פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה· רבי שלמה סירליאו
פרק ד · הלכה ה
תקוע. שם מקום דכתיב אשר היה בנוקדים מתקוע:
ביתיר. שם מקום מחו"ל:
ולא קבלו ממנו. דהא תנן פ' שלש ארצות אין מביאין תרומה מחו"ל וחלה ותרומה שוין:
אנשי אלכסנדריא. נראה בעיני דהדר ותנא ליה משום דחניו עשה שם בית כדאיתא בסוף פ' בתרא דמנחות והוה אמינא דליקבלו מינייהו דלא ליטעו לומר הא דלא קבלו משום דהא מצו אכלי להו כהנים התם דיש שם בית קמ"ל ועוד נראה משום דאלכסנדריא נחל מצרים מהתם מתחיל וארץ ישראל הויא אלא דלא כבשוה משו"ה תני לה:
הר צבועים. שם מקום בארץ ישראל כדכתיב בשמואל ג' הצבועים ותרגם יונתן מישר אפעיא וברדלס נקרא צבוע ואפא בב"ק פ"ק:
הביאו בכורים קודם לעצרת. ותנן בפ' ר' ישמעאל במנחות אין מביאין מנחות וביכורים קודם לשתי הלחם ואפילו בעצרת עצמה ומפ' טעמא בפ' כל קרבנות הציבור משום דכתיב חדשה חדשה שתי פעמים:
מפני שכתוב בתורה וחג הקציר ביכורי מעשיך. בפ' כל קרבנות הציבור מיתניא הכי ומנין שתהא עצרת קודם לבכורים ת"ל חג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים ואין לי אלא בכורי קציר חטים בכורי קציר שעורים מנין ת"ל וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ופירש"י ז"ל מנין שתהא שתי הלחם קודם לבכורים שלא יביא בכורים קודם לשתי הלחם ת"ל בכורי קציר חטים כלומר שתי הלחם יהא קודם לכל קציר חטים ואפילו קציר בכורים ת"ל חג הקציר בכורי מעשיך חג שאתה מביא בכורים שתי הלחם יהא קודם לכל מעשיך אשר תזרע בשדה ואפילו לחדש של שעורים:
בן אבטינס. שם איש:
העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו. בתמורה פ' אילו קדשים נפקא לן מקראי דאע"ג דבכורות בהמה טהורה של חו"ל קדושים מ"מ אין מחויבין להעלותו ולהקריב ע"ג המזבח דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור וממקום שאין אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור אבל אם העלוהו מקריבין והכא משום דבן אבטינס היה אדם מסויים ויקבעו הדבר חובה לא קבלו:
הביא בכורים יין ושמן. ונפקא לן בפרק העור והרוטב דקדושים ואינו מביא ודרשינן פרי האדמה אשר תביא פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה:
בניו ובני ביתו. בניו הקטנים ואשתו:
פסח קטן. פסח שני:
והחזירוהו. מפ' בגמ' דאתיא כר' יהודה דאמר בגמ' אשה בראשון חובה ובשני רשות והחזירוהו דקתני בשביל שהיתה לעצמה עם בניו ולא בטפלה ואיכא מ"ד דהיה אדם רשום ויקבעו הדבר שילמדו ממנו:
מאפמיא. גרסינן והיא עיר בסוריא כדקתני:
מפני שאמרו הקונה בסוריא כקונה בפרוודי ירושלם. והיינו פילכי ירושלם כדאמרינן בבל וכל פרודאהא ומפ' בפ"ק דגיטין דנפ"מ דכותבין עליו אונו ואפילו בשבת:
והחזירום למקומן. החלות:
איפשר. בתמיה איפשר איתא לדר' חייא כדמפ' ואזיל:
תרומה טמאה שנאכלת. דכיון דנכנסה לארץ חשבינן לה כתרומה בארץ העמים:
תרומה טהורה שנשרפת. דהא לא ידעינן לה טומאה ודאית ואאוירא לתלות גזור כדאיתא בפ"ק דשבת:
מניחה עד הפסח ושורפה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ה וז"ל ואין מביאין חלות מחו"ל כשם שאין מביאין תרומה ואם הביא מניחה עד ערב הפסח ותשרף כתרומה ודלא כר' חייא:
מקליקיא. שם מקום בא"י שמינו בחו"ל:
מן החוט ולחוץ וכו'. מסוף גובה טורי אמנום ולצד חלל הארץ קרוי לפנים ולצד הים קרוי חוץ ויש בעכו מקום שנתקדש בכלל ארץ ישראל כדאיתא פרק שלש ארצות:
חד קיסם נחצי שיני. שאל להביא לו קיסם מן הגדר ולחצות בו שניו:
אזיל סייגא דגברא. הולכת הסייג של האיש דכוליה עלמא שקל מניה:
מובל דקיסין. טעון משוי של עצים:
לא דר' זעירא כשר כל כך אלא מלין דיצרן שמע לך נעבדינן, כלומר לא אמר ר' זעירא זה שיהא האדם כשר כל כך שיהא מדת חסידות שלא לקחת קיסם מן הגדר דאין לחוש על זה אלא אמר לנו כדי שנבין בדברים שהיצר תאב להן השמיענו שנעשה דוגמא זו כגון שלא לקחת פרי אחד קטן מסל של פירות שילמדו כל אדם וילך לו הסל להפקר:
ולאו כר' חייא רבא היא. כלומר ואי קשיא לך לא אתיא הך מתניתא כר' חייא רבא דאמר לעיל גזרו עליהם והחזירום למקומן לחלות ניתאי דבסיפא דאנשי אלכסנדריא יש להשיב שהיו רבים ויש לחוש לכבודם שלא לזלזל בהם כ"כ לא תימר הכי דבסיפא נמי ר' חייא תני הכי:
תמן תנינן אין מביאין בכורים משקין. בפ' בתרא דתרומות ומשמע בפ' העור והרוטב דאפילו הביא פירות ודרכן לא יביא והיינו דמפ' ר' הילא ואפילו משזכו בעלים בהן כלומר שטרחו בהם בעלים וזיכו אותן לכהן דגזרינן אטו קודם שזכו:
משלקטן משעה ראשונה על מנת כן. ומשו"ה קדוש משקין ומביאין:
עושה פסח ראשון חובה לעצמה. מפ' התם תני לעצמן והיינו נשים ועבדים וקטנים לכולהו תלתא:
טפילה. חיבור:
ואינה עושה פסח שני כל עיקר. ואפילו טפילה דלא שייכא ביה ואי אכלה הוי פסח נאכל שלא למנויו דאפילו מרשות נמי אמעיטא כדלקמן:
אם רצו שה לבית. ובית היינו אשה וה"ק קרא איש שה לבית אבות דהיינו זכרים ואם רצו שה לבית והיינו בשני דאילו בראשון הא כתיב במכסת נפשות ואפילו נשים ומהאי קרא דריש ליה ר' יהודה פ' האשה בזמן:
לבית אבות. שאין קרובים לו כ"כ וכ"ש לבית דכגופיה דמיא ומפ' בפ' האשה דכתיב בפסח שני ונכרתה הנפש ההיא נפש ואפילו נשים דהכי משמע ליה קרא והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח דהיינו ראשון כי קרבן ה' לא הקריב אשני קאי וכתיב חטאו ישא האיש ההוא וגמרינן מונשא חטאו דמברך את השם ומשו"ה דוחה את השבת:
איש ולא אשה. דכתיב בראשון איש ומפ' התם דהיינו קרא דאיש לפי אכלו וכי תימא א"ה אפילו טפלה אהני ליה במכסת נפשות לטפלה וכ"ת אפילו בשני נמי מיעט רחמנא חטאו ישא האיש ההוא איש אין אשה לא ממאי קא ממעט ליה אי מחיובא השתא בראשון לא בשני מבעיא אלא לאו מטפלה:
מה מקיימין רבנין. ר' יהודה ור' יוסי דכולהו מודו דאשה בראשון חובה:
איש ולא קטן. איש זוכה ואין קטן זוכה דאם לקח קטן שה לצורך אחרים אין זכות להם ואפילו נשחט לא יצאו וקמ"ל אע"ג דקטן נמנה כדאיתא בריש האיש מקדש:
למ"ד חובה בשני כר' יוסי שאני הכא שהדבר היה מסוים ולא יבינו משום דנטמא בראשון כדאמרינן התם מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח וטימאוהו חכמים בע"כ ואשתו דהכא נטמאת בראשון דאחותה של ראשונה היתה בבית הקברות אמר לה פרנסי בני אחותיך כדאמרינן בפ' אלו מגלחין ולא יבינו משום דנטמאו ויחשבו דאע"ג דהקריבה בראשון טפל חובה להקריב בשני לעצמה וכללו אותה בקרבנו דהא חייבת כרת היתה לר' יוסי:
ואם הביא כשר. מפרש טעמא בפ' ר' ישמעאל דהא הותר מכללו אצל הדיוט דמשקרב העומר הותר החדש כלומר וקשיא דאמאי לא קבלו מאנשי הר צבועים וכ"ש דהוו דאיכא זילותא טפי אלא ע"כ טעמא הוא שהדבר מסוים כלומר שאנשים גדולים היו וסמכו עליהן וה"נ טעמא דיוסף הכהן:
ולא כן תנינן. במס' תמורה פ' ואלו קדשים:
ואם באו תמימים מחו"ל יקרבו. וקשיא אמאי לא קבל מבן אטיטס:
אין מביאין תרומה מח"ל. משנה היא סוף פ' שלש ארצות ומשמע התם דאפילו מסוריא אין מביאין:
ופריך ויביאו בכורים. כלומר תרומה דאין בה שום קרבן ולא בעיא מחיצה אין מביאין ואפילו בדיעבד ובכורים דחמירי דבעי תנופה והגשה לגבי מזבח וקרבן וחומה תני מתני' דבדיעבד מביאין יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא:
ומשני ר' הושעיא בכורים באחריות בעלים. כלומר לאו משום טומאה הוא דגזור אלא משום ישיבת א"י ובכורים על כרחייהו דבעלים צריכין להביאן לירושלים כדתנן אגריפס מלך ישראל מניח הסל על כתיפו הילכך לא קנסי להו:
אבל תרומה אינה באחריות בעלים. ואין על הבעלי' להביאה ואי שרינן לכהנים שבארץ לקבלה יש לחוש שמא יצאו הכהנים לחוץ לארץ כדי להביאה הלכך קנסינן להו אפילו בדיעבד ואמרינן תרומה טמאה הויא:
הדרן עלך שתי נשים וסליקא לה מס' חלה בס"ד.
סוף הספר