פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה ה
ראש תור חטים. זוית השדה נכנס שם דדומה לראשו של עוף ששמו תור כזה $:
מותר. דניכר הוא דמשיך בהדי שדה חטים:
מותר לו לסמוך מאותו המין. כלומר בעל החטים מותר לסמוך לשדה חברו ולזרוע שם ממין שדה חברו ואינו כלאים עם חטים הזרועין במקצת שדהו מפני שנראה כסוף שדה חברו ולישנא דמתני' דייק דתנן ושל חברו מין אחר מותר לסמוך לו מאותו המין וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג וז"ל ולא עוד אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים ומשך זרע השעורים עד שסמכו לשדה חברו שהיא זרועה שעורים הרי זה מותר מפני שנראין השעורים שבתוך שדהו שהן סוף שדה חברו וכתב הרב ז"ל דטעמא שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים אלא שדך לא תזרע וכו' ע"כ והשיג עליו הראב"ד ז"ל ואמר לי נראה מן הגמ' ומן המשנה שאין מותר לעשות כן לכתחלה אלא לדעת ר"ש דאמר אין אדם חובש דבר שאינו שלו אבל לרבנן אינו רשאי לחבוש אבל למ"ד מותר להמשיך בשדות זרועות וכן המשנה בשדות זרועות היא שנוייה ובהמשכה כשבתחלה בהיתר נזרעו ולבסוף נראין כסוף שדהו ע"כ. ולי נראה דכיון דטעמא משום דמשיך האי זרע בהדי אידך שדה אפילו לכתחלה נמי שרי לסמוך דתנן היינו שזורע בסוף שדהו סמוך לשדה חברו והכי איתא בתוספתא בהדיא דתניא התם היו לו שתי שדות אחת זרועה חטים ואחת זרועה שעורים היה חורש ומכניס חטים לתוך שדה שעורים או שעורים לתוך שדה חטים מותר שהחטים נראות כסוף שדה לחטים ושעורים נראות כסוף שדה לשעורים ע"כ. ונראה דמיירי דאינו עשוי ראש תור אלא צלעות ישרות ואשמעינן דמשכינן ליה בהדי שדה חברו:
לסמוך לו תלם של פשתן. דהיינו לזרוע תלם א' של פשתן בסוף שדהו סמוך לשדה חברו ולא של מין אחר ואע"ג דשורה קילא דוקא פשתן הוא דשרי משום דהפשתן מוכיח שבא לבדוק שדהו אם ראויה לזרוע בה פשתן לשנה הבאה ולאו מקיים הוא משום דמזיק התבואה ומכחישה ובתוספתא מפ' דהאי תלם של פשתן לא שרי בסוף השדה אלא דוקא שיהא מפולש מראש השדה ועד סופו:
ר"ש אומר וכו' ר' יוסי אומר וכו'. טעמייהו מפ' בגמ':
ריש לקיש וכו'. לעיל מפורש פלוגתייהו ואע"ג דר' יוחנן ס"ל בפ"ק דזורע בחורבה כלאים פטור היינו דלא לקי אבל לענין איסורא אפילו בחורבה דליכא חבישה מודי דאסור וקיי"ל כר' יוחנן דרב ס"ל הכי בגמ' דילן דאין ראש תור בחורבה:
מי שיש לו בית רובע וכל שהו באותו כל שהוא זורע בו כל מין שירצה. דשורה היא וקילא:
מין א' בלבד. אותו מין הזרוע ברובע דבטיל כל שהוא לגבי הרובע ואפילו לשורה לא חזי ואפילו לסמוך למין שדה חברו אסור ומתני' דשריא היינו בתלם דחשיב אבל כל דהו בטיל:
נדון לכאן ולכאן. רצה זורעו ממין של צד זה או ממין של צד זה ומודי בה ר' יוחנן משום דחשיב לחלקו ואע"ג דמשר אין רחבו אלא שתי אמות לרבנן וארוך חמשים ואפ"ה בעינן דכל השדה יהא עשוי כן שאני הכא דשטחו רחב ישר וחמיר הילכך לא שרי ליה אלא שיהא א' רחבו רוחב שלם של בית רובע והאחר יהא ארכו בית רובע ורחבו כשדה ירק והכי תניא לקמן הרוצה לעשות שורה של ירק אצל שדה תבואה הרי זה עושה אורך השורה עשר אמות ומחצה על רוחב ששה וחצי בית רובע קרוב לששה והא נמי מיירי שאינה חבושה מד' רוחותיה:
מותר להביא בנתים. המחרישה:
ולזרוע. בה בין חטה בין שעורה וסתמא קתני ואפילו שהמקום שזורע בו עכשו הוי שורה כל דהיא:
פתר לה כראב"י. דאמר דאפילו חטה אחר חטה זו אחר זו תוך השעורים אפ"ה חשבינן ליה בהדי שדה חטים ובתוספתא משמע דראב"י פליג אברייתא דלעיל וצ"ל דה"ק ר' יוחנן כולה ראב"י קתני לה וחזקיה סבר דלא פליגי רבנן עליה דראב"י אלא בחטה אחר חטה דלא דמי לראש תור וראב"י שרי אפילו בכה"ג אבל אם היתה חטה אחת מובלעת $ אסור דהא נחלקה משדה החטה וליכא לאמשוכה בהדי החטים והוו כלאים ואינו אסור אלא בכה"ג לראב"י:
אם במתכוין לבדוק. כלומר שאינו מתכוין עתה לקיום הפשתן אלא לבדוק השדה אם יפה היא לפשתן ולזרוע בה פשתן לשנה הבאה וכיון דאינו אלא לבדוק אפילו באמצע שדהו לישתרי ומ"ט דרבנן ור"ש דפליגי על ר' יוסי:
ואם בשאינו מתכוין לבדוק. אלא לקיים כן אפילו פשתן דמזיק ליתסר כמו שאר כל המינים דתקון רבנן להפקיר השדה שזרוע בו כלאים כדתנן בריש שקלים ומ"ט דר' יוסי:
ומשני לבדוק אנן קיימין. הילכך פשתן דוקא שרי דדרך לבדוק בפשתן שאין דרך בני אדם לזרוע פשתן אצל תבואה לקיימו מפני שהוא מזיק לתבואה:
רבנין חיישי למראית העין. ומה"ט דוקא בסוף שדהו אבל באמצע שדהו חיישינן למראית העין ואפילו התלם הוא מפולש מראש השדה:
ור' יוסי. דמתיר באמצע:
לא חייש למראית העין. כיון דהוא פשתן דהכל יודעין שלבדוק הוא עושה כיון דמזיק לתבואה והפשתן מוכיח:
דר"ש אמר אין אדם מקדש דבר וכו'. לקמן בפ' המבריך גבי המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו:
כן הוא אומר הכא אין אדם חובש דבר שאינו שלו. ור"ש בלאו לבדוק נמי מתיר ושרי נמי שאר מינין לסמוך לשדה חברו דאין אדם חובש וכו' ומגו דלא מיתסר משום דחבריה לא מיתסר נמי משום דנפשיה ואע"ג דר' יוסי סבר נמי כוותיה בההיא דמסכך נפנו כדאיתא התם מ"מ ס"ל דאוסר בשלו במינים אחרים ומשום הכי לא שרי אלא דוקא פשתן דליכא משום מקיים. מקדש שייך גבי גפנים דאסור בהנייה דכתיב פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש אבל בתבואה או בכלאי זרעים דשרי אפילו באכילה כדתנן לקמן בריש כלאי הכרם שייך חובש כלומר דבעי הרחקה וריוח:
אתיא דרב כר"ש. ובפ' הערל פליגי אמוראי אליבא דרב דאיכא מ"ד דס"ל כר' יוסי גבי מסכך ואיכא מ"ד דלית ליה והך תלמודא אית ליה דס"ל כר"ש דאין אדם חובש ומשום הכי לא מיתסר נמי משום דנפשיה. ופסק הרמב"ם ז"ל בההיא דמסכך כר' יוסי והכא פסק כרבנן: