פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה· רבי שלמה סירליאו
פרק ג · הלכה ה
העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן וכו'. אע"ג דאורז אינו חייב בחלה דתנן בפ"ק דהקטניות פטורין מן החלה ואם עשה עיסה מן האורז וערב בתוכה קמח חטים אם יש בה טעם דגן בגמ' פליגי בה אמוראי איכא מ"ד דוקא ברובא דגן נמי ואיכא מ"ד אע"פ שאורז רב על החטים ואין בחטים חמשת רבעים קמח כל שיש בכל העיסה חמשת רבעים חייבת בחלה כיון דטעמא דגן וכן משמע בפ' התערובת ודייק מהכא דנותן טעם ברוב הוי דאורייתא וטעמא כדאמרינן בפ"ק דמכילתין דקים להו לרבנן דהחטים גוררין האורז עמם לעשות הכל לחם לחייבו בחלה והכל חוזר לחטים משא"כ בשאר כל המינין דאין גוררין את האורז וחטים גופייהו נמי אין גוררין מין אחר אלא אורז לחוד כדאיתא התם:
ויוצא בה ידי חובתו בפסח. דמצה איקרי דכיון דנגרר מחמיץ הוא וכל העולה לחמץ עולה למצה:
מעיסה שלא הורמה חלתה. והיה בה ה' רובעין שיעור דמחייב בחלה והפריש ממנה כשיעור מועט דהיינו רובע לשאור קודם שהפריש החלה בענין שהשאור הוא טבל ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה ואפילו שהעיסה שהורמה חלתה כ"כ גדולה שהשאור של טבל כנגדה הוי א' למאתים ועוד:
אם יש לו פרנסה ממקום אחר. מפ' בגמ' מביא ד' רובעין ומשיך כלומר אם לא נאכלה אותה שהפריש ממנה השאור שנשארו בה ד' רובעין מביאה ומחברה בזו עד כדי שיהא נושכת ואפילו אם נאכלה מפ' לקמן דמביא עיסה של ד' רובעין שלא נטבלו מעולם ומביאה אצל זו כדי שיהא מוקף אע"ג שאין בה שיעור אלא ד' רובעין וצריכין אנו לצרף הרובע של טבל שכאן כדי שיהיה בה שיעור עיסה כיון דמשיך חשבינן כאילו הרובע סמוך לה ומפריש מזו שמביא כדי חלה דוקא להני ה' רבעין וטעמא משום דנשוך ד"ת כדאיתא בגמ' ולפי חשבון היינו דמפריש א' מכ"ד בשיעור כעיסה ראשונה. וא"ת היאך מצטרף והרי עיסה שהורמה חלתה מפסיקו. הא ליתא דתנן לקמן בפרק בתרא דבר שהורמה חלתה באמצע מצטרף, ואם נפשך לומר והלא השאור הזה בטל במיעוטו והיאך מצטרף והלא מפריש מן הפטור ולדידן דאין כאן שיעור אלא עם השאור המעורב מפטור על הפטור הוא ואין כאן חיוב, תריץ דהיינו חומרא דטבל כדתני סיפא דמין במינו כל שהוא הילכך באיסורו עומד בכל מקום שהוא:
ואם לאו מוציא חלה על הכל. דאפילו החולין המתוקנין חשבינן להו נמי טבל וטעמא מפ' בפרק בתרא דע"ז דטבל איסורו כהתירו מה התירו במשהו כדשמואל דאמר חטה אחת פוטרת כל הכרי אף איסורו במשהו וטעמא נ"ל דלא לימרו כיון דקיל דמן התורה ביבש חד בתרי בטיל דמקדשו ממנו אסמכתא בעלמא היא כדי שיחושו ולא יקלו על גזירת המלך ולומר מה לנו ולהפרישו בטל הוא הילכך כשנתערב אפילו עם אלף לא בטיל וצריך להפריש כאילו כולו טבל וכי תימא הך טעמא שייכא לתרומה אבל לתרומת מעשר דיש שיעור לתרומה מאי איכא למימר, תריץ דלהכי איצטריך טעמא דגרסינן בסוף פרק ג' ארצות דהוי דבר שיש לו מתירין כגון שיבקש פרנסה ממקום אחר, ובעלי התוס' כ' דתרוייהו צריכי וז"ל וי"ל דצריכי תרוייהו דאי ליכא אלא חד טעמא דיש לו מתירין הוה אמינא דוקא היכא דהבעלים בעיר דאז יש לו מתירין שהבעלים יכולין להפריש אבל אי ליכא בעיר אע"ג דיכול לילך למקום שהבעלים שם כיון שיש לו טורח והוצאה חשיב כאין לו מתירין ומשו"ה איצטריך טעמא דהכא משום דכהתירו כך איסורו ואי ליכא אלא חד טעמא דהכא הוה אמינא דלא הוי במשהו אלא דהתירו במשהו אבל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר דהתירו לא הוי במשהו הוה אמינא דאיסורו נמי לא הוי במשהו משום הכי איצטריך טעמא דיש לו מתירין, והא דנקט שאור לא תימא משום דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל דהה"נ אם לקח קצת מהעיסה שלא נתקנה ולא נתחמצה עדיין וערב עם עיסה מתוקנת ומחומצת דמפריש על הכל ומשו"ה תני כיוצא בו והתם לא משום דלטעמא עביד אזלינן:
זיתי מיסוק. הוו טבל כמו ענבי בציר דלשון מוסק בזיתים כלשון בוצר בענבים וזיתי ניקוף אין בהם טבל כענבי עוללות מלשון כנוקף זית כעוללות בציר, ונראה דהוו זיתים של פאה דהוו לעניים, ואין לפרש דיש מין זיתים מיוחדים לעניים כמו גבי ענבים עוללות דהא תנא בפ' הזרוע ארבע מתנות לעניים בכרם ושתים באילן ואם איתא ג' באילן נמי איכא אלא כדאמרן וכשנתערבו זיתים דפטורין מן המעשר עם זיתי מיסוק דחייבין וכן ענבים עם ענבים אם יש לו פרנסה ממקום אחר מפריש לפי חשבון כדפירש"י ז"ל גבי חלה ואם לאו רואין כאילו הכל חייב בתרומה ומעשר ומפריש מהן לפי גם מן החולין מתוקנין ואפילו הן אלף וזה פי' התוס' דפ' בתרא דדמאי דנתקשה בה רש"י ז"ל בפ' ראשית הגז דתניא הטבל שנתערב בחולין וכו' נוטל מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר שבטבל וכן מעשר טבל וכו' נוטל מן החולין כדי תרומת מעשר שבמעשר טבל פי' גם מן החולין המתוקנין נוטל תרומה ותרומת מעשר כדאמרן והתיקון שכ' שם הרב ז"ל הכא לא שייך דהא אפילו באלף חולין נוטל מהן כדי תרומה ותרומת מעשר:
ושאר מעשר ומ"ש לפי חשבון, המעשר ראשון שנותן ללוי וכן השני שצריך להפריש אם שנת מעשר שני היא אין מוציא אלא לפי חשבון ולא חמירי כטבל דתרומה ואע"ג דכל המעשרות נמי טבל ה"מ טבל גופיה מקמי דניפרשיה אבל גבי תערובת לא אחמור אלא כשיעור החלקים דחמירי שאסורים לזרים אחר שהופרשו ועוד דרבו ביה דין דמאי והממע"ה ומעשר ראשון יש בו תרומה ומ"ש קדוש ואין צריך לחללו אלא לפי חשבון:
הנוטל שאור מעיסת חטים. שלא נתקנה והויא טבל:
ונותן לתוך עיסת אורז. דאין חייב בחלה ודמי לחולין מתוקנין דרישא:
אם יש טעם דגן. רבותא קמ"ל דאע"ג דאורז גריר בתר לחם והוי שאור דלטעמא עבידא אפ"ה בעינן טעם דגן דהיינו כזית בכדי אכילת פרס ואז מוציא חלה על הכל כלומר אף על האורז או אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ומה שלא פי' כאן לפי שסמך על מה ששנה למעלה, וכן כ' הרשב"א ז"ל:
ואם לאו פטורה. דשלא במינו הוי, ונראה בעיני דצריך להרים משום גזל השבט:
א"כ למה אמרו הטבל בכ"ש. לעיל בבבא קמייתא ותירץ במינו ומתני' דלעיל מינו הוא דהוי והכא שלא במינו הוא הילכך הוי בנותן טעם:
ה"ג מתני' דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה וכו'. וכן גריס רבינו שמשון ז"ל והרשב"א ז"ל:
רשב"ג. פליג בתוספתא אתנא דמתני' וקסבר דלעולם בעינן דגן כשיעור:
הלכה כרשב"ג. וכן פסק הראב"ד ז"ל. וכ' הרשב"א ז"ל והכין מסתבר כיון דפסקו כן בירושלמי:
בין כרבנין דהכא. דהיינו מתני':
בין כרבנין דהתם. דהיינו רשב"ג כולהו מודו דבעינן רובא דגן וטעמא דגן דאע"ג דלא בעו דגן כשיעור לעולם אינו גורר אלא ברובא דגן וטעמא דגן ולרשב"ג נמי לא תימא דכי יש בה דגן כשיעור דמחייבא ואפילו ברובא אורז כגון בעיסה שיש בה י"א רבעים ששה דאורז וחמש דחטים דלעולם אורז גורר עד שיהא רובה דגן וטעמא דגן:
ורב הונא פליג עליה וסבר דטעמא דגן גופא אע"פ שאין רובה דגן. לשון אחר ר' הילא היה אומר דבבל לא היה שום אדם חולק אלא רב הונא אבל כו"ע סברי דרובא דגן וטעמא דגן בעינן ורבנן דהכא היינו ר' יוחנן דאסיקנא דר' הילא היה שונה דר' יוחנן אמר טעמא דגן ורובא דגן:
עירב בה שאר מינין. וקס"ד דאפי' אורז עם חטים ומפרקינן במינין אחרים שאין גוררין אבל אורז עם חטים דגורר לעולם אימא לך בטעמא דגן סגי:
אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה. מתני' בסוף פירקין היא אלמא דבטעמא לחוד סגי:
ומשני בגין דבתרה הטבל אוסר בכל שהוא. כלומר אמר לך ר' הילא הא דקתני בשאור אם יש בה טעם דגן חייבת היינו טעמא משום דנטל שאור מעיסה המחוייבת בענין דהשאור טבל הוי ועוד דשאור לטעמא עביד משום הני תרין מילי הוא דתנן דבטעם לחוד סגי כדתני סיפא הטבל וכו' ומהא שמעינן דשאור של טבל הוא ושלא במינו בנותן טעם כנ"ל. ויש להרשב"א ז"ל פי' אחר:
ר' יונה הוה מסמך לר' זעירא. ר' יונה תלמידו של ר' זעירא כדאמרינן לעיל פ"ק ר' יונה ור' יוסי תרוייהון בשם ר' זעירא וכו' גבה דההיא דתנן והמדומע פטורה ולכך היה סומכו כתלמיד משמש לרבו וכשישב ר' זעירא שמע ר' זעירא קולו של ר' יונה שהיה שונה ר' הילא אומר בשם ר' יוחנן טעמא דגן אע"פ שאין רובה דגן ור' יוסי בשם ר' יוחנן עד שיהא רובה דגן וטעמא דגן:
א"ל. ר' זעירא לר' יונה:
ר' יוסי. כרב הונא:
ומוחלפת השיטה בידך. ולענין הלכה קיי"ל כרב הונא דבטעמא דגן סגי דגמרין מסייע ליה ומטעם גרירה אלא דקיי"ל כרשב"ג דבעינן דגן כשיעור הילכך כל העושה עיסה אפילו מן האורז עם החטים ויש בה דגן כשיעור אע"ג דרובה אורז גורר ואעפ"י שאין בדגן כזית בכדי אכילת פרס כיון דגורר. כן דעת הרשב"א ז"ל והראב"ד ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל סובר דקיי"ל כסתם מתני' דבטעמא דגן סגי ומצטרף עם החטים לשיעורא, ומסתברא כוותיה כיון דרבא דייק ממתני' דנותן טעם ברוב הוי דאורייתא משמע דלא ס"ל כרשב"ג ושאר כל המינין. כגון אורז וקרמית עם שאר מינין אינן גוררין ואם עשה עיסה ויש בה כשיעור מחמשת המינין וערב בה אחד מכל שאר המינין שאינן גוררין אזלינן בתר רובא ואי רובא וטעמא דגן חייבת ואי לית בה רוב דגן לאו לחם הוי ופטורה וכן דעת הרמב"ן ז"ל בענין הפסק אע"פ שאיני מפרש כענין פי' ז"ל:
מנחה שנתערבה בחולין. כגון מנחת הסולת שנתערבה בסולת של חולין מהו שיקמוץ להתיר שירים לכהנים באכילה דהכא ליכא למימר יקמוץ לפי כולה כמו בטבל דמתני' דקיי"ל הוסיף בקומץ פסול:
א"ל. ר' זעירא:
קורא אני עליה והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. וטעמא מפ' לקמן דכי היכי דניחוש למה שנשאר דהוי קדוש מטעם הכלי ה"נ הוה קדוש הקומץ והותרו השירים באכילה וא"ת דלא קדוש * [הקומץ דהוי חולין ה"נ הנשאר בכלי הוי רובו חולין ולא קדוש] ואפילו דחולין הוי קודם קמיצה מ"מ הקומץ כשמניחו בכלי שרת אזי קדוש דכלי שרת מקדיש הכל ואין חילוק בין סלת לסלת:
ופריך ליה ר' בון בר חייא וכי טבל שנתערב בחולין קורא אני עליו ונתתם ממנו וכו'. כאילו הוי טבל גמור כלומר והא תנא דמתני' דמפליג בין כשמפריש ממנו עליו למפריש ממקום אחר עליו ומסתבר ודאי דיש חילוק אחר נמי דאינו כטבל גמור דעלמא להפריש ממנו על מקום אחר:
א"ל ר' זעירא וכי אמרית לך שהוא מוציא וכו'. וכי שמעת ממני איזה חילוק שהוא מוציא ממנו עליו ולא ממנו על מקום אחר דמה בין מוציא ממנו עליו מה בין מוציא ממנו על מקום אחר:
דאין פשיטא לך דאין מוציא ממנו על מקום אחר. דמפריש מן הפטור על החיוב:
אפילו ממנו עליו נמי אינו מוציא. דנימא דכל מאי דאפריש מן הפיטור מפריש ולעולם נשאר הטבל:
ופריך ר' בון דבמתני' קתני שהוא מוציא ממנו עליו ותו לא ואם איתא ליתני נמי דמוציא ממנו על מקום אחר אלא ודאי דאין מוציא ומפלגינן כי היכי דמפלגינן בין ממנו עליו בין ממקום אחר עליו:
ה"ג אמרין וכו' מה בין המוציא ממנו על מקום אחר בשעה וכו', וה"פ אין תשובתו על ר' זעירא כלום כדי לדחות סברתו של ר' בון עליה דמתני' מתרצתא היא וטעמ' דרבא אית ביה דמאי דאקשי מה חילוק יש בין מוציא ממנו עליו למוציא ממנו על מקום אחר לא דמו כלל דבשעה שהוא מוציא ממנו עליו דין הוא דאהני דההוא טבל קיל דאין יכול לעשותו תרומה על מקום אחר ואפילו כיוצא בו דחולין אין נעשין תרומה לעולם כדתנן אין תרומה אחר תרומה. וא"כ:
חולין שבו מבטלין אותו. כלומר ואפילו שנאמר דכי מפריש על כולו חולין הפטורין הוא דמפריש אין לחוש דחולין שבו מבטלין וכו' כדין יבש ביבש ובדין הוא דאין צריך להפריש ממנו כלל אלא דאחמור רבנן וצריך להפריש ממנו על כולו כאילו טבל לגמרי ומשום קולתו הוא דאחמירו בסופו כדלעיל אבל קושטא דמילתא קל הוא אבל בשעה שמוציא ממנו למקום אחר אותו המקום אחר טבל חמור הוא דראוי לעשות תרומה על מקום אחר כיוצא בו חמור כמוהו:
לא בטיל. אין כחו בטיל כשאתה מוציא מזה הקל עליו כדאמרינן שחולין שבו מבטלין אותו כדאמרינן שאין בו כח לתקנו ולבטל מדין טבל:
הדא אמרה טבל שנתערב וכו'. השתא דאמרת דטעמא דמתני' דפלגינן בין ממנו עליו בין ממנו על מקום אחר דמקום אחר חמיר משום דאותו טבל ראוי ליעשות תרומה על כיוצא בו ולא בטל כחו למדנו מזה דכי נתערב טבל בתרומה בבית כהן אין חילוק בין כשבא להפריש ממנו הכהן עליו דאין צריך אלא כשיעור המגיע לטבל אפילו כי מפריש ממנו עליו ובין כשמפריש ממנו על מקום אחר דהא לא שייך הכא טעמא דלעיל דהא אותו הטבל ראוי ליעשות תרומה על מקום אחר כיוצא בו הילכך אין בו שום חולשא ואינו בטל כחו עכשיו מבראשונה כשלא נתערב:
ולית הדא דר' בון וכו' תתובא על דר' זעירא. אע"ג דפרשינן טעמא למתני' שהקשה ממנה ר' בון אינה קושיא לדינו של ר' זעירא גבי קומץ והלכה כר' זעירא ולא מטעמיה:
דאי של מעלן בטל. דאי סברת דהקומץ לא הוי קדוש דאית ביה חלק חולין ורובו הוי חולין ובטל חלק קדש אגביה א"כ הנותר נמי תשתרי דרובו חולין ויאכל לכהנים ואי הנותר חשיב דהוי קדש א"כ הקומץ נמי קדש שכבר קדשו הכל דכך מעורב למטה כמו למעלה ולמעלה כמו למטה ויש בילה:
ואם לאו מביא ד' רובעין וכו'. אתא לפרושי מתני' דקתני ואם לאו מוציא חלה על הכל דקתני בתוספתא דאם אין לו פרנסה ממקום אחר אין צריך להביא שיעור עיסה שלימה להשיך לזו אלא ד' רובעין ותו לא ואפילו מעלמא שלא נטבלו מעולם ומצטרף שאור המעורב לגבי עיסה והוי שיעור ותורם כדפרישית במתני' וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז דהל' בכורים וז"ל הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתנו לתוך עיסה שהורמה חלתה ה"ז מביא עיסה שניה שיהיה עם שאור זה שיעור עיסה שחייבת בחלה ונותנה בתוך העיסה שהורמה חלתה ומפריש מן העיסה השניה שיעור חלה עליה ועל השאור כדי שיטול מן המוקף ואם אין לו עיסה שניה נעשית זו כולה טבל ומפריש חלה על הכל שהטבל במינו אוסר בכ"ש ע"כ, ונותנה בתוך דקאמר שמשיך קצותה לתוכה בענין כשיפרידנה ישאר לשם קצת דבוק ולכך קרוי נשוך כדפרישית פ"ק:
טובל ד' רובעין במקום א'. ד' רובעין שלש אותן בפני עצמן ואין בהן שיעור עיסה ונתן רובע שאור שנטבל במקומו אצלן ונשך כאן בהדי רובעין הללו טובלן ומחייבן בחלה שמצטרף דהא הכא מביא ד' רובעין קתני ואפילו מעלמא שלא נטבלו מעולם:
הדא אמרה שהנשוך תורה, מן התורה חשיב נשוך כאילו נתערב כולו ונבלל דאי לא היכי מצטרף כאן במשנתינו ומתיר לד' רובעין ולשאור המעורב דהא אע"ג דנשוך מ"מ ניכר החלק של ד' רובעין:
דתנינן תמן. פ"ק דמס' טבול יום:
המכנס חלות. חלות שקדשום לשם חלות דקדשי כדין תרומה כדתנן בריש מכילתין וכנסן זו על גב זו ואין דעתו להניחן כך לעשותן ככר א' אלא ע"מ להפרישן ולהבדילן זו מזו:
ונשכו. שנדבקו זו בזו כ"כ כשבא להפרידן נתלש קצת מזו לזו:
חיבור בטבול יום. דטבו"י פוסל את התרומה ומיח' דבר הוא כדאיתא בפ"ק דשבת וקסברי ב"ש דאם נגע בא' מהן כנגע בכולן וב"ה סברי דלא נפסל אלא קמייתא:
שאין חייבין עליו משום טמא, דס"ל דאין נשוך ד"ת ואפילו בבצקות של תרומה נושכין אם נגע טמא בקצה אחת לא נטמא השני דלאו מחובר מקרי אלא כשהוא אפוי הוא דהוי מחובר:
שניא היא בטבול יום וכו', לעולם דנשוך הוי חיבור ושאני הכא דאקילו ב"ה דכתיב בפרשת מצורע ורחץ במים וטהר וכתיב בפ' שמיני במים ייבא וטמא עד הערב וטהר ודרשינן בפ' הערל טהור למעשר שני מבעוד יום וטמא לתרומה עד שתחשך כיון דטומאתו קלישא לא גזור גבי כינוס חלות דאפילו אתי למיכל קמייתא שריא נמי מדאורייתא אבל הכא גבי טהור שאכל טמא דטומאתו דאורייתא בעשה הוי חיבור מדאורייתא:
דבר שאינו חיבור בטבו"י תורה היא, דקמייתא נמי שריא מן התורה שהוצרך לפרש כן דמדאורייתא לא הוי טמא גבי טבול יום משום דאיהו סבר דנשוך הוי חיבור:
דו אמר אינו תורה. אין הראשונה מותרת מן התורה הוא שלמד מכאן דאפילו גבי טומאה לא הוי חיבור דסבר דאין הנשוך תורה וכר' אמי:
מביא ד' רובעין ומשיך. ומצטרף ונוטל חלתו מארבעה רובעין ומתיר השאור המעורב בחולין אלמא דחשיב כאילו הוי כאן ה' רובעין וקשיא לריש לקיש:
שבא מעיסת הנשוך. יפרש ריש לקיש דהני ד' רובעין לאו מעלמא קאמר שלא נטבלו מעולם אלא אותן שניטלה שאור מהן וכיון דהאי שאור בא מעיסת טבל ויש כאן עיסת טבל ועשה אותה נשוך הוי חיבור דהאי הוטבלה והאי הוטבלה וכי פליג ריש לקיש היינו שאינו טובל ד' רובעין במקום אחד ודלא כר' זעירא דלעיל, וכבר כ' למעלה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"י כר' זעירא ולשון התוספתא מוכיח כן דלא קתני מביא הארבעה אלא מביא ארבעה ואפילו מעלמא:
ר' זעירא בעי. רצה לומר:
או מה פליגין בנשוך מאליו, דהיינו מאיליהן אבל אם השיכן בידו כגון מתני' דקתני מביא ד' רובעין ומשיך קתני דהיינו משיך במתכוין ר"ל מודי ליה לר' יוחנן:
טבל בטל ברוב. כדין חד בתרי ביבש דבטל מן התורה אלא דמדרבנן הוא דאחמור דמוציא על הכל מטעמא דלעיל דטעי לומר דחולין מבטלין אותו ומשו"ה פליג דטעמא דלא הוי חיבור דהיינו היכא דאתה בא לבטל התחתונים ולהזיקם ומחזירין לדבר הנופל שיהא כמוהו ממש כמו טמא וטבל הנופל דאדרבא השאור עצמו נתבטל בתוך החולין המתוקנין אבל היכא דלא נתבטל כגון רובע דלא נטבל דהשיך ד' רובעין דלא נטבלו דמאי דטביל היינו מטעם צירוף ולהשלים שיעור הוא דבעינן כן ואילו משעה ראשונה היו כן כו"ע מודו דהוי חיבור:
אין הטבל בטל ברוב. לקמן מפ' במאי קא מפלגי:
שנים רבין על אחד, ובעו למעבד עובדא כר' יוסי בן נהוראי וחזקיה דפליגי אדר' יוחנן ולא שמיע להו דריב"ל נמי הכי ס"ל כר' יוחנן והוו להו תרי ותרי:
ואם לאו מוציא מאחד על הכל. מתני' היא וקשיא לריש לקיש דסבר דטבל בטל ברוב:
חושש להפרשה שניה. כלומר למתני' דכו"ע לא פליגי דכוליה הוי טבל ומטעמא דלעיל דמשום דהויתו במשהו וכו'. כי פליגי בהפרשה שניה כגון אם תרומה של טבל זו המעורב בחולין נפלה במקום אחר לריש לקיש אינה מדמעת דהיא גופה לא הויא תרומה היא:
שנטבל דבר תורה. שנכנס לבית ולמ"ד אפילו לחצר אחר שנגמרה מלאכתו:
כל עמא מודו שהטבל בטל ברוב. ואפילו להפרשה ראשונה לא חיישינן כדין כל דבר יבש:
זיתי מיסוק וענבי בציר. וסתם זיתים וענבים לדריכה קיימי ולא נגמרה מלאכתן דלא הוי טבל אלא מדרבנן:
בשמן של זיתי מיסוק. דנגמרה מלאכתו הוי:
והתנינן. לקמן בפרק בתרא:
נוטל אדם כדי חלה. טורטיל בלע"ז גדולה שמפרישה מעיסה שלא הורמה חלתה ומחשב בלבו התרומה של זו העיסה תהא בזו העוגה:
לעשותה בטהרה. כדי שאם ילוש עיסה אחרת תהא זו חלה עליה דעליה סומך והולך ולש עיסות אחרות ואין מפריש מהן כלום על סמך אותה חלה כ"ז שיש בה כשיעור:
והא מכיון דקדשה לשם חלה. שכבר קדש בה חלה אחת והנשאר בה אכתי הוי חולין כ"ז שלא לש שאר עיסות ולא קרא שם:
תיבטל ברוב. ואמאי מפריש עליה והולך והא תרומה ראשונה אזלא לה ומפריש מן הפטור על החיוב:
ומשני ריש לקיש ברושם. עד כאן הוי חולין כ"ז שלא לש שאר וסיים מקומה כרשב"ג דלקמן גבי דלעת:
דתנינן תמן. במס' דמאי פ' הלוקח מן הנחתום:
הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת, ותני התם נוטל אחד מל"ג ושליש וכו' ותנן זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו ומ"ש בצפונו ובדרומו ומחולל על המעות וקא מייתי ראיה לדידך דסבירא לך דאין טבל בטל ברוב אמאי אצריך למיתני התם גבי מעשר לצפונו או לדרומו אם לא שלא יבטל ברוב:
ומשני ר' יצחק בן אלעזר מהכא לא תידוק דטעמא שלא יאמר תרומת הכרי הזה וזה בזה. כלומר אמר תחלה תרומת הכרי הזה כאן בכרי הזה לצפונו או לדרומו והדר אמר ושל כרי זה נמי בזה ולא אמר לצפונו לא הויא תרומה דכי היכי דכי קרא תרומה צריך לומר לצפונו ה"נ כי קרא מעשר לעשות בו תרומת מעשר צריך לומר נמי לדרומו:
לא אמרנא כלום. הך תירוצא דתרצת לר' יוסי לא סליק דר' יוחנן ס"ל דכיון דנסתיימה שם התרומה ה"נ בסמוך לו נסתיימה התרומה שבכרי אחר והכי אית ליה במס' תרומות פ' התורם קישות ולא משני, וצ"ל דתנא ליה גבי מעשר ועיקרו אכולה מתני' דתרומה לא קדשה אא"כ קבע לה מקום כדאיתא התם:
לוקט דלעת. לעשותה תרומה ומלקט דלועין לאכול ואין מפריש מהן על סמך אותה הדלעת:
עד כאן תרומה ועד כאן תרומה. כלומר כשלקט דילועין מחשב חלק אחד מחמשים ורושם בה וכשמלקט ד' אחרות מחשב חלק א' מחמשים ורושם בה וכך לעולם כ"ז שנשאר בה על מה שיסמוך:
ומחשב. באומד בלב ואין צריך לרשום דכתיב גבי תרומה ונחשב:
טבל בטל ברוב. ומשו"ה צריך לרשום כי היכי דלא תיבטל ופליגי בה תנאי במאי דפליגי אמוראי:
ומשני ר' בא כדי שיהא זקוק ליתן לשבט ביניהן. לעולם דכו"ע אין הטבל בטל ברוב ומה שנחלקו התנאים היינו אם זקוק ליתן לשבט או ימתין עד שתשלם הדלעת להיותה תרומה כולה מאן דבעי רושם סבר אם בא כהן נותן לו ומאן דלא מצריך רושם סבר אין צריך ליתן לו:
מעלה הראשונה על פי הבור. וכן שניה וכן שלישית וקורא להם שם קודם שיעלה כולן מן הבור דס"ל דצריך ליזהר שלא יחזור ויפול ועבדינן תקנה שלא יהא בהול הילכך אחת אחת כשתבא לידו שומרה דס"ל דטבל בטל ברוב ואם מעלה ג' וד' וקורא להם שם אולי יתערבו וטבל בטל ברוב:
ומ"ד מעלה כולן. לא חייש:
מעלה כולן על פי הבור. סבר אכתי תורמין במוקף וחשוב כמו ההיא דחמשה שקין בגורן ואף מעלה כולן וכו' קאמר:
ומ"ד מעלה את הראשונה וכו'. קסבר לאו תורם מן המוקף חשוב ואילו מעלה כולן ע"פ הבור כיון דלא חשש לקרות שם על קמא קמא כיון דיין שבבור למטה ותרו' למעלה ולא דמי לה' שקין דחשוב מוקף דאיכא הוכחה:
מעלה את הראשונה על פי הבור. סבר אף בזו תורם מן המוקף חשיבא וכ"ש אם מעלה כולן על פי הבור דכולן חוץ ומגיען על פי הבור א"כ חייש למוקף:
ומ"ד מעלה כולן על פי הבור. קסבר דמאי דקאמר ת"ק לא חשיב מוקף דאין סמוך מה שבבור למה שבחוץ:
ופריך ליה ר' זעירא ואמאי ואינו מעורב ע"י גידין. שנשפך ממה שבחוץ אל תוך הבור דכל חדא עושה קילוחין אל תוך הבור וחשיבי מוקף אלא מחוורתא כדר' אבהו כלישנא קמא:
הדרן עלך אוכלין עראי בסייעתא דשמיא