פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה· רבי שלמה סירליאו
פרק ד · הלכה ג
נוטל אדם כדי חלה. מוכח בפרקין דלעיל שפירוש משנתנו כך, נוטל אדם מעיסה שלא הורמה חלתה כדי חלה לשאר עיסות שרוצה ללוש אח"כ והיינו דתנן להיות מפריש עליה והולך שלש והולך עיסות אחרות ואין מפריש מהן כלום על סמך אותה החלה שהפריש כ"ז שיש כדי חלה דהיינו אחד מכ"ד לבעל הבית והיינו כ"ז שהיא יפה לאכילה ומפ' מתני' שעושה זה לעשותה בטהרה שעכשיו יש ספק בידו לעשותה בטהרה ואולי מה שילוש אחרי כן לא יהא ספק בידו ואע"ג דשאר עיסות לא הוי מוקף כיון דחלה הראשונה קורא לה שם במוקף שרי ומהכא פריך לריש לקיש דאמר דטבל בטל ברוב, ורבינו שמשון ז"ל פירשה מדעתו בדרך אחרת שלא על דרך הגמ', ועוד קשה לפירושו מאי כדי חלה, ועוד מאי להיות מפריש עליה והולך:
חלת דמאי עד שתסרח. אם חלה זו גדולה כ"כ שראויה גם לשיעור עיסות אחרות והפרישה מעיסת דמאי ובא לתקן בחלה זו עיסת דמאי שכל ככרות שלוקח מע"ה יקבע חלתן בזו החלה יכול לעשות כן עד שתסרח אותה החלה מאוכל אדם דכמו שהקילו בחלת דמאי להיותה ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף כך הקילו בה נמי להיותה ניטלת מן הרע על היפה, והקשו רבינו שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל תימה חלת דמאי היכי משכחת לה אי בלוקח עיסה או לחם מע"ה שצריך להפריש חלה מספק דשמא לא הפרישה ע"ה הא ליתא דכי היכי דלא נחשדו עמי הארץ על תרומה גדולה ה"נ לא נחשדו על החלה דשתיהן במיתה, ורבינו שמשון ז"ל תירץ דהכא בתבואה שלקחה מע"ה והאכיל הלוקח מאותה תבואה לאכסניא כדתנן מאכילין את העניים דמאי וכשהפריש החלה ונתנוה לכהן עשיר צריך הכהן להפריש אותה חלה ומותר להפריש מעשרותיה מן הרע על היפה. ועוד האריך ונלאיתי לסבלו ותמהני איך שכח הרב משנת פ' חמישי דמס' דמאי הלוקח מן הנחתום נוטל ממנה תרומת מעשר וחלה ומוקמינן לה בנחתום העושה בטומאה דכיון דחשיד אהא חשיד נמי אהא, ועוד יש דרך אחר כגון שלש ע"ה קב קב דפטור מן החלה ואח"כ נצטרפו בסל דע"ה דילמא כיון דלא גמיר לא חייש לצירוף סל והא אית ליה למיחש:
נשמעינה מן הדא. ברייתא היא והובאה פ' אלו עוברין:
נסרחה מאוכל אדם. נתקלקלה בעיפושה ממאכל אדם ואכתי חזיא לכלב:
מטמאה טומאת אוכלין. דכ"ז שהיא ראויה לכלב לא פקע תורת אוכל מינה ואם טמאה היא בכביצה מטמאה אוכל אחר:
ונשרפת עם הטמאה בפסח. אם תרומה טהורה היא בערב פסח שרי לטמוייה בידים דלא זו היא תרומה שאני מוזהר בשמירתה:
ומטמאה טומאת אוכלין. בתמיה כלומר ע"כ פשיטא דלא אהני להפריש מעיסות אחרות עליה אלא דיש בה מיהת דין אוכל דראויה לטמא טומאת אוכלין דאי לא עפרא בעלמא היא והיכי ס"ד למימר דמתני' בנפסל מאוכל הכלב קאמר והא אין טומאת אוכלין בנפסל לכלב דתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל לאכול לכלב:
אלא ודאי נסרחה מאוכל אדם. היא מתני' דבעיא שיהא בה תורת אוכל דאי לית בה תורת אוכל עפרא בעלמא היא:
הדא אמרה שתורמין מן הרע על היפה. כלומר בחלת דמאי ולכתחלה:
אסטפניני. שם מין ירק ועלין שלהן לא חזו לאכילה אלא ע"י הדחק, וכתב בעל הערוך שהן אסאנורייש בלע"ז:
קניבה. לשון קניבת ירק ולקחן מע"ה דהוו דמאי:
תני ותרומת מעשר של דמאי. ברייתא היא דתני בה דתרומת מעשר של דמאי נמי ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף:
איתא חמי. לשון קושיא היא כלומר בא וראה היאך יתכן להשמיענו זה דאפילו תרומת מעשר של ודאי ניטלת מן הטהור על הטמא כדילפינן מקרא פ' אין תורמין וכ"ש תרומת מעשר של דמאי ומאי קמ"ל:
ומשני לה ר' יוסי הך ברייתא לאו דוקא דמאי:
אלא מספק תרומה. דנסתפק על המעשר על סאה אחת אם הרים ממנה תרומת מעשר והויא כמו דמאי וצריך להפריש עליה ובא להפריש עליה ממקום אחר וקאמר דלא בעיא מן הטהור על הטהור ולא מוקף וכו' (ב) ופריך דהיכי לא תני דתרומה דתורם מספק על ספק הוי אותה תרומה עצמה יחזור ויתרום דניחוש דדילמא האי דתרים מיניה השתא ודאי לא עישר ע"ה מיניה או איהו והראשון דילמא ודאי מעשר והוי מן החיוב על הפטור ותנן בפ' הלוקח מן הנחתום תרם מן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום מן הראשון עצמו ומן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר וטעמא דהך תרומה דקא יהיב דדילמא הויא טבל דמפריש מן החיוב על הפיטור הילכך לא תאכל תרומה והתם פרכינן עלה נמי דאפילו מן הדמאי על הדמאי הוה לן למימר דלא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר והתם משני לה והיכי תני הכא דתורמין שלא מן המוקף על ספק תרומה ואפילו תימר דהמקום האחר בספק איירי אפ"ה הוי מן הספק על הספק והיינו דקאמר ואמור מן הדמאי על הדמאי כן, כלומר דהו"ל למימר הכי בספק על ספק דדמי כמו מן הדמאי על הדמאי דהכי פרכינן לה התם ואמאי שרית את לכתחלה לתרום גם על הטמא ושלא מן המוקף ואפילו תקנתא דהתם לא תני על הראשונים אנו מצטערים ואתה באת להוסיף:
ומשני מתני' דהתם ברוצה לאכלה. ומשו"ה תני תקנתא:
אבל הכא ברוצה לשורפה. כגון שמן וכיון דשורף הראשונה ואינו אוכלה ומשום גזל השבט ליכא דהא יהיב ליה מאידך ספק שרי, כך נראה בעיני לפ' סוגיא זו וה' ילמדני טוב טעם ודעת: