פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו
פרק ז · הלכה א
המזמן את חברו. ע"ה היה מזמן את החברו שהיה אהובו של ע"ה. המזמן לשון הזמנה לסעודה קונבי דאר בלע"ז:
אומר מע"ש. מפ' בגמ' ואפילו אין הככר או הפרי עכשו בידו קאמר ומועיל תנאו עכשו לשבת בשעת הסעודה כשיפריש ופליגי אי בעינן בשעת סעודה שילחש בשפתיו או בזכור תנאו בלבו סגי והא דתנן בפ' הלוקח פירות דהתירו בשאלה לעם הארץ ובלבד שיאמר מעושרין הן ואע"פ שאינו מאמינו התם הא אוקימנא לה בשבת של פרוטוגמא ובשבת ראשונה והכא סעודת הרשות בעלמא:
שאני עתיד להפריש למחר. בשבת דהיכא דקרא שם מע"ש יכול להפריש בשבת אבל לא קרא שם אסור כדתנן בפרק במה מדליקין ספק חשיכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים וכו' אבל מעשרין את הדמאי הא ודאי חשכה אפילו דמאי אסור:
הרי הוא מעשר. ראשון א' מק' ממה שיהיה שם דלבסוף יקראנו תרומת מעשר:
הרי הוא מעשר ראשון. על הט' הסמוכים לו:
ושאר סמוך לו. התשע חלקים המחוברים יהו מעשר והרי יש כאן מעשר ראשון של כל הככר שאוכל או של התבשיל שאוכל:
זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו. וחוזר ואומר החלק הראשון שקראתי מעשר תחלה יהא תרומת מעשר על אלו ט' חלקים:
ומעשר שני בצפונו. מסיימו כדי שלא יהא טבל:
ומחוללין. אותן החלקים של מעשר שני:
על המעות. ואין צריך להוסיף חומש כדתנן בפרק קמא והמעות יעלם ויאכל בירושלם ולא תני הכא מפריש תרומה גדולה משום דלא נחשדו עליה עמי הארץ כדכתיבנא לעיל בריש מכילתין ונמצא שאין צריך להפריש למחר כי אם א' ממאה לתרומת מעשר וכל השאר יאכל וישתה:
מתני' בדמאי. השתא ס"ד לפ' ודוקא בדמאי הוא דמועיל התנאי דיכול להפריש למחר בשבת אבל בודאי לא מהני תנאי אלא א"כ יפריש עכשו:
הא בודאי לא. בתמיה:
היו לו תאנים של טבל וכו'. וקתני שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה דהיינו תרומה גדולה אחד מחמשים ובערב שבת מיירי ומשמע דמהני תנאה:
דתנינן היו דמאי. הא קתני סיפא היו דמאי משמע דעד השתא בודאי עסקינן וא"ת הא תנן היו לו תאנים של טבל וטבל לא משמע אלא ודאי לאו קושיא היא דבפירקין גופיה קרי לדמאי טבל דתנן היו לפניו שתי כלכלות של טבל ומפ' לה רב ששת בפ"ק בדמאי ובפרק ג' שאכלו נמי תנן אכל טבל ומוקי לה בטבל טבול דרבנן וכ"ת אכתי תקשי דהא תני בה שתי תאנים שאני עתיד להפריש דהיינו תרומה גדולה ואילו בדמאי עמי הארץ לא נחשדו עליה כדפרישנא במתני' י"ל דמצי לדחויי דמיירי בתאנה נטועה בעציץ שאינו נקוב דשייכא בה תרומה מדרבנן כדמפ' לההיא שלשה שאכלו ומשו"ה הוצרך לדיוקי מסיפא:
מה א"ר יוחנן בדמאי ולא בודאי. דהוה משתמע דכוליה פרקין בדמאי קא מיירי:
לא אמר אלא מתני' בדמאי. דמאי ששנינו במשנה הזו לחודה בדמאי היא ומפ' ואזיל מאי איכא בין דמאי לודאי בדין השנוי כאן ומשני לענין דמהני אפילו לאינו ברשותו כגון מתני' שהוא מזומן לסעודה של ע"ה ואינה עכשו ביד חבר ואילו גבי טבל לא מהני תנאה אלא כשהטבל יהא ברשותו דהכי תנן נמי היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו:
תנאי ודאי. שהתנה על ודאי טבל ואמר שני תאנים שאני עתיד להפריש וכו' כדתנן ולא הספיק להפרישן מע"ש:
למען תלמד ליראה. בפרשת מעשר שני כתיב:
כל הימים. ואפילו שבתות וימים טובים הוי למד להזהר שלא ליבטל עונג שבת כלומר שאתה יכול להפרישו בשבת וכגון דהוה צריך לכל הסל לאותו שבת ובפ' האשה רבה לא גריס להך עובדא הכי וי"ל דהא והא איתא ותרי עובדי הויין:
מהו דחמית מקל בלשין תלוי בי. במס' כלים פט"ו תנן מקל הבלשין טמא מפני שהן מסייעין בשעת מלאכה ופי' בעל הערוך ז"ל בעלי המכס יש להן שמשים שעומדים לעיין הנכנסין והיוצאין וכמין מקל של עץ או מתכת בידם לראות ולידע מה בתוך השק והוא כעין שפוד תרגום ויחפש ובלש וראה ר' ינאי בחלומו שהיה תלוי בו אותו מקל ופתר לו ר' אושעיא:
עתיד אתה לנהוג שררה וכו'. כדרך מושל שיש לו שבט לרדות בעם:
היה לו תנאי ודאי. שהתנה על ודאי טבל מע"ש והיה של ירק כדמוכח לקמיה:
חדא איתא בשלה ירק וכו'. אשה אחת בשלה ירק לצורך השבת ושכחה מלעשר:
ושלח ר' אושעיא לזבדי בן לוי שיתקן. הירק של האשה באותו שהיה לו לר' אושעיא שכבר התנה עליו:
ולא הוה זבדי בן לוי צריך מזכי וכו'. מיבעיא ליה לר' אבא בר ממל היאך מותר בשבת להפריש לצורך אחרים הואיל ולא היה לו זכייה באותו ירק דמעיקרא שהתנה מע"ש בירק שלו שיהא מתוקן מיירי ולא לירק של אחרים ותורם שלא מדעת הוי שלא היה כן בדעתו בע"ש ומסיק ר' זעירא דאם התנה ר' אושעיא בשבילו ובשביל אחרים יכולין לתקן של אחרים אע"פ שאין לו זכייה בשלהן אבל אם לא פירש אף לאחרים צריך לזכות בשלהן:
בשם ר' אבהו איתתבת. הושבה קושיא דלעיל ולא היה צריך וכו' ולא בשם ר' אבא בר ממל:
ולא זכי זבדי בן לוי. בתמיה:
צריך שיהא זכור תנאו. למחר בשבת בשעת אכילה ועל אותו סמך יכול לאכול ולבסוף משייר כדי תרומת מעשר ולא יפרש בפיו:
צריך להרחיש בשפתיו. לא סגי בסתם שחושב בלב זה מעשר וזה מעשר שני אלא קורא להם שם בהדיא בשבת ואהא מקשה ר' ירמיה כיון שצריך לאומרו בשפתיו למחר הרי הוא כמפריש בשבת:
אמר ליה אדה התנה. על דא התנה כלומר על זה התנה מערב שבת שיועיל לו עכשו ולכך מותר לו להרחיש ואינו נראה כמתקן:
ואינו אסור משום איבוד אוכלין. כלומר התרומה שהוא מפריש למחר דצריך לאבדה שלא יכשל בה ע"ה לאכלה מקשה ואינו אסור משום איבוד:
מפרר כל שהוא ואוכל. אין משליך לאיבוד לארץ אלא פירורין דקין דאין בהן משום איבוד אוכלין כל שאין בהן כזית דמותר לאבדן ביד כדאיתא בברכות באלו דברים וכן פסקו שם התוס':
ואינו אסור משום גזל. דכי הזמינו לאכול אצלו הזמינו ולא לאבד אוכלין שלי וגוזל לבעל הבית:
רוצה שיהא לו נחת רוח. רוצה בעל הבית בנחת רוחו של זה החבר דאהובו הוא:
מיליהון דרבנן פליגא. דר' ור' יוסי בר יהודה:
דאינון מחשדונך. שאינך מפריש תרומה ומעשר:
ועבדין נפשיהון מזרקין דין לדין. עשו עצמן שלא יבין שזורקין הפירות זה לזה ומתפוררין והולכין לאיבוד שיעור למעשר ולתרומה והיה חושב בעל הבית שמשחקים:
ואינו רוצה שיהא להם נחת רוח. אלמא חזינן דעיין עלוהם והוצרכו לעשות כזורקין זה לזה ומאבדין:
ומשני דרוצה הוא אלא וכו'. כלומר לעולם רוצה בעל הבית בהנחת רוחו של אוהבו ואינו מקפיד עליו אלא כיון שהגידו לבעל הבית שהיו חושדין אותו זה היה קשה בעיניו ולכך עיין אם היה אמת:
ר' יהודה אוסר. אמתני' פליג כדמפרש טעמא דכיון שאינו ברשותו לא מהניא בה תנאה:
על דבר שאינו שלו. דבערב שבת אכתי לא זכה בו החבר:
כמוכר פירות טבולין. דכשמכרן אינן שלו:
מעשר עליהן מפירות אחרות. וכתב הראב"ד ז"ל בפ"ו דהילכות מעשר ואותן המעשרות ותרומת מעשר שלהן ספק והכהן לא יאכלנה עד שיתקן אותה ממקום אחר ולסוף אי אפשר שלא תרקב משום ספק טבל: