פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה· רבי שלמה סירליאו
פרק א · הלכה ה
שעשה שאור. שעשה כל העיסה שאור:
לחלק. ויש בה כדי חיוב חלה אלא שדעתו לחלקה לכמה עיסות ואין בכל חלק וחלק כשיעור:
חייב בחלה. טעמא מפ' בגמ' וגבי נשים אם אין בכל אחת כשיעור ה' רבעים אע"פ שבצירוף כולן יש שיעור:
פטורה מן החלה. טעמא מפ' בגמ':
בזמן שהרועים אוכלין ממנה. בגמ' פליגי בה אמוראי:
חייבת בחלה. דלחם קרינן ביה:
ומערבין בה. עירובי חצרות להוציא מבתים לחצר שכל בית ובית רשות לכל אחד בפ"ע והחצר רשות לכולן וצריכין עירוב להוציא כ"א מביתו לחצר:
ומשתתפין בה. שתוף קרי דמבוי שחצירות הרבה פתוחות לו כל החצרות שבתלמוד לפני הבתים הן ויוצאין דרך החצר למבוי ומן המבוי לרה"ר והמבוי רשות לכולן ואסורין בני המבוי זה על זה לטלטל מן החצר למבוי עד שישתתפו:
ומברכין עליה. המוציא:
ומזמנין עליה. שלשה שאכלו כאחד:
ונאפת ביו"ט. משום חלק הרועים ובגמ' מפרש לה:
ויוצא בה ידי חובתו בפסח. לילה הראשון של פסח שהוא חובה לאכול מצה דכתיב בערב תאכלו מצות ושאר הימים אם רצה לאכול שאר דברים ולא לחם הרשות בידו:
ואינה נאפת ביו"ט. קסבר כר' יוסי הגלילי דאמר לכם ולא לכלבים:
מטמאה טומאת אוכלין. דטומאה קלה עד לכלב כדאיתא בפסחים פת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם מטמאה טומאת אוכלין עד שתפסל מלאכול לכלב:
הממרח כיריו של חברו. מפ' בפ"ק דמעשרות שייפה והחליק פני הכרי ברחת:
נטבל. ואסור לאכול ממנו עראי דהא נגמרה מלאכתו:
ה"ג מתיב ריש לקיש לר' יוחנן והא תנינן נשים שנתנו לנחתום וכו'. וכן כ' רבינו שמשון ז"ל שנתנו לנחתום קמח כל אחת כדי ללוש כל אחת עיסתה בביתה ובא הנחתום וצירף הקמחים כולם ועשאם עיסה אחת של שאור שלא מדעתן:
אם אין בשל אחת מהן כשיעור פטורה מן החלה. דצירופו לא כלום הוא וטעמא משום דהקמח לאו דנחתום הוא והה"נ הכא גבי מירוח כרי וקשיא לר' יוחנן:
העושה עיסה ע"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה. ואפילו בעל הבית גופיה לא טביל דהא סופו לסתור מה שעשה וכאן נמי סופן לסתור מה שעשה הנחתום ואף על גב דהשתא לאו מחולק הוא ואיכא שיעורא לאו כלום הוא דבתר סוף אזלינן וגבי מירוח כרי שאני דאדרבה בעל הבית גופיה סופו למרחו או להעמיד ערימה:
נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה. והא הכא דלסוף סתר ליה ומיחייב אלא טעמא הוא משום דהוי דידיה וכיון דחל עליה חיובא תו לא פקע וטעמא דנשים משום דלאו דידיה:
שמא ימצא לקוחות. ויטבול מיד דיאמרו שיעשה אותה העיסה פת ולא יחלקנה ומשום הכי חייב אבל אשה בביתה דליכא טעמא דלקוחות ומעיקרא כי גלגלה הוי אדעתא לחלקה פטורה:
והתנן חורי הנמלים. בפ' בתרא דמעשרות:
הערימה חייבת. שנתמרחה ונגמרה מלאכתה:
הרי אלו. החורין:
חייבין במעשר. והן טבל ואסור לאכול מהן עראי:
הא בצד ערימה פטורה פטורין. ואפילו מה שבחורין הוו חטין ממורחין כיון דנמלים גוררין ומבקר ליה אבל מן הערימה חייבת הא תנן בריש מס' פאה דאינו יכול להבקיר:
והוא שגררו ראשי שבלין. ר' שמואל מוקי מתני' אליבא דר' יוחנן דכי קתני דמן הערימה פטורה פטורין היינו בשנמצא בחורין ראשי שבלין דלא נגמרה מלאכתן אבל לעולם אי הוו חטין ממורחין טבילי ואפילו שלא לדעתו של בעה"ב:
והתנינן הקדישן עד שלא נגמרו. לקמן בפרק אוכלין עראי:
וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן. והא גזבר ידע דודאי פרקי להו דהא הקדישו לבדק הבית הוא דאי למזבח אין לו פדיון עולמית דקדוש קדושת הגוף וא"כ מירוחו של גזבר שלא לדעתו של הפודה הוא ואמאי פטורין והא גזבר כאחר הוא ואפ"ה את אמר דמה שעשה עשוי וקשיא לריש לקיש:
גזבר כבעלים. וכ"ז שלא פדאום מתחת ידו כדידיה דמי ומירוח הקדש פוטר דדגנך כתיב:
ודלא כר' יוסי. בפ"ב דשקלים איתא לפלוגתא דר"מ ור' יוסי:
ואפי' יש בשל א' מהן כשיעור. אמאי מחייבי העיסות האחרות דהא ודאי מתני' הכי קאמר דאי יש בשל אחת כשיעור מחייב לאפרושי על הכל חלה דאי מאותה עיסה שיש בה שיעור פשיטא ואהא פריך דיעשה כדבר שלא נגמרה מלאכתן והא סופו לסתור צירוף זה:
דא"ר יוסי בשם ר' זעירא. בפ' הכובש איתא אליבא דרבנן דאמרי שותין על הגת וטעמא דסופו להחזיר את המותר לדבר שלא נגמרה מלאכתו וה"נ ניזל בתר סוף ולא משני ושמא לא חש דהתם לקח היין מדבר שלא נגמרה מלאכתו דגת לא טביל עד שירד לבור או ישלה בחביות לר' עקיבא אבל הכא הא נתחבר לדבר שנגמרה מלאכתו דחיוב חלה הוא בחטים משתגלגל כדתנן לקמן, ופסק הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ו דהל' בכורים כר' יוחנן דהעושה עיסה ע"מ לחלק בצק פטורה מן החלה והשיג עליו הראב"ד ז"ל מההיא דלעיל דאצוותי איטרי דחיישינן שמא תימלך וכו', ולאו ראיה היא כדפרשינן לעיל דהתם מיירי שלקחה קצת מן העיסה לאפות ולעשות לחם ומשו"ה חיישינן שמא תמלך הא לאו הכי לא דבנחתום נמי טעמא משום דאורחיה לזבוני לקוחות הוא דחיישינן שמא תמלך אבל בלאו טעמא לא. עוד הקשה עליו ממשנתנו דקתני חמש נשים דודאי סתרן הצירוף הא אשה אחת דומיא דחמש נשים כגון שבאה לחלק חייבת. ולאו ראיה היא דאדרבה הא קתני נחתום לגלויי דוקא דומיא דנחתום דאיכא המלכה אבל ליכא המלכה לא והדרינן לכללין דריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בר מהני תלת דריש החולץ או היכא דאיתותב ר"י:
שערב בה מורסן. פעמים שמערבין בה כל כך מורסן שאינה ראויה לרועים:
מתניתא אמרה בזמן שהרועים אוכלין ממנה. לשון קושיא היא כלומר מלישנא דמתני' משמע דבלא ערב בה מורסן מיירי אלא שהקצוה לכלבים מדלא תני אם ראויה לרועים חייבת ושאינה ראויה פטורה:
כל שעשאה כעכין. דייחדה לאדם הוא ששנינו שהרועין אוכלין ממנה שכן עושין לחם מאכל האדם:
למודין. כמין עמודים ארוכים דאין מנהג לעשות כן לחם אדם:
אפילו עשאה קלוסקין. פטורה דאפילו שצורתן מוכחת דלאדם הוא כיון דייחדן לבהמה אינה חייבת בחלה כדדייק לישנא דמתני':
מתני' ר"ש היא. מתני' דשריא לאפות העיסה כשאוכלין הרועים ממנה דמשמע דגם חלק הכלבים אופין כיון דהרועים אוכלין ממנה מדלא תני בזמן שהרועים אוכלין אותה ר' שמעון בן אלעזר היא:
אין עושין מיו"ט למוצאי יו"ט. שום תבשיל ולא שום תיקון מיו"ט למוצאי יו"ט דאע"ג דהותרה הבערה שלא לצורך מ"מ בעינן בה צורך קצת:
ותני ממלאה וכו'. כלומר אע"ג דאסיר מיו"ט למוצאי יו"ט היינו כי טרח באנפי נפשיה אבל ממלאה אשה וכו' דבחד טירחא סגי:
וכן בנחתום. לגבי מילוי:
אבל לאפות אינו אופה וכו'. דכל ככר וככר צריכה אפייה ורדייה לעצמה:
בזמן שהתנור מלא. שתנורים קטנים היו ופיהם למעלה ומדבקין פת בדפנות ומתוך שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימותו להתפשט והפת נאפית יפה, ובפ"ב דיו"ט איפסיקא הילכתא כר' שמעון בן אלעזר ובפ' ההוא סבר ר' חסדא דעיסה חצייה של ישראל וחצייה של גוי אסור לאפותה ביו"ט ופרכינן עלה מהך מתני' ומוקים לה התם ר' חסדא כגון דאית ליה נבלה לפייסן ונמצאת כולה נאכלת לאדם ואיפשר דר' חסדא לא ס"ל הא דר' שמעון בן אלעזר ולא קיי"ל כוותיה:
הדא דתימר בתחלה. מדקאמר אסור לברך עליה היינו לכתחלה אבל אם עבר ובירך יצא דהא מכי אגבהה קם לה ברשותיה דאי איגנבא או מתובדא או נשרפה בעי לשלומי הילכך דמים הוא חייב לו ויצא:
אין עבירה מצוה. העבירה עצמה לא תחזור להיות מצוה כגון לולב הגזול דכשהוא בעיניה דהיינו עבירה בעין הוא דנפיק הילכך לא נפיק אבל כאן עבירה לחוד ומצוה לחוד:
ואין במצוה שום צד עבירה כדמפ' אם עשייתן כמצוותן הן מצוות ואם לאו אינן מצוות הילכך לא יצא אפילו דיעבד. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו דהל' חמץ ומצה דלא יצא ויש חולקין ובריש הגוזל קמא איכא פלוגתא דאביי ורבא בדר' אליעזר בן יעקב דאמר גזל סאה של חטים טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ וקסבר אביי דלאו הילכתא היא דאתי כב"ש דאמרי שינוי במקומו עומד ורבא סבר דלעולם כב"ה ושאני הכא משום ברכה והויא לה מצוה הבאה בעבירה וקיי"ל כרבא דאפילו דשינוי קונה היכא דאיכא ברכה שאני ומש"כ מגיד משנה כי ניים ושכיב אמרה: