אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה· רבי שלמה סירליאו

פרק ג · הלכה ד

הלכה ג

נכרי שנתן לישראל לעשות עיסה. שנתן לו קמח לעשות לגוי עיסה:

פטורה מן החלה. דשל גוי הויא אלא שהישראל מגלגל לגוי:

עד שלא גלגל חייב. גלגול עיסה כמירוח בתבואה הילכך אם נתנה גוי במתנה קודם גלגול וגלגלה ישראל חייב בחלה שלא בא לה שעת חיוב ביד הגוי אבל אם משגלגלה נתנה לו פטורה שהרי בשעה שהיתה ראויה לחול עליה חיוב חלה היתה ביד גוי ופטורה:

העושה עיסה עם הנכרי. בשותפות, ומפ' טעמא בפ' ראשית הגז עריסותיכם ולא של שותפות הגוי:

עד שלא נתגייר פטור. אם גלגלה עד שלא נתגייר פטור מן החלה דעריסותיכם כתיב:

אם משנתגייר. גלגלה חייב:

ואם ספק. חייב גרסינן, ובגמ' מפ' לה:

אין חייבין עליה חומש. זר האוכלה בשוגג דהא ספק הוא והעמד ממון על חזקתו:

אחר הקרימה בתנור. דקסבר דגילגול הגוי אינו פוטר דלחם כתיב ומפ' בגמ' דלחומרא היא דסבר ר' עקיבא דבתר קרימה אזלינן ולא לקולא:

ומה בינה לעיסת ארנונא. כלומר שהיא חייבת אע"פ שהיא של גוי וגבלה ישראל משלו דתניא בתוספתא עיסת ארנונא חייבת ועיסת ארנונא היינו מס שמטיל המלך על העם לתת לחם לשלטון העובר ממקום למקום נותנין לו כל עיר שעובר בה ארוחה והכי איתא בפסיקתא והלך זו ארנונא ופי' בערוך מלשון ויבא הלך. וכן דעת הרשב"א ז"ל:

שמא אינה חייבת בחלה. כלומר דידיה היא אלא אונסא הא עביד ליה הגוי דהיינו השלטון ואיכא למימר דידיה אינה חייבת בחלה בתמיה:

ומשני תמן ברשות ישראל. היא נתונה:

שמא ימלך הגוי. דהיינו השלטון שלא ליטלה ויקבל פיוס מישראל ויפטרנו:

ברם הכא בדעתו היא תלויה. בדעתו של גוי ולא חיישינן שמא ימלך הגוי שלא ליטול את שלו:

מלאי של ישראל. סחורה של החנות דישראל:

חייב בחלה. הקמח בתוכו אע"פ שגבלוהו פועלים גויים בתר בעל המלאי שדינן לה וחייב דישראל חייב במזונתם ואי מלאי של גוי אפילו דפועלים ישראל בתר בעל מלאי שדינן לה ודכוותה איתא בפ' כל שעה גבי חמץ:

פטורה מן החלה. אלמא לאו בתר מגבל אזלינן אלא בתר בעל העיסה אזלינן:

יעשה כקב מכאן וכו'. כלומר היאך יטול ממנה חלה והלא איפשר שרוצה הגוי חלקו באמצע וקב הגוי באמצע מפסיק כדלקמן:

ומשני ואינו מעורב ע"י גידין. כלומר דכיון שהוא מעורב בגידין מעורבין זה בזה הכל כאחד אינו כקב הגוי באמצע:

תמן תנינן. בפרק הזרוע:

עד שלא נתגייר פטור. מן המתנות דכתיב מאת העם זובחי הזבח בשעת שחיטה תלי רחמנא:

מי יאמר לי. דלא מודי תנא דמתני':

שהוא נוטל דמים מן השבט. כלומר שמוכרה לכהן וחייב דקתני היינו דחייב להפריש לפי שאסורה לו מספק:

ויפרש תמן ונוטל וכו'. קושיא היא דברייתא הוה להו לפרושי ונוטל דמים מן השבט:

טבל ובעון מיתה מפריש ולא יטול דמיו מן השבט. כלומר חלה ספק איסורא שיש בה עון מיתה הויא הילכך לא סמכי בה אחזקת ממון אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה:

שני גוים שעשו שני קבין. בשותפות ואין בכל אחד כשיעור:

וחלקו והוסיפו. כלומר ונתגיירו וחלקו עיסתן והוסיף כל א' בחלקו עד שיש בכל א' שיעור עיסה:

חיייבין. בחלה דגלגול ראשון לא חל דגוים הוי אלא השתא הוא דחייל:

פטורין. שכבר היה להן שעת חובה דישראלים הם ועיסת שותפין חייבת כדתניא בתוספתא וראוי לבילה קרינן ביה ובשעת גלגול דמיקרי גלגול דחיובא מיפטרא ושוב לא מצטרפי עיסה קמייתא לכשיעור. וא"ת היכי מפיק חיובה והא גבי הקדש וגבי מדומע אמרינן דאם הקדיש אחר שגלגל או נפלה התרומה אחרי גלגול לא מצי פקעי לחיובא והכא כיון דנתחייבו שעה אחת שהיו שותפין בשעת הגלגול כי הדר חלקו אמאי פטורין, תריץ כבר פי' הרשב"א ז"ל דשותפות חייב היינו שעשו עיסה בשותפות ולאפותה בשותפות וזו היתה החיוב פורחת עליה אלא שלא הספיקו ודמיא כי חלקו כאילו נתקנה ושוב לא מיצטרפא עיסה קמייתא לכשיעור שכבר נפטרה ומשו"ה פטורה אבל רישא פנים חדשות באו לכאן וכיון דאשתני מרה אשתני עיסה וחשבינן לה כאילו מעיקרא קמח ולבסוף עיסה:

חלקו של ישראל חייב. כדלעיל דהשתא הוא דחייב:

חלק של גוי. ונתגייר:

מהו. כיון דפיטורו גדול דאפילו בכשיעור שייך ופטורה או דילמא שאני הכא דהויא בשכונת חיוב דהויא לה חיבור עם ישראל ודמיא לשני ישראלים:

ופשיט ליה כלום חלקו של ישראל חייב אלא מחמת חלקו של גוי. דאילו היה שותף עם ישראל פטור דחייל שמא דגלגול ומיפטר אלא דטעמא משום דהוי שותף עם הגוי והשתא הוא דחייל וא"כ כ"ש חלקו דגוי דחייב ודאי דהשתא הוא דחייל הילכך שניהם חייבין. והראב"ד ז"ל רצה לחלוק על הירושלמי הזה וחשב דאפילו בשני שותפין ישראלים חייב דמאי שנא מעושה עיסתו קביים והשיכן או שצירפן בסל שהן חייבין. ולא היא דהתם מעיקרא פטור ולבסוף חייב ועוד דאין כאן דעת אחרת ובדעתו הדבר תלוי וראוי לבילה היה ומשו"ה צירוף סל או נשיכה מהני ליה אבל הכא בעידנא דחיילא חיובא פסקוה וכיון דפרחה פרחה. ועוד דאין ראוי לבילה מקרי חלקו דקדירא דבי שותפא לא חמימא ולא קרירא ואם ירצה זה להוסיף לא ירצה זה ואם ירצה זה לחלוק העיסה ולהוסיף בה זה לא ירצה דיאמר מזלא דבי תרי עדיפי ושמא יתעפש ויתקלקל ואינו רוצה לחלוק הילכך לא חזיא ופטורין כנ"ל. וסוגיא דלקמן דריש שתי נשים דאמרינן נישוכין חייבין וכו' מוכחא הכי:

שגלגולה טובלה. דכי אמר ר' עקיבא בקרימתה חשיבא לחומרא הוא דקאמר ולא לקולא דאילו גלגלה הדיוט והקדישה וקרמה בתנור הגזבר ופדאה הבעל אחר הקרימה מודי דחייב:

שגלגולה פוטרה. ואם פדאה אחר גלגול וקרמה ברשות הדיוט פטורה דדוקא גבי גוי אית ליה דקרימה סתרא לה לגלגול לחומרא אבל לא גבי הקדש וגבי גוי טעמא דיליף מבואכם וכשישראל נכנסו ומצאו עיסה מגולגלת ואפאוה חייבין:

אין מירוח פוטר במקום הקדש. מפ' לקמיה ר' יונה דקסבר כהנא דכולהו מתני' דתני גבי תרומה ומעשר דמירוח הקדש פוטר דלא כר' עקיבא נינהו וגמר תרומה מחלה בג"ש ראשית ראשית וכי היכי דגבי חלה בתר קרימה אזלינן ה"נ גבי תרומה ומעשר אפילו מירח ההקדש אם פדאו קודם שיקרום בתנור חייב בתרומה:

ברם כרבנין. דהיינו ר' הילא וחברייא פליגי עליה דכהנא וסברי דגלגול אינו פוטר ברשות הגוי לר' עקיבא אבל גבי מירוח מודה דפוטר ברשות הגוי:

ה"ג וקשיא על דרבנין מירוח פוטר ברשות הגוי ואין הגלגול פוטר ברשות הגוי. ובשלמא לכהנא ר' עקיבא השוה מדותיו אלא לרבנין מאי טעמא:

מזרע הארץ. מפרי העץ איתקוש כל המעשרות בהדי הדדי וכי היכי דמעשר פירות לית בהו קרימה בתנור אלא מירוח דתנן בהו במעשרות וה"נ גבי תבואה אבל גבי חלה כתיב מלחם הארץ וסתם לחם אפוי הוא וכתיב מלחם ולא כל לחם למעוטי קרמו פניו ביד גוי:

מן הדא דרבנין. כלומר השתא דפרשת טעמייהו דרבנין דיש חילוק בין מעשרות לחלה מצינן למימר דלית הדא דכהנא פליגא על ר' אלעזר דאמרי חברייא משמיה:

כמא דרבנין. החולקין על ר"ע:

אמרי גלגול פוטר מרשות הגוי. מחלה:

ואין מירוח פוטר מרשות הגוי. לענין חלה אע"ג דלענין מעשר ותרומה פטר מירוח דהכא עריסותיכם כתיב ובתר עירוס הוא דאזלינן ולא בתר מירוח:

כן ר"ע אומר אין גלגול פוטר ברשות הגוי. לענין חלה דלחם כתיב כי היכי דאין מירוח פוטר במקום הקדש גבי חלה אלא אם פדאו קודם גלגול חייב בחלה וכהנא טעמא דר' עקיבא הוא דקאמר:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה