אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה· רבי שלמה סירליאו

פרק ד · הלכה ד

הלכה ג

שהיו אריסים לגוים בסוריא. בגמ' מפ' לה ר' יוחנן דבחכירות בתי אבות מיירי דהיינו שקבלה אביו בין עבדא בין לא עבדא בכך וכך כורין לשנה ובנו ירד בה בתנאי הזה דכיון דקיימא עליה באחריותה כדידיה דמיא ואילו קבלה הכי בארץ ישראל תנן בפ' המקבל במס' דמאי דכי מחלק לבעל הבית דתורם ואח"כ נותן לו כי היכי דלא יפרע חובו מן הטבל כדאיתא התם:

מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית. דכבעלים דמו אעפ"י שאין להם קרקע:

ור"ג פוטר. דאין להם קרקע הכי מפרש פלוגתייהו בפ' בתרא דמעשרות ונראה מסיפא דמתני' דפליגי בכיבוש יחיד אי שמיה כיבוש דר' אליעזר סבר שמיה כיבוש ועולי בבל נמי כבשוה ואית ליה קדושת ארץ ישראל ומעשר ונותן לו כמו גבי ארץ ישראל ור"ג סבר לא שמיה כיבוש ולא גזור אלא בקונה קרקע ותו לא:

שתי חלות בסוריא. כדין מהנהר ומאמנום ולפנים דלקמן דאע"ג דהם מצרים של ארץ ישראל כדאיתא במס' שביעית פ' שלש ארצות דלא כבשום עולי מצרים וכיון דלא כבשום עולי מצרים לא נתקדשו כלל ודינן כחוצה לארץ לכל דבר דהא לא נאכל ונעבד כדתנן התם ומשו"ה נמי אמרינן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור ולקמן מפ' טעמא וה"נ סוריא:

חלה אחת. דכיבוש יחיד שמיה כיבוש וקדושת עולי בבל נמי אית בה הילכך לאותן שהחזיקו בהן עולי בבל דמיא דתנן בהו בסמוך חלה אחת וכיון דקתני חלה אחת משמע דנאכלת כאותה של א"י של עולי בבל דלא אשכחן חלה אחת ונשרפת אלא מימי ר"ג ואילך, והרמב"ם ז"ל פי' דס"ל לר' אלעזר דאין עפרה טמא, ונ"ל דמיירי בסוריא סמוכה לא"י קאמר ותנן באהלות דכשהיא סמוכה יכול ליכנס לה בטהרה ותניא בתוספתא דצריך שלא יפסיק בינה ובין א"י אפילו תלם:

קולו של ר"ג. דפטר מן המעשרות:

וקולו של ר' אליעזר דאמר חלה אחת:

לנהוג כר"ג בשתיהן. ולא כר' אליעזר דשמותי הוא ולא נהגו חומרא דזה וזה דאמרי' בפ"ק דעירובין אי כב"ש כקוליהן וכחומריהן:

שלש ארצות לחלה. שלש ארצות חלוקות בתוך ארץ ישראל האמורה למשה רבינו בפרשת מסעי וסוריא וכ"ש בבל לא קא חשיב הכא דההיא דין רביעי אית לה כדאיתא בפ' עד כמה:

מא"י ועד כזיב חלה אחת. כעין משנה זו שנויה פ' שלש ארצות במס' שביעית והתם תני כל שהחזיקו עולי בבל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד והיינו משום דקסבר דקדושה שניה אין אחריה היתר ובאותו פרק במס' שביעית מפ' העיירות שיקדשו עולי בבל מא"י כלומר מנינא דאשקלון עד כזיב וכי קתני הכא עד כזיב ולא כזיב בכלל קאמר דכזיב לא כבשוה עולי בבל כדאיתא בפ"ק דמס' דמאי ובפ' שלש ארצות ציירתי צורת הארץ בגבוליה ומ"מ הנני מטריח עצמי לציירה כאן. דע דעכו מא"י היא כדכתיב בשופטים אשר לא הוריש את יושבי עכו ומשמע בפ"ק דגיטין דעכו בעיקר צפונה של א"י בקרן צפונית מערבית וכזיב משוכה ממנה לצד דרום והיא נגד חוט מזרח ובתורה כתיב דטורי אמנום הן סוף קו מערב ומשם מתחיל קו צפון ואנטקיא היא בקרן צפונית מזרחית דכתיב וירד הגבול משפם הרבלה ומתרגם משפם לרבלה ותרגם ירושלמי מקלקיא לאנטוקיא וכן פי' רבותינו כל רבלתא שבנביאים אנטוכיא בענין דאנטיקיא היא בקרן צפונית מזרחית והים הגדול עולה ומגיע אליהן של טורי אמנום ונכנסים תוך הים הרבה וכל שיפוע ששופעים לצד ארץ ישראל דהיינו לצד דרום אמרינן לקמן דהוי קדוש והיינו דתנן מטורי אמנום ולפנים ונחל מצרים הוא בצד דרומית מערבית ככתוב בתורה ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה דהיינו מערב וסמיך ליה וגבול ים וקא מפרש חוט קו של מערב ומדבר סין הוא קרן דרומית מזרחית ומשמע ממתני' דלא כבשו עולי בבל אלא מכזיב להלן מצד דרום והשתא ה"ק כל מה שכבשו עולי בבל דהיינו מכזיב ולצד דרום ועד כזיב ולא כזיב בכלל מפרישין חלה אחת ונאכלת חדא מתרי טעמי דאין בה טומאת אויר דכל שכבשו עולי בבל טהור ואם כהנים הדרים שם אירעה להן טומאה יכולין ליטהר דהא אפילו בימי האמוראים היה להן עדיין אפר פרה מזמן הבית כדאיתא בפ"ק דנדה חבריא מדכן בגלילא וכ"ש בימי התנאים וכן כ' סה"ג בהדיא בשם ריב"א, ועוד האריך בזה רבינו ברוך בס' התרומה:

מכזיב ועד הנהר ועד אמנום. והיינו משום דנהר דקתני במתני' היינו נחלה מצרים וכן פי' הרמב"ם ז"ל פ"א דהל' תרומות והוא בקרן דרומית מערבית כדפרישית וטורי אמנום הן הור ההר האמורין בתורה והם בקרן מערבית צפונית ומתני' מיפרשא כמין טבלא משולשת תרגום ירושלמי של הור ההר טורי אמנום:

ואחת של אור. דיש לה טומאת אויר ואין שום תרומה בה טהורה דדוקא כפר קיני ואשקלון וכפר סיסאי מפני שהן מובלעות טהורות דאי לאו הכי טמאות הן:

של אור יש לה שיעור. כי הא דתנן הנחתום אחד ממ"ח וכו' וטעמא דאינה קדושה כמו אותה שכבשו עולי בבל ולכך טמאוה:

ועד אמנום. ולא אמנום בכלל דכל השפוע ששופעין ההרים לא כבשו עולי מצרים ובגמ' מפ' טעמא:

ומהנהר ומאמנום ולפנים. מפ' בגמ' מנחל מצרים כל עיירות שכנגדו וכן כל השיפוע ששופעין טורי אמנום לצד ארץ ישראל דבגמ' קאמר דגבול קדושת הור ההר היינו קו של סוף גבהו וכל מה ששופע לצד דרום דוקא הוא דקדוש ואילו כבשוה עולי מצרים היה בו קצת קדושה אבל כיון שלא כבשו כלל דנו בה דין חו"ל ומה"ט תני בפ' שלש ארצות דנאכל ונעבד ובפ' שלש ארצות הארכתי לבאר אם הלכה כאותה משנה או לא ובריש כל הבשר נמי קרי להאי גבול חוצה לארץ כדאיתא התם אבל מ"מ כיון שהוא מגבול ארץ הניתן לנו ע"י מרע"ה עבדו ביה רבנן הכירא משאר חו"ל דאילו חו"ל אי איכא כהן קטן אין צריך להפריש אלא חלה אחת ועוד דאי ליכא כהן קטן מפריש שתים של אור אין לה שיעור ושל כהן אוכלה ואפילו הוא טמא בלא טבילה ואפילו טומאה יוצאה מגופו כדאיתא בפ' עד כמה, ועוד דאוכל והולך ואח"כ מפריש ואילו הכא אחמירו בה תרתי דאפילו דאיכא כהן קטן צריך להפריש שנים דהשנית של כהן לא יאכלנה לרבנן ואפילו הוא טמא מת שאין טומאה יוצאה מגופו אא"כ טבל ולר' יוסי לא בעי טבילה אא"כ טומאה יוצאה מגופו. ומנא אמינא לה דגרסינן בפ' עד כמה אמר שמואל אין תרומת חו"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו פי' כגון זב ומצורע הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן שלא ראה קרי מימיו ואע"ג דהוא טמא משום ארץ העמים וטמא מת והתרומה נמי היא טמאה וה"ה כהן בר עונשין שטבל לקירויו ואפילו הוא טמא מת שהרי אין הזאה בחו"ל ואי ליכא כהן קטן שתתקיים בו תורת נתינה שקיל לה בריש מסא ראש המרדה שקורין פלא ושדיא ליה בתנורא והדר מפריש חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל ליה כהן ואפילו גדול שלא טבל ואפילו אשתו, למדנו שני דברים למדנו שבמקום שיש כהן קטן או גדול שטבל ואפילו לא העריב שמשו אינו מפריש אלא אחת ועוד קולא אחרת שבאותה הארץ של משה לכל הפחות בעי טבילה אלא דלא בעי הערב שמש למר אפילו אין טומאה יוצאה מגופו ולמר דוקא בטומאה יוצאה מגופו וכו' גלו בבבל וכיוצא בה אי דמפריש שתים שריא השנית אפילו למי שהטומאה יוצאה מגופו ובלא טבילה, וכן פסק סה"ג אלא שלא יישב הרב ז"ל גירסא דולפנים ות"ל עלה בידינו כהוגן:

וטבול יום אוכלה. דלא בעי הערב שמש אבל טבילה בעי ואפילו הוי טמא מת:

ר' יוסי אומר אין צריך טבילה. קסבר כיון דמצינו דטמא מת מותר אפילו במחנה לויה וכ"ש במחנה ישראל הילכך לא בעי טבילה אלא כי טומאה יוצאה מגופו דמשולח מן השתים כדאיתא בפסחים ההוא בעי טבילה ולא בעי הערב שמש:

ואסורה לזבים. אא"כ טבלו שטומאתן יוצאה מגופם וה"ה לבעל קרי ומצורע ותנא ושייר ובגמ' מפ' דר' יוסי קתני לה ולדידיה איצטריכא לאשמועינן דבהא מודי לרבנן:

ונאכלת עם הזר על השלחן. ולא גזרינן דילמא שקיל זר מינה ואכיל דהא ליכא למיגזר אטו חלת הארץ שכבשו עולי בבל דליכא ובגמ' מפ' לה:

וניתנת לכל כהן. בגמ' מפ' לה:

לכל כהן. בגמ' מפ' לה דלצדדין קתני לה יש מהן בין למשמר בין חוץ למשמר ויש מהן דוקא למשמר אלא בין חבר בין ע"ה:

החרמין. מי שאמר שדהו חרם נחלק אל המשמרה שעובדת במקדש באותה שבת שהחרים זה קרקע שלו ובגמ' נפקא לן דחרמין דקרקע לבני המשמרה דוקא מתחלקים אחד חבר ואחד ע"ה והא נמי כדאיתא לעיל, והא דלא תני שדה אחוזה משום דאיתקוש לחרמין ובכלל חרמין איתיה:

והבכורות. אי תם פשיטא דלאנשי משמר הוא ואי בעל מום הוא ברשותא דכהן הומם והילכך הראוי לאכלו תם זכי ביה כי הומם:

פדיון הבן. פטר רחם זכר פדיונו ה' סלעים ובהאי לא בעי משמר:

פדיון פטר חמור. שאסור בהנאה אא"כ פודה בשה ושה נותנו לכהן:

ראשית הגז. שיעורו מפו' בפ' ראשית הגז אחת מס' כשגוזזין בכל שנה:

שמן שריפה. שמן תרומה שנטמא ודרשינן בפ' במה מדליקין משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה להסיקה תחת תבשילו:

קדשי המקדש. כגון שיירי מנחות דכתיב כל זכר בכהנים יאכלוה והא בעי משמר והבכורים תנן במס' בכורים בכורים נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקין ביניהם כקדשי המקדש וטעמא דהא אית בהו קרבן כדתנן התם ר' יהודה אוסר בבכורים למוסרן לכהן ע"ה דכיון דאכילתן תוך החומה כמו מעשר שני אי ע"ה הוא חיישינן דילמא מפיק להו חוץ לחומה ואכיל להו כיון דלא גמיר או שמא אכיל להו בטומאה ואיתקוש למ"ש בקרא דלא תוכל כדאיתא בפ' הערל:

ר' עקיבא מתיר. למוסרן לכהן ע"ה ואע"ג דמחזקינן להו בטומאה דעיקר אכילתן לבהמה:

וחכמים אוסרין. בגמ' מפ' טעמייהו:

בחכירי בתי אבות. דאביו קבלה בחכירות ובנו ירד בה תחת אביו דכיון דנשתקעה כ"כ בידו כדידיה דמיא:

קנס קנסן ר' אליעזר. לפי שהן אריסין לגוים א"נ שלא ישתקעו בסוריא כן כ' רבינו שמשון ז"ל ואין דבריו מחוורין דהא ר' אליעזר אית ליה במתני' דכיבוש יחיד שמיה כיבוש ואמאי יקנוס ר' אליעזר אלא נראה דטעמא דקניס כי היכי דיקננה דמתוך שיכבד עליו שמעשר לאחרים ויבוזו זרים חילו ויגיעו יקחנה מן הגוי והכי איתא בפ' המקבל:

אריס לשעה. דעתה מחדש בחכירות ירד לתוכה:

מ"ד משום קנס חייב. כדי שיקחנה:

ומ"ד בחכירי בתי אבות. דמגו דחביבא ליה לא יניחנה בורה וכדי שיקחנה קנסינן ליה אבל אריס לשעה לא קנסינן אלא דחיישינן שמא יניחנה בורה ודמיא הך פלוגתא לפלוגתא דהמקבל:

צריך להפריש חלת דמאי. נראה בעיני לפרש דהיינו טעמא דר"ג דכיון דעפרה טמא כעפר חו"ל והרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס במקום שאין מפסיק בינה ובין א"י תלם של טומאה וכדאמרן, א"נ כדאיתא בפ"ק דגיטין וחשידי לגבל בטומאה וכיון דחשידי אהא חשידי נמי שלא להפריש חלה ומשו"ה פריך שפיר קאמר ר"ג:

לא נחשדו על חלה בסוריא. דכולהו אחזוק בה:

ודכוותה שתי תרומות בסוריא. ותהא אחת נשרפת ואחת לכהן:

תרומה יש אחריה כלום. דקא בעי לעשורי מעשר ראשון ומעשר שני ואם אתה מפריש תרומה שנייה חלו בה מעשרות ומעשרותיו מקולקלין כדמפ' ואזיל משא"כ בחלה:

להנהיג את הדמאי בסוריא. כיון דנהוג כר"ג זקנו גבי חלה אמר נעשה תקנה גבי מעשרו' נמי שהלוקח מע"ה יחזור ויעשר:

על חלתן. כשקורא ע"ה לגבל חבר צריך לחוש על החלה דאימור לא עישר מעשרות כתקנן:

תמן את אמרת אימת קדשים. בפ"ק דדמאי היא דתנן וחלת ע"ה פטורה מן הדמאי ומפ' ר' אושעיא טעמא דאימת קדשים עליו דכיון דתיקן עיסתו ונתן לכהן שיעור חלה ודאי מתוקנת היא מחמת טבל של מעשר וא"כ היכי קאמר הכא דיחוש הכהן על החלה דדילמא אית בה טבל:

אותה של אור נתן לו. חששא דחלה דקאמר ר' הושעיא בסוריא שאני דמפריש בה חלת האור דאין בה שיעור והדר מפריש השניה לשם חלה דקסבר ע"ה כיון שאני נותן שתי חלות למה לי כ"כ אקרא שם לתרומת מעשר שלא הפרשתי על זה של אור ונחלף לו נותן לו של אור ואוכלה הכהן ומעקרא תקנתא דרבנן:

וא"ל ר' מנא. לר' בון לית אנן צריכין לדחוקי אנפשין ולתרוצי לר' אושעיא מדידיה לדידיה דלא קשיא כלל דבשעת התקנה הוא דקאמר אם כך אתה מתקן להפריש דמאי בסוריא כל חלות העשויות כבר בטהרה יש לחוש בהן מטעם טבל מטעם גזירתך דהא מעתה קאמר:

מן הנחתום. דרגילי אינשי ביה ולקמן מוקי לה בחו"ל:

ומן האשה שהיא עושה למכור בשוק. שאפתה פת למכור:

צריך להפריש חלתו וכו'. חלתו שנותן לכהן צריך להפריש הכהן עליה משום דמאי דמעשרות ואע"ג דמכנסו משלו משום טירדא דרבים לא טרח:

מבעל הבית. דאין דרכו לאפות לאחרים ובודאי מן המתוקן לעצמו זבין:

במתארח אצלו. גבי אורחים הקילו:

במתארח אצלו לעיסתו. משו"ה הקילו כדתנן ואת האכסניא דמאי אבל מתארח אצלו משום יינו או משום פזרנותו גזור דהא בתריה גריר ולאו אורח הוי:

מגבל אצל חבר. דזהיר להפריש חלתו בטהרה אבל אי לא זהיר פושע הוא:

אין צריך להפריש חלת דמאי. דרוב מכנסו משלו ומעשר דליכא למיתלי אבל אם יודע שאין רוב מכנסו משלו חיישינן דלא עישר דתלי נפשיה לומר שמא מי שמכר לו עישר או דילמא אמר חברי נאמן לי וצריך להפריש מהחלה עצמה כדי טבל:

ופליגא על ר' אושעיא. דאמר לעיל אימת קדשים עליו דמתירא ואמאי אמרינן הכא כהני תרתי ברייתות דצריך לתקן חלתו וסתמא קאמר ואפילו דיהיב חלת האור לאור:

מכזיב ועד הנהר ומכזיב ועד אמנום. פי' במשנתנו:

איזהו ארץ ואיזה הוא חו"ל. הך ברייתא מייתי לה פ"ק דגיטין ופירש"י ז"ל מקצוע צפונית מערבית של א"י הוא הר ההר ובתרגום ירושלמי הור ההר טורי אמנום ואין זה הר ההר שנקבר בו אהרן דכתיב זה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר ש"מ הור ההר יש שקצתו הים מכה בו וההר גבול צפוני לארץ ישראל הוא וסתם הרים משופעים הן ויש ששפוע רחב כמהלך יום או יומים וקאמר השתא מהיכן היא הארץ מרגל ההר או מראשו ומפ' כל שהוא שופע ויורד מטורי אמנום ולפנים לצד דרום הוי א"י דגובה ההר הוא הגבול:

מטורי אמנום ולחוץ. לצד צפון העולם כל שיפוע אמנום לאותו הצד חו"ל, ואיכא למידק דאמאי לא תני מנחל מצרים ולפנים א"י מנחל מצרים ולחוץ חו"ל כי היכי דתני הכי גבי טורי אמנום, וי"ל דגבי טורי אמנום תחלתן וסופן נגד הקו ונחל מצרים מושך מרחוק ואין לפנים ממנו קדושת הארץ כמו גבי טורי אמנום:

והניסין שבים. איי הים שבמערב תרגום יונתן יושב האי בספר ישעיה יתיב ניסא ומאיי הים ומן ניסי ימא:

חוט מתוח מטורי אמנום עד נחל מצרים. נחל מצרים הוא תחום א"י במקצוע מערבי דרומית ומחובר לים הגדול דכתיב בגבול נגב ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה נמצאית א"י בין הור ההר לנחל מצרים זה מקרן דרומי מערבי וזה מקרן צפוני מערבי והים במערב ויש מקום שהיה נכנס לתוך א"י מהלך ימים רבים בין הור ההר ונחל מצרים ובאותה כניסה יש ניסין והן מתפשטין למערב לתוך הים חוץ מבין מקצועות תחומי א"י שהן הר ההר ונחל מצרים הילכך רואין כאילו חוט מתוח מסוף הור ההר במערבו עד נחל מצרים שהרי כל מה שיכנסו בתוך מקצועות הללו א"י היא:

ומן החוט ולפנים א"י וכו'. חוט היורד מנגד ראש גובה ההר לים עד חוט הנחל וכן חוט היורד מן הנחל מצרים לים עד נגד חוט אמנום כל שבתוך חוטים הללו א"י והיינו ולפנים דקתני הכא לגבי ניסין קתני וזהו כמין גם:

ר' יהודה אומר כל שהוא כנגד א"י וכו'. ר' יהודה סבר כל הים שכנגד אויר א"י ואפילו עד ים אוקיינוס למערב שהוא בסוף העולם הרי הוא כא"י שנא' והיה לכם הים הגדול וכו' האי וגבול קרא יתירא הוא למימר דאף רוחב הים בכלל התחום:

ושבצדיהן מהן. ניסין שבצדדי צפון ודרום כלו' ואם יש לנו לחלק בניסין לא לצד מערב יש חילוק אלא לצד דרום ולצד צפון שיש ניסין בים מתפשטין לאורך הים לצפון ולדרום עד שמגיעין ומושכין מכנגד א"י ושם ראוי למתוח החוט ממזרח למערב ולהבדיל מה שכנגד אויר א"י ומה הוא חוצה לארץ:

חוט מתוח מקפלוריא ועד אוקיינוס. קפלוריא היא עיר היושבת בחודו של הור ההר בראש גבהו שהוא תחום צפוני ועד אוקיינוס שהוא בסוף העולם במערב ומנחל מצרים ג"כ ועד ים אוקיינוס של צפון העולם:

מן החוט ולפנים. לצד חברו דהיינו לפנים כלומר בין שני החוטין הוו הניסין א"י וה"ה לפנים וניסין דנקט משום דחורשין וזורעין בהן וחייבין במעשר ושביעית ע"כ, והתם מפ' ורבנן האי וגבול מאי עבדי ליה ומשני מבעי להו לניסין דמן החוט ולפנים לצד מזרח דלא תימא שפת הים הוא הגבול ואפילו למקום שהוא מתפשט ונכנס לתוך בין שני המקצועות דתחומין ופריך ניסין לר' יהודה מנא ליה ומשני ניסין לא צריך קרא כיון שבתוך התחומין הן:

תשורי מראש אמנה. ראש אמנה תרגום טורי אמנום תשורי לשון שירה והגליות יבאו מצד צפון א"י וכן כתוב אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון:

ומשני דהכא בחו"ל היינו סוריא דחייבת במעשרות ושביעית כדאיתא בפ"ק דגיטין וקסבר ע"ה כיון דמעשרותיה מדרבנן שרי להקל בהן ומיקל נפשיה אבל בארץ ליכא למיתלי ומתירא דאימת קדשים עליו:

אית תנאי תני הירדן מא"י הוא. ר' שמעון בן יוחאי הוא דאמר הכי בפ' מעשר בהמה:

הירדן מחו"ל. ר' יהודה בן בתירא הוא שם:

גבול בפ"ע. ואינו לא מן הארץ ולא מחו"ל ור"מ הוא שם:

והערבה והירדן וגבול. בסוף פרשת דברים ומשמע דהירדן וגבולו מכנרת הכל נמשך אחר כנרת:

כי אתם עוברים את הירדן ליכנס אל הארץ כנען. אחר עברתו ובפ' מעשר בהמה דייק הכי הארץ ארץ כנען ולא הירדן ארץ כנען:

והירדן יגבול אותו לפאת קדמה, בספר יהושע בגבול בנימין ומשמע והירדן יגבול עצמו משמע שהוא גבול בפ"ע:

והוא שיהא במקום אחד. כלומר ובמה אמרו שהוא גבול בפ"ע כשהוא מכונס במקום אחד דאז חשוב ומפסיק כגון לענין מעשר בהמה שאם יש לו חמש בהמות מכאן וחמש מכאן וירדן באמצע אין מצטרפות ופטורות כדאיתא התם אבל אם נחלק בטל חשיבותו התם ואינו מפסיק:

ירדן שנטל מזה ונתן לזה וכו'. כדמפ' ואזיל במקום שהיה ארץ ישראל ונעשה כסוריא שחפר לצד א"י ונשאר מעבר שלו הראשון לצד סוריא בענין שנתראה לצד סוריא חזקתו מועלת למעשרות ולשביעית אין לו למה שהותיר קדושת א"י לענין מעשרות ולא לענין שביעית כא"י אלא כדין סוריא דתנן בשביעית עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר וכן לענין מעשרות ואין תורמין מפירותיה על פירות הארץ דקסבר דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש וכן אם חפר לצד סוריא ונתן לצד ארץ ישראל חזקתו מועלת ויש לו קדושת הארץ וחייב במעשרות ובשבעית:

לחזקות ולביעור ולמעשר בהמה, קסבר ריש לקיש דכי אמרינן מה שנתן נתן אין צריך לומר לענין קדושה אלא אפילו ליחשב אפרכיות הוא דאמרו לחזקות דתנן בפ' חזקת הבתים שלש ארצות לחזקות יהודה ועבר הירדן וגליל וכו' כדאיתא התם וקמ"ל הכא דאם נתעקם הירדן פרסאות רבות בענין לצד אותו הרוח שהיה יושב והרי הוא עומד עתה מן הירדן ולפנים יש למחות ואילו לא מיחה הוייא חזקה:

ולביעור. דתנן בפ' הפיגם שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וגליל וכולה כדאיתא התם:

ולמעשר בהמה. דתנן בפ' מעשר בהמה והירדן מפסיק למעשר בהמה ואשמעינן דאם נתעקם בתר השתא אזלינן ולא בתר מעיקרא:

שמשך עפר, כי אמרינן דמה שנטל נטל ומה שנתן נתן היינו שחפר הארץ ומשך העפר בענין שקבע מקומו אבל אם מחמת תגבורת המים הלך במקום אחר לא קביע והדר לדוכתיה:

שהיא דבר תורה. לאו דוקא דבר תורה ממש דהא אמרינן בפ' האשה שנתאלמנה דאפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן דתניא אילו נאמר כי תבואו הייתי אומר משעה שנכנסו שנים ושלשה מרגלי' ת"ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי כבש עזרא לאו כלהו ישראל הוו הילכך משגלו ראשונה לא נתחייבו בחלה דבר תורה אלא דרבנן ומפני שהיתה עד שלא גלו דאורייתא ואף כשעלה עזרא קדשה קרי לה דאורייתא הילכך יפריש כשיעור עיסה טמאה אחד ממ"ח וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח דהל' חלה, ובפ' האשה משמע דתנאי היא, ואיכא מ"ד דהשתא הוי חלה דאורייתא, וכן נראה מדברי הגאון הרי"ף ז"ל דמדאורייתא היא בזמן הזה:

ראינו תרומה טהורה נשרפת, לפי שזו אין לה טומאה ידועה:

ראינו תרומה טמאה נאכלת. שזו הארץ טמאה היא כארץ העמים כיון שלא כבשוה עולי בבל הילכך תקנו להפריש שתי חלות ודבר תימה הוא ונותן אל לבו להבין טעם הדבר ואם אינו יודע להבין ישאל ויגידו לו:

זו וזו מדבריהם. כי שתיהם אין בהם ריח תורה דהא לא כבשום לא עולי בבל ולא עולי מצרים ודין חו"ל אית לה כדתנן נאכל ונעבד הילכך מוטב לרבות בנאכלת, וכ' בה"ג דהאידנא בא"י אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה דהא פסק מאצלנו אפר פרה ותרומה טמאה היא ואית בה לכהן איסור עשה וכיון דאין בשום אופן אלא חלה א' דהא אין שום חלה נאכלת אין מפרישין בחו"ל ולא בסוריא אלא אחת וכן נהגו ואפילו במקום שאין כהן:

שהיא צריכה רוב. ולא סגי בא' וא' ובפ' עד כמה נמי גרסינן רבה מבטלה ברוב לכתחלה ואכיל לה בימי טומאתו:

שהיא עולה בפחות ממאה. אלא בס' בטלה כתבשיל:

ואפילו אחד באחד. אם נתערבה דיעבד שריא ואפילו שוה בשוה ולא מצרכינן רוב אלא לכתחלה:

דתנינן ונאכלת עם הזר על השולחן. ולא גזרינן דילמא תתערב עם לחמו של זר ואכיל לה וסתמא שוה בשוה הוא, ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ה דהל' בכורים לפי שאינה מדמעת ואפילו נתערבה שוה בשוה כר' זעירא והקשו עליו דמשמע בפרק ר' ישמעאל דמנחות דמדמעת דגרסינן התם תרומת הגוי בחו"ל אינה מדמעת ומשמע הא דישראל מדמעת. ונ"ל דאין כאן קושיא דשאני תרומה דלא בעיא שיעור דאפילו חיטתא קדשה כדאיתא בקידושין הילכך מדרבנן בחו"ל מדמעת דגזרינן אטו בארץ ועוד דקמ"ל הא בארץ מדמעת, ומצאתי שכ' רבינו שמחה תלמידו של רש"י ז"ל והא דמצריך רביה בפ' עד כמה היינו לכתחלה אבל בדיעבד אפילו אחד באחד נוטל אחד מהן ואוכל כדאיתא הכא וזה דעת הרמב"ם ז"ל וכן פסק בה"ג ז"ל:

היו מפרישין תרומות ומעשרות. בירק בבבל משום דגזור החרש והמסגר שבאו לשם עם יהויכין:

תרגומניא. לא איתפרשו:

אוכל והולך. דאינה טובלת:

ואחר כך מפריש. מפרישה לבסוף:

לתרומת דגן ותירוש ויצהר. והוא הדין למעשרותיהן אבל בשאר פירות לא חשו אלא לתרומה גדולה כדמפרש ר' הילא לא חשו אלא לתרומה גדולה אבל לירקות אפילו לתרומה גדולה לא חשו וטעמא כדמפרש דאפילו בארץ עצמה ירקות דרבנן הוו ומה שחלקו בין תירוש ויצהר לשאר פירות היינו משום דהני כתיבי להדיא והני אתו מדרשא כדאיתא בריש מעשרות:

חלת הגוי בארץ. כלומר אפילו מתבואה הגדלה בארץ ותרומתו מתבואת חו"ל:

מודיעין אותו שאינו צריך. ומפ' במנחות דהאי תנא סבר דמירוח הגוי אינו פוטר ואיתיה בתרומה דנפשיה ובארץ מדמעת ואפ"ה סבר דגלגול גוי פוטר:

בין לכהן חבר בין לכהן ע"ה. דאפילו שהוא ע"ה שאין משמרה בטהרה מוסרה לו דהא טמאה משום ארץ העמים משא"כ בחלת הארץ דכתיב לתת מנת לכהנים דמחזיקים בתורת ה' מחזיקים וכו' יש להם מנת ולא שאין מחזיקים כן כ' רש"י ז"ל בפ' כל הבשר והקשה עליו רבינו שמשון ז"ל דליתה דהא הוי דומיא דהכא דשונה בתר הכי דקתני ואלו ניתנין לכל כהן וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקיבה ואמרינן בפ' הזרוע שאין ניתנות אלא למי שמחזיק בתורת ה' וכבר תיקנו זה בעלי התוס' ז"ל בפרק כל הבשר דמתני' מיירי בדליכא כהן חבר א"נ איכא כהן חבר שהוא עשיר ואינו רוצה לקבל כיון דאין צריך וזה ע"ה עני וצדיק שמצווים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו לתת לו מחולין וקמ"ל דיכול ליתן אע"פ שאינו בקי בטומאה וטהרה אבל חלת הארץ אינה ניתנת אלא לכהן חבר שישמרנה בטהרה ואפילו ליכא עתה כהן חבר לא יתננה לכהן ע"ה אלא ימתין עד שיזדמן לו כהן חבר ע"כ:

יש מהן ניתנין לאנשי משמר. דוקא אלא שניתנין בין לחבר בין לע"ה דטובא גווני ע"ה איכא כדתניא קרא ושנה ולא שמש ת"ח ה"ז ע"ה:

כשדה החרם לכהן. בפת"ח ומשמע לכהן הידוע דהיינו של אנשי משמר:

אחוזה עצמה. מנין שתהא לאנשי המשמר המקדיש שדה אחוזה ולא פדאו יוצא ביובל לכהן כדכתיב והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' וקא בעי מנא לך דהוי לכהנים של משמר אי משום דכתיב לכהן והא גבי מתנות כתיב נמי לכהן ואפ"ה תנן בהו במתני' דלכל כהן שירצה ופירש"י ז"ל ואפילו דלאו בני משמר:

ומסיק כל חרם קדש קדשים הוא לה' מה קדשי קדשים לאנשי משמר כדכתיב לבד ממכריו על האבות:

אף המטלטלין. כשהחרים מטלטלין דנתפשין כיון דכתיב כל חרם וכו' ותני בברייתא וכו' ומסיק דנחלה הוא דאיתקוש לאישים ולא מטלטלין ובפ' המקדיש שדהו יליף לה הכי החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה דכתיב כל חרם בישראל לך יהיה ופירש"י ז"ל לאהרן קאמר ליה רחמנא וכל זרעו בכלל החרים שדותיו נותנן לכהן שבאותו משמר שנאמר כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר והתם מנא לך דתניא לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר או אינו אלא לכל כהן שירצה כשהוא אומר מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו הרי לכהן שבאו"מ הכתוב מדבר ע"כ:

כ"ד מתנות כהונה ניתנו לאהרן, בשלהי הגוזל קמא דייק מהכא דכהנים בגזל הגר מקבלי מתנות הוו ונפק"מ כגון דנפלו עשר טלאים בגזל הגר דמקבלי מתנות הוו ופטורין ממעשר בהמה:

עשר במקדש. ונאכלין לפנים מן הקלעים:

ארבע בירושלם. בכל העיר:

ועשר בגבולין. בערי ארץ ישראל:

חטאת. חטאת בהמה החלב ודם קרבי לגבי מזבח והבשר נאכל לזכרי כהונה:

האשם. אשם ודאי וחמשה הן כדתנן בפ' איזהו מקומן של זבחים אשם גזלות אשם מעילות אשם שפחה חרופה אשם נזיר אשם מצורע וחד חשיב להו:

וזבחי שלמי צבור. כבשי עצרת שנקראו שלמים כדכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים וקדשי קדשים הן כדכתיב קדש יהיו לה' לכהן ונאכלין לפנים מן הקלעים:

וחטאת העוף. שמולקין אותה וממצין דמה בקיר המזבח למטה מחוט הסיקרא ובשרה נאכל לכהנים:

ואשם תלוי. בא על ספק כרת שלא נודע לו שעבר ודאי כדי שיביא חטאת ובמסכת כריתות פליגי אי הספק הוא חתיכה משתי חתיכות דאיתחזק איסורא או אפילו מחתיכה אחת:

ולוג שמן של מצורע. מה שנשאר בלוג מיציקת כף הכהן השמאלית נאכל לכהנים דתניא במס' מנחות ובזבחים לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע דהוא נמי קרוי קרבן דכתיב והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן וסמיך ליה בקרא קמא בקדש הקדשים תאכלנו בויקח קרח:

ב' הלחם. שעושין מחטים של חדש ושיעור כל לחם עשרון ומחמצן ומניפן עם שני כבשים של עצרת שקרויין זבחי שלמי צבור ושוחטין הכבשים ומקריבין חלבן ודמן ואוכלין החלות הכהנים לפנים מן הקלעים:

לחם הפנים. שמסלקין אותו בכל שבת מעל השולחן ומקטירין הבזיכין שעליו ואוכלין הלחם לפנים מן הקלעים ושיעור כל לחם שתי עשרונים:

ושיירי מנחות. כל מנחות הנקמצות מנחת נדבה ומנחת חוטא ומנחת סוטה:

ושיירי העומר. גרסינן ול"ג מותר העומר דמותר העומר היינו כשמודדין מהשעורים עומר נשאר לשם מותר קמח ופליגי ביה תנאי אי מיחייב בחלה כדתנן בריש מכלתין והכא מיירי כשקומצין מנחת העומר ושיריה נאכלין וכל המנחות קדשי קדשים כדכתיב לא תאפה חמץ חלקם וגו' קדש קדשים היא:

הבכורות. בכור תם נאכל בכל העיר וכן בבכורים צריכין חומה כדכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וכו' ואמר מר ותרומת אלו הבכורים:

ומורם מן התודה. חזה ושוק וד' חלות מארבעה מינין שבה חלות ורקיקין ורבוכה וחמץ:

ומורם מאיל נזיר. זרוע בשלה וחלה ורקיק וחזה ושוק של שלמים בכלל תודה הוא ותודה שלמים איקרי והנך תרתי תודה ואיל נזיר משום דדמיין להדדי חשיב להו בחדא כדאיתא במס' חולין פ' הזרוע:

ועורות המוקדשין. עורות עולות וחטאות ואשמות אבל קדשים קלים עורותיהן לבעלים כדאמרינן בזבחים פ' טבול יום ומשו"ה קא חשיב להו בהדי הנך דבירושלם למעוטי דאין נחשבין בהדי הנך דגבולין דהני עורות לא זכי בירושלם ובהדי הנך דמקדש לא חשיבי דלא חשיב אלא הנהו דאי נפקי חוץ לקלעים מפסלי ביוצא:

וגזל הגר. דתנן בהגוזל קמא הגוזל את הגר ונשבע לו ה"ז משלם קרן וחומש ואשם למזבח:

וחרמים. ישראל שהחרים קרקעותיו:

ושדה אחוזה. שהקדישו בעלים ולא גאלה ומכרה הגזבר ובא היובל והלוקח מחזירה מתחלקת לכהנים:

וגזל הגר. קרי ליה מתנות גבולין שאם נתנו לכהן המשמר חוץ לירושלם יצא ואיל אשמו יעלה לירושלם להקריב:

דר' יהודה אמר אין נותנין. ר' יהודה קאמר הכי בפ' בתרא דבכורים:

וכל מעשיהן בטומאה. בפ' שני דמעשר שני ובפ"ק דעדיות תני לה ר"ע:

מיחלפא שיטתיה. ויסבור התם דשורין ושפין בטהרה כרבנן מצי פליג הכא גבי מסירת לע"ה דמאכילה ור"ע ה"ק אודו לי מיהת בתרומה כרשינין דנותנה לע"ה כיון שנותנה לבהמה דלבהמה אינן צריכין תיקון כלל הילכך טומאה אינה מצויה בהן דאין צריך לשרותן ולהכשירן:

מפני מה לא גזרו על הבקייא. בקיא היא מין ירק אמרו שנקראת אורבא לוצא בלע"ז בפ' בתרא דמעשרות תנינן לה בברייתא דפטורה מן המעשרות ונקחת מכל אדם בשביעית ולפעמים אוכלין אותה בני אדם טפי מכרשינין:

במנעליהן יצתה עמהן וכו'. שמלך מצרים לא רצה שתצא ממלכותו כמו המוסטיכי בזמנינו והוכרחו להוציאה במנעליהן שלא נתפשטה ולא היתה מצויה בזמן ב"ד גוזרי גזרות לא גזרו עליה וכיון שלא גזרו שוב לא גזרו ואפילו שעכשיו מגידולי א"י:

אימתי גזרו על הכרשינין. לגזור עליהן שיוציאו מהן תרומה ומעשרות דהא אוכלי בהמה נינהו:

ומשני בימי רעבון שהיה בימי דוד שלש שנים וסמכו עליהן בני אדם והיו אוכלין אותן:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה