פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה ג
קמח אינה חלה. דראשית עריסותיכם כתיב ואע"ג דתרומה ומעשר קדשי בשבולין אע"ג דלא אתי לידי מירוח שאני התם דרבי קרא:
וגזל ביד כהן. ואי קדש בה אשה אינה מקודשת דישראל לא נתנה לו אלא על דעת שתהא עיסתו פטורה מן החלה והרי אינה פטורה:
והעיסה עצמה. כלומר שעשה הישראל עיסה מן הקמח הנשאר:
והקמח אם יש בו כשיעור. כלומר הקמח שבאת ליד כהן אסורה לזרים דאהני קריאת שם להכי דכי נתגלגלה אסורה לזרים בתרומה ובחלה ואפילו אחר תיקון:
וקפשה זקן זר. חטפה ואכלה דקסבר אינה חלה כלל:
קלקל לעצמו ותקן לאחרים. מפ' בגמ':
חמשת רבעים קמח ועוד. פי' בפ"ק:
הן ושאורן. בשאור שלהן:
וסובן ומורסנן. מורסן גרוע מסובין כמו שהוכח בפ' בתרא דתרומות והתערובות כאשר בא מן הרחיים הוא דמצטרפין לשיעור להתחייב בחלה ובסוף כלל גדול מפ' טעמא שכן עני אוכל פתו עיסה בלוסה:
ניטלו מתוכן וחזר לתוכן. מפ' טעמא בגמ' דאין זו דרך עיסה, וכ' הרשב"א ז"ל מיהו דוקא להצטרף הוא שאין מורסנן וסובן מצטרפין אחר שניטלו מהן אבל אם יש בלא הן חמשה רבעים חייבין ובלבד שיהא ראוי לאכילה כל שכיוצא בהן אוכלין ואפילו הרועים כדכתיבנא לעיל בסוף פ"ק:
שיעור החלה אחד מכ"ד. בגמ' מפ' טעמא:
נטמאת שוגגת או אנוסה אחד ממ"ח. כיון דלא חזיא לאכילה לא נפישו שיעורא ובגמרא מפרש לה:
החלה ניטלת מן הטהור על הטמא. לכאורה משמע דאתא לתקוני דמפרישין מן הטהור על הטמא ויהיה מוקף ולא בעינן כלי אבל רש"י ז"ל כ' בפ' כשם ר' אליעזר אומר היכא דנטמאת מזידה תליש אחרת בטהרה ותיטול מן הטהורה על הטמאה משום דמצוה לתרום מן המוקף כיצד תעשה שיהא מן המוקף וטהורה נוטלת כדי חלת הטמאה מעיסה הטהורה עד שלא הורמה חלתה דאי הורמה חלתה דטהורה תו לא מצי לאפרושי מן הפיטור על החיוב ולא חייל עליה תו שם חלה ונותנת פחות מכביצה באמצע כדי לתרום מן המוקף, מוקף לשון מחובר ומקורב כמו אין מקיפין שתי חביות במס' ביצה ומקרא נפקא לן דכתיב והרמותם ממנו מן המוקף לו בספרי הילכך צריכה להקיף תחלה אצל העיסה קודם שתקרא לה שם והכי מקיפה נותנה בעריבה לצד אחד ונותנת מן העיסה הטהורה פחות מכביצה בין החלה הטהורה ובין העיסה הטמאה והאמצעית נוגעת בשתיהן ומצרפתן וקורא שם על החלה ומסלקתה עם קריאת השם ופחות מכביצה אינו מטמא את החלה ואע"פ שהוא עצמו מקבל טומאה כדאיתא בת"כ מכל האוכל אשר יאכל מלמד שהוא מיטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל ודרשינן ליה בפ' בתרא דיומא אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ע"כ, ואע"ג דאית לי' לר' אליעזר לעיל דהכלי מצרף והיינו לצרף שתי עיסות שאין בכל אחת כשיעור אבל לענין לתרום מן המוקף לא בעינן כלי ואפילו נגיעה נמי לא בעינן דאויר הבית מצרף לענין חלה אע"ג דאין קרקע הבית מצרף לענין חמץ כדאיתא בפ' אלו עוברין בירושלמי וה"נ אמרינן גבי ד' שקין בגורן דאם היו כולן בהקפה אחת תורמין מזה על זה והכא בעינן כלי ונגיעה בגמ' מפ' טעמא דטהורה וטמאה נינהו דהוא דבר שמקפיד על תערובתו:
וחכמים אוסרין. בגמ' מפ' טעמא:
דאינון אכלי ותליי ביה. דסברי הא אכלה לחלה אבל לעולם מודי ר' יהושע דאינה חלה וקיי"ל כרבנן:
קב טברני חייב בחלה. מדה של טבריא מחזקת ה' רבעים: ובגמרא דילן אמרו קבא מלוגנאה לפיסחא בפרק אלו עוברין:
חד חליטר שאל לר' יוחנן. שהיה עושה לביבות ורצה שלא לעשות עיסה וא"ל עשה כל עיסה ד' רבעים ועוד חלק כל עיסה מעיסה שלא ישוכו ויצטרפו ואין כאן שיעור ופטור אתה:
ופריך ונימא ליה תלתא ופלגא. שיעשה כל עיסה לשלש רבעים ועוד יחלק עיסה מן עיסה כיון דחייש לנשיכה:
ומשני דקב ברובעין הוה ידוע להן שכך היו זורעין. תו פריך דימדוד ה' רבעים חסר פורתא דתנן לעיל דפחות מחמשת רבעים פטור מן החלה ואפילו כל שהוא תרגום מעט מזעיר זעיר ציבחר:
ומשני שלא יבא לידי ספק חיוב חלה. דאולי ימדדם בצמצום וסבר דהחמישי חסר ואינו חסר וכדי להרחיק אדם מן העבירה צוה לנו לחסר הרובע הה' ונר' בעיני שאמ' לו כן דלא רצה לעשות מעשה כדבריו דכשהאור מהלך תחתיו וע"י משקה שאין חייב בחלה ולכך להסתלק מן הספק אמר שיפחות מן המדה רובע וכן היה דרכו דאשכחן בגיטין פ"ב שאמר וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה:
דרך עיסה שנו. כלומר טעמא דמתני' משום דבעינן דרך עיסה ורישא דרך עני לאכול עיסה בלוסה וכדלעיל וסיפא אין זה דרך עיסה ואפילו לעני ומתני' דברי הכל שאפילו העני אין דרכן לערב בה מורסן כדמפ' ואזיל וריש לקיש פליג עליה ואמר דמתני' רשב"ג היא דס"ל לקמן פ' אוכלין עראי גבי העושה עיסה מן החטים ומן האורז דתנן במתני' אם יש בה טעם דגן חייבת ופליג רשב"ג עליה בתוספתא דבעינן מדגן כשיעור ה' רבעים והכא נמי כיון דניטל מורסנן מתוכן למין אחר חשיבי ואע"ג דחזר לתוכן תו לא מצטרף הילכך בעינן חמשת רבעים מקמח ברור ומינה דרבנן דפליגי התם פליגי נמי הכא דכיון דמורסן מחמיץ כדתנן בפרק כל שעה וכ"ש סובין מצטרף ואפילו נטל והחזיר דומיא דאורז דמצטרף כיון דמחמיץ:
אין זה דרך עיסה דבתר עיסה אזלינן ולאו משום חימוץ ומכאן למד הרשב"א ז"ל דכיון דריש לקיש מודי דאי איכא שיעורא בלאו מורסן דרשב"ג נמי מחייב ממילא משמע דלר' יוחנן נמי דסבר דמתני' כו"ע היא מסתברא נמי דמודי בהכי וכמו שכתבתי למעלה:
עינו רעה בעיסתו. דעינו בדמים שיש שם בנטילה זו שיעור לחם למכור ולכך אקילו עליה א' ממ"ח:
לא מן השם הוא זה. לא מן הטעם הזה:
עשה שינתנו לכהן בכהונתו. בפ' אין תורמין דריש ליה להאי קרא הכי שתתננו לו בטהרה שיהנה ממנו וא"כ כדי מתנה בעינן דהיינו שיעור נתינה, ושמעתי טעם לכ"ד לבעה"ב משום דח' תיבות יש ביחזקאל וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך וי"ו תיבות יש ראשית עריסותיכם מראשית עריסותיכם וגו' וטעם למ"ח שבאותה פרשה יש מ"ב תיבות ו' תיבות עד ברכה ביחזקאל:
והעושה למשתה בנו. והא הכא דעיסתו מרובה וקתני אחד מכ"ד:
והתנינן וכן. דודאי טעמא דמתני' משום עין יפה ועין רעה דתנן אשה העושה למכור בשוק אחד ממ"ח הא לביתה דומיא דלשוק א' מכ"ד אלא טעמא דכשהיא עושה לביתה עינה יפה בעיסתה ובשעה שהיא עושה למכור בשוק עינה רעה בעיסתה ומתני' כר' יהודה:
בלמודה להיות מפרשת אחת מכ"ד. דכיון דרגילה לעבור על דברי חכמים לא הקילו עליה בנטמאת באונס ומתני' דתנן דנטמאת במזיד מפרשת א' מכ"ד מפרשת עתה ג"כ א' מכ"ד:
ואין הבית מצרף. בתמיה כלומר מדמקפיד ר' אליעזר כי היכי דנגעי העיסות מכלל דכו"ע סברי דאין הבית מצרף לחלה ונהוי תיובתיה דר' ירמיה דמסיק פ' אלו עוברין דאויר הבית מצרף לענין חלה:
אין הכלי מצרף. שאפילו כלי אין מצרף ואינו מועיל בדבר שהוא מקפיד על תערובתו:
בעיסה שהיא תחלה. אבל בעיסה שנייה אין לשני מגע אצל הטבל. כלומר כשנטמאה העיסה בשרץ שהיא ראשונה הוא מקפיד ר' אליעזר דלא תגע בטהורה אלא פחות מכביצה אבל אי טומאת העיסה הויא שנייה לא בעינן פחות מכביצה באמצע ואפילו נגעה עיסה בעיסה ליכא קפידא דאין שני עושה שלישי בחולין וחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו, ורבנן סברי דלא מצייא דנגעה עיסה בעיסה אע"ג דהויא שנייה דנטמאת העיסה וס"ל לרבנן בפ"ק דנדה דחולין הטבולין לחלה כחלה דמו ובפ' כשם מוקמינן לה בגווני אחריני:
תורמין מן הטהור על הטמא בלח. אפילו בלח דקיי"ל שני עושה שני ע"י משקה דמשקין הוו תחלה לעולם וכמוקף כדמפ' ואזיל:
משפך שאין בפיו כביצה. נותן לשם אוכל פחות מכביצה לסתום פיו:
וממלא זיתים טהורים. ונותן המשפך תוך החבית דהוי תוך חלל החבית ואויר כלי מצרף, א"נ שנוגע אוכל פחות מכביצה בכבש ונטמא ואין מטמא הזיתים שעל פניו דאין פחות מכביצה מטמא אוכל כדאיתא במתני' ותורם מזיתי המשפך שהן טהורין על כל הזיתים:
ופריך למה לי פחות מכביצה ואפילו כביצה נמי שיהא טמא אין מטמא לזיתים שעל גבו אלא השורה שעליו ולא השורה השלישית כדפרישנא:
ומשני ולאו פירורין אינון. דפחות מכביצה הן וישמטו וירבו הזיתים ויטמאו זיתים הרבה הילכך בעינן פחות מכביצה בפי המשפך וסותמו בזית גדול, א"נ בשני זיתים תכופין שלא ישמטו ולא יטמאו הזיתים:
אמרו לו. רבנן:
אינו קרוי לח. דחשיב מוקף אלא מה שאמרו גבי יין ושמן גמור אבל מי כבש מוהל בעלמא הוא ולאו משקה הוא הילכך לאו מוקף הוא:
היך עבידא. היכי דמי מה שאמרו גבי יין ושמן:
ומשני קורה אחת לשתי בורות. דהקורה מצרפן ובור אחד טמא ובור אחד טהור ותורמין מן הטהור על הטמא והוי מוקף וכדפרישית:
ושתי קורות לבור אחד. כלומר גם בזה שייך מוקף ומשום דשניהן שנויין כן בתוספתא דתרומות גבי שמן וגבי יין נקט לישנא ריש מלין ובפ' אין תורמין כתבתיה:
ופריך היכי דמי שתי קורות לבור אחד שיהא מקצתו טהור והא מכיון שנטמא מקצתו כלו טמא שנופל למקום אחד:
ומשני ר' הילא שהיה בלבו לעשותן תפיסה אחת. שתכנס שמן של קורה זו ושל קורה זו בבור אחד:
ונמלך ועשהו שתי תפיסות. ונטמא זה ולא נטמא זה ואהניא מחשבה דמעיקרא דלהוי מוקף הילכך תורם מן הטהור על הטמא:
הדא דתימר דתורמין מן הטהור ומן המוקף. כדאמרן:
כשנטמא משישלה ומשקיפה. פלוגתא דתנאי היא פ' הפועלים גבי יין מר סבר משישלה בחביות הוי גמר מלאכה ומר סבר משקיפה בבור ולאחר שנגמרה מלאכתו למר בשילה ולמר בקיפה הוא דתורמין מן הטהור:
שכבר נראו לחברן ולתורמן בטהרה. ואהניא מחשבתו ותורם מן הטהור דוקא:
אבל אם נטמא. קודם שנגמרה:
לא בדא. בהא לא קפדי רבנן, וכן כ' רבינו שמשון ז"ל במס' תרומות דמהא משמע דמן הטהור דוקא קאמר ר' אליעזר ובפ' אין תורמין פירשתי עיי"ש:
הדרן עלך פירות חו"ל