום דעולה יחידי. ולענין הלכה קי"ל כר"ש אע"ג דאין הלכה כר"ש במה שאמר אין שני מינין מצטרפין להחמיר אפשר דהלכה כמותו במה שהחמיר דלהקל אין מצטרפין דתנן כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל דאין מצטרפין ולא כך פסק רמב"ם ז"ל בפ' שני. ולענין אם מצטרפין שני מינין דצריך למעט קיי"ל כרבנן בתראי דבעינן שיהו כלאים בסאה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר ולא קי"ל כר' יוסי דאמר יבור אלא כסתם מתני' דתנן ימעט. ולענין ג' קבין קי"ל כסתמא דתלמודא לעיל ולא מפלגינן בין אם הוא נופל או הוא מין המרובה דלעולם ג' קבין דיינינן בהו כחטים ולית לן דר' אבין ור' חנינא בהא דקיי"ל דח' וט' דיינינן בהו להחמיר אבל י' דיינינן ביה כפשתן דט' וי' מצטרפין:

הלכה ב

עד שתתליע. בגמ' מפרש לה:

ויופך. יהפוך הארץ ויחרישנה:

אזרע ואח"כ אהפוך. ויועיל לי לבטל הזריעה של חטים ולכסות הזרע שאני זורע אלא הופך בתחלה ואח"כ הוא זורע ואח"כ הופך לכסותו:

כתלמי הרביעה. מדברי הרמב"ם ז"ל נראה להקל שפי' תלמים שעושין קודם רדת הרביעה ונראה לי דלהחמיר קתני לה דלא כתלמי פתיח דהיינו החרישה הראשונה שעושין כשלא נחרש דהנהו רחבים הרבה וריוח גדול יש בין חרישה לחרישה כדאמרינן לקמן דבג' תלמים איכא שתי אמות וזה עושין בקיץ ומניחין אותה כן אלא משערין בחרישה הסמוכה לרביעה שהן עושין אותן קטנים כשהן רוצים לזרוע ועוד שלישית אחרי רדת הרביעה עושין התלמים תכופין זה לזה כדאיתא במדרש יפתח וישדד אדמתו בתחלה הוא עושה תלמים רחבים ולסוף הוא עושה תלמים קטנים ע"כ וכיון שצמח בו דבר דהוי כלאים אחמירו שיהו חרישותיו תכופות:

כדי שלא ישייר רובע לבית סאה. יש לפרשו להחמיר שלא יהא בין כל השיור של בית סאה כשתצרפנו בית רובע הקב ויש לפרשו להקל שלא יהא בית רובע שלם בבית סאה במקום אחד ובגמ' מפרש לה:

עד כמה היא מתלעת עד כדי שתשהא וכו'. פי' הרא"ש ז"ל אחר ששהתה שלשה ימים בארץ שהיא לחה היא קולטת ומתפשטין הימנה שרשים דקים אדומין כתולעת וכשהופכין אותה אח"כ במחרישה מתים השרשים ושוב אינם גדלים הילכך יהפוך הקרקע תחלה במחרישה ואח"כ יזרע ולפי זה ויופך דוקא קאמר דהא דהתליע דקתני במתני' עושה שרשים הוא דקאמר שנתלחלח הגרגיר ונתעפש וכן כתב הרא"ש ז"ל דצמחה דתנן בסיפא היינו התליע דרישא ותנן לא יאמר אזרע ואח"כ אפוך אלא הופך ואח"כ זורע וזה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים קודם שיצמחו החטים ימתין לה עד שיפסדו החטים ויתליעו בארץ כמו שלשה ימים אם היתה שדהו רוה ואח"כ יהפכם במחרישה ויזרע המין האחר ואינו צריך להפך את כולן עד שלא תשאר חטה שלא נעקרה אלא חורש את השדה כדרך שחורשין אותה קודם המטר כדי שתרוה ע"כ. ואפשר לפרש להחמיר ואחר רדת המטר הראשון וכן מצאתי לר"י ז"ל אבל בגמ' מוכח כפי' הרמב"ם ז"ל ובאמצעי קאמר והראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר לא נשנית כך בתוספתא אלא הופך הזרע לא הפך ימתין לה עד שתתליע עד כמה תשהא ג' ימים במקום הטינא נמצא לזה הלשון מה ששנינו במשנה עד שתתליע ויופך או יופך קאמר ובחדא סגי לה ע"כ. ודברי הרמב"ם ז"ל נראין דהא בגמ' לא מייתי לה הכי ומתני' דייקא:

במקום הטינא. במקום שהארץ מלוחלחת:

במקום הגריד. שהיא יבשה ובעיא טפי:

מקצת היום ככולו. במקום הטינא יום ראשון ושלישי מקצתן ככולן ולא בעינן ג' ימים מעת לעת:

וקרסמה. את הצמח דאפקורי מפקר לה ולית כאן משום זורע כלאים ומותר לזרוע בה מין אחר:

מ"ט דרבנן. דשרו כתלמי הרביעה ולא החמירו שיהפך את כולה עד שלא תשאר חטה שלא תתעקר:

אפילו לא רצף. החרישות שיהו תכופות זו אצל זו דהא אפקורי מפקר לכל הזרע וכטעמא דהוריד בהמתו:

אין מחייבין אותו להיות חורש דק. אפשר לפרש דלדבריהם דרבנן קאמר להו וליה לא ס"ל כדתנן במתניתין א"נ דהוא נמי מודי דלא בעינן תכופין התלמים אלא שלא ישייר רובע:

סוף עפרה של זו. מענה זו משופעת עפרה ונוגעין צרורותיה במענה שאצלה אע"פ שמרוחקין התלמים:

טעמא דאבא שאול כרבנן. כלומר מאי קסבר אבא שאול:

מכיון שהתחיל ברובע דיו. נאמר דמכיון שהפחית קרקע של מין האחר מרובע מספיק וכרבנן ולקולא כדפרישנא במתניתין או שמא נפרש באבא שאול לחומרא וסבר כר' יוסי דתנן בריש פירקין יבור ומפרשינן טעמא דמכיון שהתחיל ברובע צריך להשלים כל הרובע ואבא שאול נמי לחומרא קאמר שלא יהא בין כל השיור דבית סאה רובע ודמי ליבור דהא אפילו בחריש הדק נשאר קצת לפעמים שלא חרשו:

ומסיק כרבנן הוא דבימעט סגי אלא דהוא מקל מרבנן דרבנן סברי אפילו לא רצף אלא כתלמי הרביעה סגי ויותר מפוזר לא ואבא שאול סבר מכיון שהתחיל לחרוש ולמעט בין תלם לתלם פחות מרובע דיו ור' יוסי מחמיר מכלהו דגבי מיעוט המדה סבר דצריך להשלים כל הרובע וה"נ סבר שלא יהא בין כל הצרוף בית רובע בלא חרישה כך נ"ל הצעת השמועה:

הלכה ג

זרועה. שהיתה שדהו זרועה תבואה:

ונמלך לנוטעה. גפנים:

גומם עד פחות מטפח. חותך מלשון ופיה גמים כורת הגפן עד סמוך לארץ שלא ישאר טפח מן הגפן בחוץ:

קנבוס. קאנאמו בלע"ז:

לוף. פי' רש"י ז"ל בפ' הקומץ זוטא מין קטנית ובמס' פאה משמע דהאוכל שלו טמון בארץ כמו שומים ובצלים והוא מין קולקוס ושמו בערבי לוף והנך מינין כשזרען ולא צמחו אל יחשוב בלבו לומר דבשיעור התלעה וחרישה דשרו אלא דפעמים שהן שוהין זמן גדול ושוב מצמיחין הילכך לא סגי להו שיעור התלעה כך פירשו המשנה הזי רבנו שמשון ז"ל והראב"ד ז"ל והרא"ש ז"ל ולשון על גביהן אינו מתישב. והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' כלאים פי' דהנך מינין דשוהין היינו שקצרן ונשארו העקרים בארץ אע"פ שאין מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים לא יהא זורע באותה שדה על גביהן מין אחר עד שיעקור את השרשים ששוהין זמן וצומחין אחריהן:

שעלו בה ספיחי איסטיס. לא ניחא ליה ביה שהוא מכחיש כח התבואה:

אסטיס. אנייר בלע"ז:

מקום הגרנות. מפ' בגמ' מקומו מוכיח עליו שיהא אותו מקום קשה ושוה ואילו זרעים מחלידין אותו ומלקין אותו ולא חזי למקום דישה:

תלתן. מין קטנית ופי' רש"י ז"ל פינגיריג'י ובלע"ז שלנו אל חולבאש:

אין מחייבין אותו לנכש. מפ' בגמ' לעקור המינין שעלו עמו דקשה לתלתן כדאיתא במרובה:

ואם ניכש או כיסח. ניכש שעוקר העשבים בידיו עם השורש כיסח שחותך העלין ונשאר השורש בארץ לא תזמור מתרגמינן לא תכסח:

אומרין לו לעקור את הכל וכו'. אמקום גרנות קאי שלא זרע שם שום מין שעלו בהן מינין וכל המינין יעקור חוץ ממין אחד:

סומכין עומרים בצד גפנים. דכיון דהן תלושין אפילו שיסמכם לגפנים אפילו משום מראית העין ליכא:

אסור ליטע בצד קמה יבשה גפן יבשה. דכיון דבא ליטע הגפן אע"ג דהויא יבשה חשיבא ליה ואע"ג דקמה הויא יבשה אסור כיון דקמה הויא מחוברת דדוקא סמיכת עומרין הוא דשרי משום דתלושין ויבשים:

בצד גפנים יבשות. שיבשו הגפנים כשהן מחוברין דעצים להיסיקא נינהו:

גפן שיבשה. משנה היא לקמן בפ' המבריך דהיינו שיבשה בימות החמה ואפ"ה קא אסר לזרוע אצלה משום דיש מקומות דאפילו בימות החמה נושרין העלין ונראית כיבשה ואסור לזרוע בתוך עבודתה דהיינו תוך ו' טפחים כדאיתא לקמן פרק ערוגה והיינו משום מראית העין ואם זרע אינה מקדשת ואין צריך א' וק"ק:

דר"מ היא. מתני' יחידאה היא וכולה ר"מ היא והכי תני גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת דברי ר"מ שהיה ר"מ אומר אפילו גפן הצמר אסור ואינו מקדש:

גפן צמר. מין דשא שגדל בו מוך שקורין קוטון והעלין דומין לשל גפן וכיון דר"מ קתני לה ורבנן פליגי עליה וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים:

הדא אמרה שמותר לזרוע בצד גפנים יבשות. והכי מפ' התם ר' אלעזר גופיה והרמב"ם ז"ל פ"ה פסק כלשון המשנה ולא פסק כדברי חכמים ודבריו תמוהין מאד:

תני ואם צמחו מותרות. אם זרע וצמחו הגפנים והוציאו צמחונין בענין שעכשו הן גבוהין טפח מותרת הזריעה לשעבר ואפילו אם הוסיפה א' ומאתים ואסורין להשהותם שם מכאן ואילך והכי תניא בתוספתא זרע עד פחות מטפח ובא ומצא עלין על גבי תבואה מותרין לשעבר ואסורין לעתיד לבא:

גם כרמייא. שהיו הגפנים זקנות ולא היו שוין לו וכרת אותן עד פחות מטפח כדתנן במתני':

מן דזרע צמחין. הגפנים הוציאו צמחונין:

פוק חצוד. התבואה קצור אותה דמותרת עד עכשו ואסורה מכאן ואילך:

מן דחצד ארטבון. נתפשטו השריגים:

פוק סמך. עשה להן סמוכות של קנים כדרך הגפנים ומשמע דגם הגפנים שרו:

שהוא אמר כן לדעת גמורה. שהיו הגפנים בטלין אצלו ואפקורי מפקר להו מעיקרא וכשאמר קצור לדעת גמורה שלא תאסר הזריעה אבל שאר בני אדם כי נמי גממי להו לא מייאשי מינייהו וסברי דילמא מעלו צמחונין הגפנים והניין לי ולא מפקרנא להו וליתסרו הגפנים:

אינו אסור מפני מראית העין. בתמיה כלומר אם איתא דלשאר אינשי אסור אפילו ר"ש בן יהודה דת"ח הוא וקעביד לדעת גמורה אם לשאר בני אדם היה אסור לא הוה קעביד עובדא בנפשיה משום לזות שפתים אלא ודאי לכו"ע נמי שרי:

כיני מתני' אין מחייבין אותו לעקור. דלא שייך גירסת ניכוש דמנכש היינו עשבים דלא מעלו ועליה רמי ולא לב"ד להזהירו דלישנא דניכוש שייכא ביה משום דמכחשי התלתן ולישנא דעוקר שייכא גבי ב"ד ומשום כלאים ומתני' משום כלאים היא וכי מייתי הך מתני' בסוף מרובה לעקור גרסינן התם:

שיהו מלקטין עשבים בכל מקום. מלקט אדם עשבים משדה חברו למאכל בהמה ולא יקפיד בעל השדה דעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ:

חוץ משדה תלתן. דמעלו לה עשבים הגדלות עמה והתולעין מפסידין את התלתן:

כשזרעה לעמיר היא מתני'. כשהתנה יהושע היינו שזרע תלתן לעמיר לקלחים ולעלין דהיינו לבהמה דעשבים נמי מיבעי לה ומתני' שזרעה לאדם כדמסיק ואזיל והתם במרובה מפ' היכי מינכרא אי זרע לבהמה אי זרע לאדם כדי שיזהרו מללקוט העשבים ממנה דמקפיד בעל השדה:

אין מחייבין אותו לנכש. דמשמע שאינו רוצה בקיומן ולאו מקיים בכלאים הוא דעל כרחיה עתיד לתלשן דמפסדיה לתלתן:

כשזרעה לזרע. דאינו זורע לקלחין ולעלין אלא לזרע דהיינו לאדם והתם שרי ללקוט עשבים דלא ניחא ליה בהו והכי מוקי לה במרובה:

וכי לא בא יהושע וכו'. דהיינו כי זרע לעמיר דהיינו לבהמה דמקיים בכלאים הוא והתוספות ז"ל הרגישו זה במרובה ותירצו בדליכא רובע בבית סאה ותלמודא דהכא סבר דברייתא סתמא קתני דאין מלקטין עשבים מתלתן שהוא לבהמה בין דאיכא רובע בין דליכא רובע:

עבר עבירה אסור משום גזל. כגון לבהמה ולא נתן רשות יהושע:

לא עבר עבירה. כגון לאדם דלא ניחא ליה:

מותר משום גזל. בתמיה כלומר וכי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא:

היא שזרעה לעמיר היא שזרעה לזרע. כולן שוין ואין מלקטין עשבים:

ופריך אם אית ליה צורך בהן ודעתיה עלוייהו הא איכא משום מקיים ויחייבו אותו לנכש:

ומשני רוצה הוא בהן כאלו הן עקורין וכו'. כלומר לעולם דניחא להו בהו אלא דרוצה שיהו עקורין דמכחשי התלתן ורוצה ג"כ שיהו לפניו ולא יזכה בהן אחר ומשו"ה אין מלקטין עשבים מן התלתן וליכא משום מקיים כלאים דרוצה הוא שיהו עקורין:

ר' יוסי לא אמר כן. כלומר ר' יוסי לא הוה מתני שינוייא דר' אחא כדלעיל אלא הוה גריס שבסוף הוא רוצה בהן דאע"ג דלא ניחא ליה בהו בהיותן מושרשין אבל אחר שהן עקורין הוא רוצה בהן לבהמתו ולאו משום דאיכא נפקותא בינייהו אלא צחות הענין ותקונו:

ופריך אי הכי אפילו כלאים בכרם נמי יהו אסורין משום גזל. דהא ודאי לא ניחא ליה שיאסור כרמו ורוצה יותר שיהו עקורין אבל לעולם בעינן שיהו מונחין לפניו והיכי תקן יהושע שיהו מלקטין עשבים בכל מקום חוץ מתלתן:

ומשני כאן יש לו עם מי ליכנס. כלומר שהתלתן יש זרוע שאסור משום גזל כגון לעמיר דהיינו לבהמה ואגב ההוא אסור ואפילו בתלתן דאדם אבל בכלאי הכרם אין שום צד לומר בו אסור משום גזל דבשלמא גבי תלתן דאיכא דבהמה דפשיטא דאסור אסור נמי בתלתן דאדם משום רוצה הוא בהן שיהו עקורין בגררא אבל גבי כלאי הכרם דליכא בהו צד שיהא פשוט משום גזל לאיסורא לא חזו רבנן לאסור להדיא לכל אדם שלא יקחוהו משום טעמא דרוצה הוא בהן וכו':

שדה אחרת של תלתן סמוכה. לכרם דכיון דגבי תלתן איכא איסורא הוי גילוי נמי לכרם לאיסורא ולא משני משום דלא חשיב לה פירכא דבעינן בכרם עצמו שיהא לו עם מי ליכנס ר"ל לטופלו לאיסור גזל וליכא:

כל הספיחין אסורין. בשנת השמטה מיירי כדמפ' בפ' מקום שנהגו דגזור רבנן שיהו כל הספיחין אסורין באכילה בשנת השמטה ולמה גזרו עליהן מפני עוברי עברה שלא ילך ויזרע תבואה וקטנית וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמחו יאכל מהן ויאמר ספיחין הן לפיכך אסרו כל הספיחין חוץ מן העולין בשדה בור ובפ' המוכר את הספינה מפ' טעמא בירושלמי בשדה בור משום דלא משגח עליה בשדה ניר דהא בעי מתקנא חקליה בשדה כרם שלא לאסור כרמו וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' שמטה וז"ל מפני מה לא גזרו עליהן לפי שידוע שאין אדם זורע מקומות אלו כיצד שדה בור שאין אדם פונה לבו לשם ושדה ניר רוצה הוא בתקונה ושדה כרם שאינו רוצה באיסור כרמו ע"כ. וכתב עליו הראב"ד ז"ל שלא ידע מאין לו זאת המימרא והנני תלמיד תלמידי תלמידיו הקטנים מצאתיה ברוך ה'. והשתא פריך דהוה לן לאוסופי חוץ משדה תלתן שזרעו לזרע דהא לא ניחא ליה בהו ובודאי לא זרע בכוונה שום דבר תוך התלתן והכא לא משני לה ובפ' הספינה הוסיפוהו ותנו ד' דשדה זרע ספיחיו שרו שאינו רוצה בהן שמכחישין התבואה וכ"ש התלתן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר:

מילתא דר' יוחנן מסייעא לי. דר' יוסי אמר לעיל לא שנא זרעה לזרע לא שנא זרעה לעמיר ור' יוחנן מסייע ליה כדמפ' ואזיל:

שלקח ירקה של גנה. שהיו בה כלאי זרעים:

צא ולקוט ולפי השוק מכור. בזיל כמו שתמצא דאע"ג דהשתא לאו שוק הוא ולא תצמצם למכור ביוקר דאיכא משום מקיים בכלאים דאם תצמצם למכור כרצונך וביוקר משתהין הכלאים בקרקע שלך ואיכא משום מקיים כלאים:

מקום הגרנות שעלו. וקס"ד דר' אבהו דטעמא דשרי היינו משום דאיהו לא זרען אלא מעצמן עלו והכא נמי איהו לא זרען אלא הגוי ואמאי קאמר ולפי השוק מכור:

ומשני ליה מקומו מוכיח עליו שאינו רוצה בקיומו. וכדפרישית במתני' דמחלידין הצמחים בקרקע ומרפים אותו ולא ניחא ליה בהו והשתא מסיק ר' יוסי היכי מסייע ליה ר' יוחנן:

ויתיביניה כאן אסור וכו'. כלומר היה לו לר' יוחנן לתרוצי כאן אסור משום גזל כגון בגנה:

וכאן מותר משום גזל. מקום הגרנות וכגון תלתן דמתני' ומדלא שני ליה הכי ש"מ דאפילו כמתני' אסור נמי משום גזל וכדאמר לעיל ר' יוסי היא שזרעה לזרע היא שזרעה לעמיר:

ודחי ליה תלמודא לעולם דשאני תלתן מתלתן והאי דלא משני ליה הכי היינו כי ההוא דא"ר אמי עשירים היו בתשובות ורוצים להשיב תשובה מחודשת:

או ייבה. או יהבה כלומר או תיישב אותה ג"כ כאיניש דאית ליה תרין טעמין ומותיב חדא מינייהו דהכי אורחא דתלמודא דאמרינן חדא מתרי טעמא נקט:

הלכה ד

משר מכל מין. משר לשון מישור שיש לו שטח:

ב"ש אומרים וכו'. שיעור רחבו כג' תלמים של פתיח. תניא בתוספתא תחלתו כשיעור הזה אע"פ שאין סופו כשיעור הזה ופליגי תנאי בגמ' בשיעורא דמתני' אם הוא בתחלתו של משר או בסופו למר מתני' בתחלתו וסופו משהו וא"כ תנא דתוספתא היינו כר' חייא דאמרינן בגמ' ולמר תחלתו בית רובע דהיינו עשר אמות ומחצה והיינו ר' כדאיתא בגמ' ושיעורא דגת"פ דמתני' ס"ל דבסופו הוא וכתב בעל הערוך משר לשון ערוגה דאמרינן בפ"ק דקידושין רב זרע לה לגינתא דבי רב משרי משרי לשון ערוגות ויש אומרים מן משרת ענבים כלומר מחזיק מים שעושין לו תלם קטן על שפתו ולקמן אפרש שזה לשון האחרון עיקר ופליגי תנאי בתוספתא ומייתי לה בגמ' כשיעור ארכו לת"ק בעינן דכל משר ומשר יהא מפולש כלומר מחזיק מראש השדה לסופו או רובו ואפילו שדה של מאה אמה ולמר באורך חמשים אמה סגי דהיינו אורך בית סאה דתניא התם הרוצה לעשות שדהו שורות שורות של מינים הרבה עושה כל משר ר"ל רוחב המשר כג' תלמים של פתיח מפולשין מראש השדה ועד סופו ר' אלעזר בר שמעון ואבא יוסי בן חנן איש ינוח אומרים בגדולה אורך חמשים אמה ובקטנה עד רובה כמה רחבו מלא העול השרוני דומה לעול של כרמים תחלתו כשיעור הזה ואע"פ שאין סופו כשיעור הזה ע"כ ולא נתברר בברייתא כמה רוחב שיעור ג' תלמים של פתיח ולקמן אפ' בברייתא בס"ד ופי' הרמב"ם ז"ל ג' תלמים של פתיח היינו הארץ כשתמטר יתבקעו בו בקעים שמתרחבין ונקרא כל בקע מהן תלם של פתיח ואינו נכון דמאי שייך כאן שם תלמים דשם תלמים משמע על שם השורה שנשארה גבוהה מחמת פתיחת המחרישה מלשון תל וכן כתבו כל בעלי הלשון ועוד דבגמ' משמע דשיעור גת"פ שיעורן שתי אמות דהיינו י"ב טפחים ועוד דפתיח משמע מלשון יפתח וישדד אדמתו וכן פי' רבנו שמשון והרא"ש ז"ל לכך נראה לפ' דה"ק ג' תלמים של פתיחת האדמה במחרישה והא דתנא הכי משום דקא משער תנא בתלמי חרישה הראשונים שהן רחבין כשמתחילין לפתוח האדמה בקיץ למעוטי תלמי הרביעה דלעיל וכמו שאפ' לקמן וכך פי' גת"פ דכולי תלמודא. ואמרינן בגמ' דתחלת משר לרבנן דבי מדרשא דסברי כר' חייא עושה שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אפילו כל שהוא דר' חייא סבר דשיעורא דמתני' בתחלתו ופי' רבנו שמשון והרא"ש ז"ל עושה ב' אמות על ב' אמות כל משר ומשר והמצר שביניהן כל שהו ומלא העול דקתני שיעורו שתי אמות ויש מפ' דאהרחקה קאי שירחיק הערוגות זו מזו שתי אמות על שתי אמות ולא שיהו מרובעות אלא בתחלת שתי אמות והולך ומצר עד כל שהו ע"כ. והרמב"ם ז"ל בפ"ד הסכים ללשון הזה האחרון דשיעורא דב"ש וב"ה היינו להרחקה ונראין לכאורה דברי הרמב"ם ז"ל דאמרינן לקמן בגמ' ולית ליה לר' תבואה בתבואה בית רובע ומשני תמן במרובע ומדפריך לר' מההיא מתני' ופי' המפרשים דההיא מתני' בשיעורא דהרחקה מיירי משמע דר' נמי בהרחקה קא מיירי. ואני תמה מאד בדברים הללו חדא מלשון התוספתא שכתבתי למעלה ועוד למ"ד תחלתו בית רובע וכי בית רובע בעינן להרחקה למאי בעינן הרחקה כולי האי אי ליניקה הא שמעינן בפ' לא יחפור דשיעור יניקת זרעים ג' טפחים ותו לא ועוד בשמעתא דערוגה אסקינן דעיקר יניקה טפח הויא. ועוד מדאשכחן דרחמנא לא אסר יניקה בזרעים אלא דלהוי הך שדה לעצמה והך שדה לעצמה דהא בגפנים ותבואה שהם היותר חמורים שבעולם דאית בהו קידוש דאסורין בהנאה תנן בפ' לא יחפור שאם יש גדר בנתים זה סומך לו זרעיו מכאן וזה סומך לו גפניו מכאן ואפילו בצורת פתח נמי מהני כדתנן בפ' קרחת ועוד מצאתי לרב ז"ל בעצמו שהודה כן שפי' על ההיא דתנן לקמן שלו חטין ושל חברו מין אחר מותר לסמוך לו מין אחר ופי' הרב בפ"ג כן ולא עוד אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים ומשך זרע השעורים עד שסמכו לשדה חברו שהיא זרועה שעורים הרי זה מותר מפני שנראין השעורים שבתוך שדהו שהן סוף שדה חברו וכת' הרב ז"ל הטעם שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים אלא שדך לא תזרע כלאים וכו' ושם הוכחתי דבריו מן התוספתא הרי כאן דנתערבו היניקות דאין כאן הרחקה כלל ושרי ועוד לחזקיה דאמר לקמן מי שיש לו בית רובע וכל שהוא אותו כל שהוא זורע לתוכו כל מין שירצה ואמאי והא מתערבי היניקות ואפי' ר' יוחנן דפליג עליה היינו משום דס"ל דכיון דזוטר כולי האי בטיל ואין לעשותו שורה בפני עצמה אבל הא קא מודי שאם הוא בית רובע ומחצה יכול לחלקו רובע לעצמו וחצי רובע לעצמו ולזרוע מין א' ברובע ומין אחר בחצי רובע ואע"ג דאין כאן הרחקה. לפיכך אני אומר דפי' ראשון עיקר ושדה מרובע לחוד ותלם לחוד ומשר לחוד. דשדה מרובע שיש לו שטח אם בא לזורעו מין אחר אצל שדה תבואה אחרת חמיר ולא שרי אלא דאית ביה בית רובע והטעם דשיעור בית רובע חשיב שדה ולא בטיל לגבי שדה אחר כיון דאית ביה שיעורא ולר"מ אפילו חבוש ומוקף מד' רוחותיו שרי כדאיתא לקמן במתני' דעשרים וד' קרחות ולרבנן בתראי שלא יהיה חבוש מד' רוחותיו שרי ואפילו בא לעשות כן אצל סוף שדהו כיון דהוא רוצה השדה שיהא מרובע ומרובע חמיר כדלקמן וכי אית ביה שיעורא ושטח דהיינו רחבו בית רובע וארכו בית רובע בהפסקה כל דהו סגי ול"ש שלו ולא שנא של חברו והיינו מתני' דיש לו חטים וכו' שהבאתי ואמרינן לקמן בפיסקא דסומך לבור דבית רובע מוקרח תוך שדה תבואה דשריא לזרוע בו מין אחר וטעמא דכיון שיש בו שיעור ושטח שדה האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואין כאן כלאים בשדך ומשו"ה נמי קפדינן שלא יהא בשיעור הבית רובע שום דבר הממעטו מלזרוע כדי שיהא כל שעורו שלם כדתנן לקמן דקבר בנין ואכילת הגפן אין עולין לשיעור. ותלם דהיינו שורה אם בא לזרוע בו תבואה כיון דגבוה משאר שטח השדה ואריך וקטין אית ביה היכירא וקיל דלא מיקרי שדה ופליגי בקולא דיליה תנאי לקמן לר' יוסי מותר לעשות התלם ואפילו באמצע ובלבד שיזרע בו פשתן ולר' שמעון דוקא בסוף שדהו ושרי בין פשתן בין מין אחר של תבואה ולרבנן תרתי בעינן דוקא בסוף שדהו ודוקא פשתן כדתנן לקמן. וגבי ירק נמי שמעינן דקילא שורה דתניא בתוספתא העושה שורה של ירק בירק אחר עושה שורה אורך ו' טפחים ורחב מלואו פי' כשיעור התפשטות עלי הירק ובהכי סגי וטעמא דשורה לית בה שמא דשדה. והא דאמרינן לקמן דאם בא לעשות שורה של ירק בתוך שדה תבואה בעינן באורך דילה שיעור שדה תבואה וברחבה שיעור שדה ירק כדתניא הרוצה לעשות שורה של ירק בתוך שדהו הרי זה עושה אורך השורה עשר אמות ומחצה על רוחב ו' טפחים תריץ התם קל הוא שהקלו באותה שורה דאיהו בעי לה רחבה ואשמעינן דאע"ג דרויחא ודמיא למרובע אפ"ה שריא ובלבד שיעשנה באורך שיעור חכמים אבל כ"ש אי קטינא דטפי שריא וטעמא דירק בירק דהא שלפי מיניה כולי יומא ולאו מקיים הוא מה שאין כן ירק בתבואה דמקיימין אותה בשדה כל ימות הקיץ ומשום דלא חשיב שדה גבי שדה תבואה בפחות מאורך בית רובע ורוחב בית רובע ומשום דיש לה שטח ורויחא החמירו גבה ובעי' מיהת אורך רובע דאילו היה רוצה במרובע גמור בית רובע באורך ובית רובע ברוחב הוה משערינן לה אלא משום דאריכא סגי בהאי שיעורא. תדע דאמרינן אריכא וקטינא טפי עדיף ולא חמירא אלא ברוצה במרובע דהא גבי ירק בירק תנן בפירקין ו' טפחים והיינו ו' על ו' ואילו גבי שורה תנן בפ' ערוגה היתה שדהו זרועה ירק ומבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר ר' עקיבא אומר אורך ו' טפחים ורוחב מלואו וטעמא על כרחין דמתני' דערוגה מיירי בשורה בערוגה דהשורה אריכא וקטינא ומתני' דפרקין היינו ברוצה במרובע והכי מפ' לקמן בגמ' דמתני' דפירקין ברוצה במרובע ומרובע חמיר ושורה קילא ועוד בירק גבי תבואה תנן ירק בתבואה בית רובע ומוקמינן לה דההיא ברוצה במרובע איירי ואילו בשורה תניא בתוספתא ומייתי לה התם בגמ' דבאורך בית רובע ורחב ו' טפחים סגי וטעמא משום דשורה קילא ומרובע חמיר ומשום דזה ירק וזה תבואה דמהאי שלפי כל יומא ויומא ומתבואה לא שלפי הקלו שיהיה רוחב השורה ו' טפחים דאילו חרדל בתוך ירק דירק שלפי מיניה וחרדל מקיימין אותו לזרע לא שרינן אלא באורך בית רובע ורחב מלואו כדאיתא לקמן אלמא דכי אריכא וקטינא כ"ש דעדיף וה"נ אשכחן דא"ר יוחנן דמי שיש לו שורה רחבה ז' טפחים דזורע הו' מין אחד והטפח הז' מין אחר אע"ג דתנן ירק בירק ו' טפחים ההיא שרוצה לעשות ירק האחר מרובע קאמר אבל אי עביד ליה שורה כ"ש דעדיף וקיל. ומשר דמתני' כיון דיש לו שטח ותלם קטן מקיפו שיחזיק מים כדפרישית במתני' הוא מורכב ואין בו לא דין שדה ולא דין תלם דאילו משר אינו יכול לעשותו לא באמצע ולא בסוף שיהא סמוך לשדה אחר אלא א"כ עושה כל השדה כולה כן כדאיתא בגמ' ולרבנן דסברי כר' חייא אין יכול לעשות רחבו אלא שתי אמות בתחלתו ולבסוף יהא מצר והולך דלדמי לשורה בתחלתו ובסופו אבל אם יעשה רחבו יותר רחב דמי לשדה וחייב לעשות שטחו בית רובע ואין יכול לקצרו אלא ימשוך לעולם שטח הזה ועוד בעי' שיהא המשר מפולש מראש השורה לסופו. ולר' יכול לעשותו רחב בית רובע כשיעור שדה ויכול להיות מצר והולך עד שלא יהא רחבו אלא ב' אמות כיון דהוא מפולש ומה שאין כן בשורה שאין צריך לעשות כן כל השדה ויכול לסמוך כדאיתא לעיל ואין צריכה השורה להיות מפולשת אלא עשר אמות ומחצה סגי והכא צריך כולו או רובו וליותר מקל בעי חמשים אמה.

ועכשו בהקדמות הללו אשר מסרתי לך אני רואה לפרש דשיעור דפליגי במתני' היינו להכשיר משרים גופייהו לזריעה כדי לזורען כל מין ואפילו מיני תבואה כדמוכח בגמ' ולשון הברייתא ולעשות למשרים תלם קטן להחזיק מים דדמי לשדה ולשורה. וכיון דתניא בברייתא עושה כל משר בג' תלמים וקתני סיפא כמה רחבו מלא העול השרוני ותו קתני תחלתו כשיעור הזה אע"ג דאין סופו כשיעור הזה ושמעינן בגמ' דר' חייא הוא דסבר הכי ושמעינן ליה דאמר דתחלתו שתי אמות א"כ נקטינן דהיינו שיעור דעול השרוני והיינו גת"פ והיינו שתי אמות וכן כתב רבנו שמשון והרא"ש ז"ל דהיינו שתי אמות היינו עול השרוני ובודאי דהיינו גת"פ דתנן וקרובים דבריהם וכו' ועוד דהא שמעינן ליה לר' יוחנן דאמר במס' פאה בור וניר וזרע אחר גת"פ ואיהו גופיה קאמר חמשים על שתים והיינו דסבר כר' חייא ברוחב ולגבי אורך כראב"ש וכאבא יוסי בן חנן. ונקטינן מהכא דשיעור גת"פ האמור בכל מקום שיעורו שתי אמות וכן כ' הר"מ ן' סהולה ז"ל:

מלא העול השרוני. עול הנמצא במקום ששמו שרון שחורשין בו כרמיהם שקרוב ארכו לשתי אמות:

וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. קרובים דברי ב"ה לב"ש דלא טפו עלייהו ב"ש אלא מעט ומשו"ה נקיטו ר' ור' חייא שיעורא דגת"פ:

ומצר והולך אפילו כל שהוא. שלעולם הולך ומקצר המשר ושרי דדמי לשורה והא דאמר שתי אמות על שתי אמות לא שצריך שיהו מרובעות דכל דדמי לשורה דמצר והולך טפי עדיף וכדפרישית לעיל אלא דיכול לתת לו רוחב עד כשיעור הזה קאמר וכן פי' רבנו שמשון ז"ל:

בעשוייה כולה משרים. דכי תנן הרוצה לזרוע כל מין הוא דקאי שרוצה לזרוע שורות של מינין הרבה כדלעיל אבל לענין לעשות השדה כולו כן היינו חומרא דמשר דכוליה שדה בעי למעבד הכי דדמי כל חד לשדה אבל בעושה בה משר אחר דומיא דשורה לא דשורה אין בה שטח ושריא לסמוך אבל משר יש בו שטח ומיחלף ולא שריא חדא אלא דוקא ?(א) השדה מתחלה ועד סוף:

כ"ה מכא וכ"ה מכא. אמת המים היה מפסיק לו בנתים וכיוצא בו וכל שדה היה שיעורו בית סאה כשתעשה אותה משרים תחלתן שיעור רחב ב' אמות וארכן חמשין הרי כאן שדה בית סאה וכן לאידך:

אף בשתי שדות כן. תלמודא קא בעי דלמאי הילכתא אשמעינן ר' ינאי דשתי שדות יכול לעשות כן מי נימא דלא מיבעיא שדה אחת דבעיא כולה הכי אלא אם יש לו שתי שדות דתרוייהו בעי למעבד הכי משרים משרים דאי לא סוף סוף הרי סומך ומשר חמיר דלא יכול לסמוך או דילמא אי בעינא יכילנא קאמר ובשדה א' סגי. ואת"ל דתרוייהו בעי למעבד הכי היה סמוך לשדה חברו ואמת המים מפסיק בינו ובין חברו מאי מי נימא דלא שרי לדידיה לעשותו משרים אלא א"כ חברו נמי רוצה לעשות כן או דילמא דמשרים לא חמירי כולי האי:

ומסיק דבינו ובין חברו פשיטא דשרי. דלא בעי חברו למעבד הכי דחברו אינו ברשותו:

אף בחורבה כן. בעיא היא וה"פ כיון דאסיקנא כדר' ינאי ?דאקלי דוקא הוא דקאמר דאם יש לו ולחברו ב' שדות דתרוייהו לא בעו לפלוגינהו למשרים משרים מי נימא דאף אצל חורבה נמי הכי דיינינן כיון דלאו בת זריעה היא וחשיבא כאינה ברשותו דהוה ליה כמו בינו ובין חברו דאסיקנא דשרי:

ראש תור הבא מחורבה מותר. לקמן איתא לפלוגתייהו וס"ל לריש לקיש ולחזקיה דשדה חריבה אצל שדה חטים ונכנס קרן מורשת החורבה בתוך שדה של חטים כמין ראש תור דמותר לזרועה באותו ראש תור איזה מין שירצה דלא מימשך בהדי האי זרוע הסמוך אלא בהדי חורבה הוא דמשיך וחזינן כאילו החורבה זרועה כולה מאותו המין ואם נאמר דר' ינאי סבר כחזקיה בזה הדין דראש תור דחורבה שרי אם כן נפקא לן דכזרועה חשיב לה וא"כ לשתי שדות זרועות דעלמא דמיין וכיון דשלו הויין תרוייהו תרוייהו בעי למעבד משרים משרים אבל אם נאמר דס"ל כר' יוחנן דאמר לקמן דראש תור דחורבה אסיר דלא חשיב כזרוע א"כ גבי בעיין נפקא לן דלא בעי למעבדה משרים ולא אפשיטא:

ולית ליה לר' מתני' תבואה בתבואה בית רובע. דכיון דבראשו יש לו שטח שדה לא יקצר מכל שטח רובע כלל ובשלמא לרבנן דסברי כר' חייא כיון דקצר הוא מתחלתו לית ליה שמא דשדה ומשו"ה קיל אלא לר' כיון דרחב שדה יהיב ליה בתחלתו שמא דשדה אית ליה ואמאי מצר והולך והא קא ממעט משיעור רובע:

ומשני תמן במרובע וכו'. כלומר טעמא דמקילינן ביה וממעטינן מיניה תבואה לפי שהוא ארוך מראש השדה לסופו ולשורה דמי:

ופריך ולית להו לרבנן. דסברי כר' חייא לית להו קולא במשר הא על כרחין כלהו מודו דאין כאן במשר רחב בית רובע אלא למר גת"פ ולמר מלא העול ועל כרחיך טעמא דאקילו ביה משום דארוך וא"כ במאי פליגי ר' ור' חייא:

ומשני סוף משר לר' תחלת משר וכו'. כלומר הטעם שתאמר בגת"פ דקאמר בסוף המשר ההוא טעמא תאמר לרבנן בראשו דהא ר' אמאי לא שרי בסופו רחב ו' אמות או ה' אמות אלא ראשו י' אמה וסופו ב' אע"ג דארוך הוא ע"כ היינו משום דאפילו ר' מודי דבעי דלידמי לשורה קצת והיינו טעמא נמי דרבנן ובהכי פליגי רבנן דס"ל כר' חייא סברי דבתחלתו הוא דפליגי ב"ש וב"ה דבתחלתו נמי בעינן דדמי לשורה ומצר והולך עד כל שהוא ורבי סבר בסוף המצר הוא דפליגי דסגי בהכי אבל בתחלתו אע"ג דאית ביה שם שדה קיל דהא דמי לשורה כיון דקצר בסופו:

שדה קטנה מהו. לקמן במתני' דאין סומכין מפ' בגמ' מהו גדולה ומהו קטנה ומשמע התם דשדה קטנה קלה דדרכו לחלקה הילכך משמע ליה דה"נ מקילין דאע"ג דלא יהו תלמיה מפולשין מראשה לסופה ?(ב) [או] ברובה שריין:

על פי רובה. עד רוב משך אורך שלה דרובה ככולה דמי וקאמר דאע"ג דרבנן במילתייהי לא קתני דינא גבי קטנה פשיטא דשוין בזה מטעם ק"ו:

שנתנו שיעור לגדולה. קצבה דלא בעינן כולה ולא רובה אלא חמשים ותו לא וגבי קטנה לא נתנו וכו' לא רצו לתת לה קצבה אלא כשיעורא דרבנן דגדולה דהיינו עד סופה או עד רובה:

רבנן דלא נתנו קצבה לגדולה. אלא משרים מפולשין מראש השדה עד סופו או עד רובה:

לא כ"ש דלא יתנו. קצבה לאורך תלמי הקטנה אלא דלעולם בעינן כולה או רובה:

הלכה ה

ראש תור חטים. זוית השדה נכנס שם דדומה לראשו של עוף ששמו תור כזה $:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה