אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו

פרק ז

פרק ו

הלכה א

המזמן את חברו. ע"ה היה מזמן את החברו שהיה אהובו של ע"ה. המזמן לשון הזמנה לסעודה קונבי דאר בלע"ז:

אומר מע"ש. מפ' בגמ' ואפילו אין הככר או הפרי עכשו בידו קאמר ומועיל תנאו עכשו לשבת בשעת הסעודה כשיפריש ופליגי אי בעינן בשעת סעודה שילחש בשפתיו או בזכור תנאו בלבו סגי והא דתנן בפ' הלוקח פירות דהתירו בשאלה לעם הארץ ובלבד שיאמר מעושרין הן ואע"פ שאינו מאמינו התם הא אוקימנא לה בשבת של פרוטוגמא ובשבת ראשונה והכא סעודת הרשות בעלמא:

שאני עתיד להפריש למחר. בשבת דהיכא דקרא שם מע"ש יכול להפריש בשבת אבל לא קרא שם אסור כדתנן בפרק במה מדליקין ספק חשיכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים וכו' אבל מעשרין את הדמאי הא ודאי חשכה אפילו דמאי אסור:

הרי הוא מעשר. ראשון א' מק' ממה שיהיה שם דלבסוף יקראנו תרומת מעשר:

הרי הוא מעשר ראשון. על הט' הסמוכים לו:

ושאר סמוך לו. התשע חלקים המחוברים יהו מעשר והרי יש כאן מעשר ראשון של כל הככר שאוכל או של התבשיל שאוכל:

זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו. וחוזר ואומר החלק הראשון שקראתי מעשר תחלה יהא תרומת מעשר על אלו ט' חלקים:

ומעשר שני בצפונו. מסיימו כדי שלא יהא טבל:

ומחוללין. אותן החלקים של מעשר שני:

על המעות. ואין צריך להוסיף חומש כדתנן בפרק קמא והמעות יעלם ויאכל בירושלם ולא תני הכא מפריש תרומה גדולה משום דלא נחשדו עליה עמי הארץ כדכתיבנא לעיל בריש מכילתין ונמצא שאין צריך להפריש למחר כי אם א' ממאה לתרומת מעשר וכל השאר יאכל וישתה:

מתני' בדמאי. השתא ס"ד לפ' ודוקא בדמאי הוא דמועיל התנאי דיכול להפריש למחר בשבת אבל בודאי לא מהני תנאי אלא א"כ יפריש עכשו:

הא בודאי לא. בתמיה:

היו לו תאנים של טבל וכו'. וקתני שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה דהיינו תרומה גדולה אחד מחמשים ובערב שבת מיירי ומשמע דמהני תנאה:

דתנינן היו דמאי. הא קתני סיפא היו דמאי משמע דעד השתא בודאי עסקינן וא"ת הא תנן היו לו תאנים של טבל וטבל לא משמע אלא ודאי לאו קושיא היא דבפירקין גופיה קרי לדמאי טבל דתנן היו לפניו שתי כלכלות של טבל ומפ' לה רב ששת בפ"ק בדמאי ובפרק ג' שאכלו נמי תנן אכל טבל ומוקי לה בטבל טבול דרבנן וכ"ת אכתי תקשי דהא תני בה שתי תאנים שאני עתיד להפריש דהיינו תרומה גדולה ואילו בדמאי עמי הארץ לא נחשדו עליה כדפרישנא במתני' י"ל דמצי לדחויי דמיירי בתאנה נטועה בעציץ שאינו נקוב דשייכא בה תרומה מדרבנן כדמפ' לההיא שלשה שאכלו ומשו"ה הוצרך לדיוקי מסיפא:

מה א"ר יוחנן בדמאי ולא בודאי. דהוה משתמע דכוליה פרקין בדמאי קא מיירי:

לא אמר אלא מתני' בדמאי. דמאי ששנינו במשנה הזו לחודה בדמאי היא ומפ' ואזיל מאי איכא בין דמאי לודאי בדין השנוי כאן ומשני לענין דמהני אפילו לאינו ברשותו כגון מתני' שהוא מזומן לסעודה של ע"ה ואינה עכשו ביד חבר ואילו גבי טבל לא מהני תנאה אלא כשהטבל יהא ברשותו דהכי תנן נמי היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו:

תנאי ודאי. שהתנה על ודאי טבל ואמר שני תאנים שאני עתיד להפריש וכו' כדתנן ולא הספיק להפרישן מע"ש:

למען תלמד ליראה. בפרשת מעשר שני כתיב:

כל הימים. ואפילו שבתות וימים טובים הוי למד להזהר שלא ליבטל עונג שבת כלומר שאתה יכול להפרישו בשבת וכגון דהוה צריך לכל הסל לאותו שבת ובפ' האשה רבה לא גריס להך עובדא הכי וי"ל דהא והא איתא ותרי עובדי הויין:

מהו דחמית מקל בלשין תלוי בי. במס' כלים פט"ו תנן מקל הבלשין טמא מפני שהן מסייעין בשעת מלאכה ופי' בעל הערוך ז"ל בעלי המכס יש להן שמשים שעומדים לעיין הנכנסין והיוצאין וכמין מקל של עץ או מתכת בידם לראות ולידע מה בתוך השק והוא כעין שפוד תרגום ויחפש ובלש וראה ר' ינאי בחלומו שהיה תלוי בו אותו מקל ופתר לו ר' אושעיא:

עתיד אתה לנהוג שררה וכו'. כדרך מושל שיש לו שבט לרדות בעם:

היה לו תנאי ודאי. שהתנה על ודאי טבל מע"ש והיה של ירק כדמוכח לקמיה:

חדא איתא בשלה ירק וכו'. אשה אחת בשלה ירק לצורך השבת ושכחה מלעשר:

ושלח ר' אושעיא לזבדי בן לוי שיתקן. הירק של האשה באותו שהיה לו לר' אושעיא שכבר התנה עליו:

ולא הוה זבדי בן לוי צריך מזכי וכו'. מיבעיא ליה לר' אבא בר ממל היאך מותר בשבת להפריש לצורך אחרים הואיל ולא היה לו זכייה באותו ירק דמעיקרא שהתנה מע"ש בירק שלו שיהא מתוקן מיירי ולא לירק של אחרים ותורם שלא מדעת הוי שלא היה כן בדעתו בע"ש ומסיק ר' זעירא דאם התנה ר' אושעיא בשבילו ובשביל אחרים יכולין לתקן של אחרים אע"פ שאין לו זכייה בשלהן אבל אם לא פירש אף לאחרים צריך לזכות בשלהן:

בשם ר' אבהו איתתבת. הושבה קושיא דלעיל ולא היה צריך וכו' ולא בשם ר' אבא בר ממל:

ולא זכי זבדי בן לוי. בתמיה:

צריך שיהא זכור תנאו. למחר בשבת בשעת אכילה ועל אותו סמך יכול לאכול ולבסוף משייר כדי תרומת מעשר ולא יפרש בפיו:

צריך להרחיש בשפתיו. לא סגי בסתם שחושב בלב זה מעשר וזה מעשר שני אלא קורא להם שם בהדיא בשבת ואהא מקשה ר' ירמיה כיון שצריך לאומרו בשפתיו למחר הרי הוא כמפריש בשבת:

אמר ליה אדה התנה. על דא התנה כלומר על זה התנה מערב שבת שיועיל לו עכשו ולכך מותר לו להרחיש ואינו נראה כמתקן:

ואינו אסור משום איבוד אוכלין. כלומר התרומה שהוא מפריש למחר דצריך לאבדה שלא יכשל בה ע"ה לאכלה מקשה ואינו אסור משום איבוד:

מפרר כל שהוא ואוכל. אין משליך לאיבוד לארץ אלא פירורין דקין דאין בהן משום איבוד אוכלין כל שאין בהן כזית דמותר לאבדן ביד כדאיתא בברכות באלו דברים וכן פסקו שם התוס':

ואינו אסור משום גזל. דכי הזמינו לאכול אצלו הזמינו ולא לאבד אוכלין שלי וגוזל לבעל הבית:

רוצה שיהא לו נחת רוח. רוצה בעל הבית בנחת רוחו של זה החבר דאהובו הוא:

מיליהון דרבנן פליגא. דר' ור' יוסי בר יהודה:

דאינון מחשדונך. שאינך מפריש תרומה ומעשר:

ועבדין נפשיהון מזרקין דין לדין. עשו עצמן שלא יבין שזורקין הפירות זה לזה ומתפוררין והולכין לאיבוד שיעור למעשר ולתרומה והיה חושב בעל הבית שמשחקים:

ואינו רוצה שיהא להם נחת רוח. אלמא חזינן דעיין עלוהם והוצרכו לעשות כזורקין זה לזה ומאבדין:

ומשני דרוצה הוא אלא וכו'. כלומר לעולם רוצה בעל הבית בהנחת רוחו של אוהבו ואינו מקפיד עליו אלא כיון שהגידו לבעל הבית שהיו חושדין אותו זה היה קשה בעיניו ולכך עיין אם היה אמת:

ר' יהודה אוסר. אמתני' פליג כדמפרש טעמא דכיון שאינו ברשותו לא מהניא בה תנאה:

על דבר שאינו שלו. דבערב שבת אכתי לא זכה בו החבר:

כמוכר פירות טבולין. דכשמכרן אינן שלו:

מעשר עליהן מפירות אחרות. וכתב הראב"ד ז"ל בפ"ו דהילכות מעשר ואותן המעשרות ותרומת מעשר שלהן ספק והכהן לא יאכלנה עד שיתקן אותה ממקום אחר ולסוף אי אפשר שלא תרקב משום ספק טבל:

הלכה ב

מזגו לו את הכוס. מפ' בגמ' דהכא קאמר ולענין מזיגת הכוס אומר מה שאני עתיד וכו' דקשיא ליה דמשמע דבשעה שמזגוהו לו בשעת סעודה מיירי ואינו כן דהא ודאי בשבת אכלי והיכי קאמר מה שאני עתיד לשייר והא אפילו לקרות שם בשבת אסור וכמו שאכתוב לקמן בפיסקת הלוקח יין מן הכותיים ומפ' דה"ק אומר מע"ש לענין מזיגת הכוס כשימזגוהו לו הכוס מה שאני עתיד להפריש וכו' ולענין אכילה מה שאני עתיד להפריש וכו':

מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס. ובגמ' פריך והא איכא משום משקין מעורבין:

ומ"ש בפיו. בפי הכוס ואע"ג דכוס בלשון המקרא לשון נקבה כוסי רויה אך שמריה ימצו לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כוס של ברכה מצטרף לפובה מזגו לו כוס ראשון וכו':

כיני מתני' ולענין מזיגת הכוס. כלומר הכי קתני ולענין מזיגת הכוס אומר מה שאני עתיד וכו' כדפרישית במתני':

אם באומר מכבר משקה מעורב הוא. אם כבר קודם שיכנס שבת קורא לו שם תרומה הרי הכל מעורב יחד ונעשה מדומע דהא משקין מעורבין הן וקשה למ"ד בפרק בתרא דע"ז & מפיה לא ישתה משוליה לא ישתה וכו' ותנן סתמא דלא כוותיה:

ואם באומר לכשאשתה למפרע טבל שתה. דעד ששותהו אינו רוצה שיחול שם תרומה בשיור ואם לא חל הרי כששותה שותה טבל:

באומר מכבר לכאשתה. כלומר מעכשו תחול רגע אחד לכשאשתה תהא תרומה נמצא דהא קרא לה שם עד שלא תחול שבת ולא הוי טבל ולא חלה פיד שמשייר ולא הוי מדומע ודומה לגט כשאומר אם מתי וכו':

ולא נמצא מטלטלין תרומה טמאה וכו'. כי מה שנשאר בכוס הויא תרומה טמאה כי כל מה שהוא ביד ע"ה בחזקת טמא הוא:

משייר כל שהוא חולין. יותר על שהוא שיעור התרומה ואגב החולין מטלטל התרומה:

דתנינן וכו'. משנה היא בפרק נוטל:

ולא דמיין תמן טמאה לצורך טהורה. דטהורה הויא עיקר כדקתני תרומה טמאה עם הטהורה משמע דטמאה טפל וטהורה עיקר:

ברם הכא שיור חולק לצורך טמאה. תרומה טמאה עיקר דכל שהוא בעל אגבה:

עם הכוס ביציאתו וכו'. ביציאתו מן הכוס הוא קדוש כלומר בשעת תנאי אומר אין התרומה קדושה עד שישתה ויוציא פיו מן הכוס אלא שאחר ששתה חלה רגע אחד ומאז והלאה אינו מטלטל את הכוס אלא מניחו על השלחן. וכן פירש הרא"ש ז"ל:

תמן תנינן. אע"ג דבפירקין הוא קאמר הכי ודכוותה פרק קמא דפסחים ואית דגרס הכא תנינן:

הלוקח יין מבין הכותיים. והם חשודים על התרומה:

אומר שני לוגין וכו'. דס"ל דיש ברירה דר"מ היא כדאיתא לקמן ותני בתוספתא ר' יוסי ור"ש אוסרין שמא יבקע הנוד בשבת ואינו יכול להפרישן דבע"ש בין השמשות מיירי וכמו שנפרש לקמן בס"ד ולכך אם יבקע נמצא שותה טבלים למפרע:

דלא כר' יוסי ור"ש היא. כלומר מי נימא דר' יוסי ור"ש פליגי עלה דהכא נמי ניחוש שמא יבקע הכוס:

הכל מודים בכוס שהוא על אתר. כלומר ליכא למיחש בהא משום בקיעת הנוד דמאי בקיעת הנוד שייך הכא בשלמא הלוקח יין מבין הכותיים אם יבקע הנוד קודם שיפריש למחר נמצא דמה ששתה בשבת הוו טבלים למפרע כיון דלא הגיע לידי הפרשה לבסוף אבל הכא אם נקבע קודם שתייה מאי חשש איכא הא אינו שותה ממנו עד למחר כדפרישנא במתני' מאי איכא דלמחר לאלתר בשעה ששותהן יבקע הכוס לא שכיחא ואם לאחר ששתה כבר מתוקן הוא דהא מופרשת הויא. וכן מצאתי לר"י מסיפונטי ז"ל שכתב ותירצו אפילו תימא ר' יוסי הכל מודים בכוס שהוא על אתר ולא חיישינן לשבירה ע"כ:

הלכה ג

פועל שאינו מאמין לבעל הבית. מוכח לעיל בפ' מאכילין דבבעל הבית חבר ופועל חבר עסקינן ומשו"ה פריך מהא מתני' אמתני' דהתם דסברי רבנן דחבר אין יכול להאכיל לפועלין ואפילו שהן חברים דמאי דאסור לפרוע חובו ואפילו בדמאי ולישנא דמתני' נמי דייק דקתני שאינו מאמין לבעל הבית משמע דאחריני מהימני ליה ועוד ממקומו הוא מוכרע וכמו שאפ' למטה וא"כ לאו בערב שבת מיתנייא ואמירת דבריו בשעה שהן לפניו מיירי והיינו דתנא הכא נוטל גרוגרת אלא אגב רישא תנא לה:

נוטל גרוגרת. ממאה שנותנין לו:

זו ותשע הבאות אחריה. הסמוכות לה:

וזו עשויה תרומת מעשר. אותה שאמרתי עליה ראשונה זו תהא תרומת מעשר על העשרה דהויא א' ממאה:

ומחולל על המעות. המעשר שני הריני מחלל על המעות שיש לי בבית הילכך אינו מפסיד אלא א' מק' שנתנו לו דהיינו לתרומת מעשר ולהכי תני:

וחוסך גרוגרת א'. מונע עצמו מלאכול גרוגרת א' מן המנין שנתן לו בעל הבית ונותנה לתרומת מעשר כלומר אין צריך שיקנה אחרת לתשלום סעודתו וגם אין בעל הבית חייב להשלים:

חוסך. מונע תרגום ולא חשכת ולא מנעת:

לא יחסוך מפני שהוא ממעט. וכיון דנתנו לו מאה בסעודתו יקנה אחרת כדי שיהא שלימה. וכן פי' רבנו שמשון ז"ל דמה שהוא ממעט מאכילתו יחליש עצמו ומגרע כחו ונמצא שהוא ממעט במלאכתו של בעל הבית:

לא יחסוך שהוא תנאי ב"ד. מפ' בגמ' תנאי ב"ד הוא שתהא תרומת מעשר של בעל הבית ומעשר שני של פועל דבעל הבית חייב לשלמה או בפרעון מה שקונה לסכום המנין בתנאי ב"ד אבל מעשר שני כיון דמצי פועל לחללו ולאכלו לא קנסו לבעל הבית והשתא על כרחיך בבעל הבית חבר עסקינן דאי בבעל הבית ע"ה עסקינן מאי קאמר שהוא תנאי ב"ד והא לא ציית להו לרבנן דקאמר להו הא עישרתים ולא יהיב להו מידי אלא ודאי בחבר מיירי ואיכא לעיוני דלא תנא שני תאנים הצריכים לתרומה הרי הן תרומה כדתנן גבי כותיים י"ל דתרומה בעל הבית מפרישה כדאיתא במסכת מעשרות אי אפשר לגרן שתעקר בלא תרומה ועוד דכל שהוא הוי אבל מעשר כיון דיהיב ליה מן המנויין לא הטריחוהו לבעל הבית דטרוד בפועליו הוא כדאמרינן בפ' מאכילין:

ר' אלעזר בשם ר' אושעיא עשו אותם כפועל. עיקרה היא במסכת תרומות פרק המפריש על ההיא דתנן מי שהיו פירותיו במגורה נותן סאה לבן לוי וסאה לעני מפריש עד שמנה סאין ואוכלן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון. ואיתמר עלה אמר ר' אלעזר עשו אותה כפועל כדאיתא התם. ומן הדין היה לו לכתוב מאן תמן תנינן אלא שלפעמים אינו חושש שלהם היה שגור כדגרסינן בשקלים על פיסקא דבן גבר וכו' ר' שילא וכו' ולא איתמר ההיא דר' שילא אלא במס' יומא וכמו שפירשנו שם וכן בפרק קמא דשקלים דגרס ולמה לא ציינו באחד באדר ולא קאי אלא על משנת מועד קטן ואינו כתוב ברוב ספרים תמן תנינן ואיכא עובא וה"פ דר' מאיר סבר דמפריש עליהן עתה השמנה לאכלן כאילו הן קיימין שני סאין שנתן דהוה ליה כאילו הפרישן משעה ראשונה ורבנן סברי אינו מפריש אלא לפי חשבון מה שנתברר לו שנשאר ביד הכהן והלוי שלא נאכל עדיין מן השתי סאין שנתן וקאמר ר' אלעזר מ"ט דר' מאיר כדאית ליה ורבנן כדאית להו דהא איכא למיחש דדילמא אם משעה ראשונה נתן כל המעשרות הראויין של המגורה שמא יעלו אלו השמנה באותה שעה לתרומה ומעשר ועוד דאינן קיימין השתי סאין לר' מאיר ואמאי הני שמנה חשיבי חולין מתוקנין וכאילו היו מובררין ומופרשין משעה ראשונה:

ומשני דעשו אותן כפועל. כאדם שדחוקה לו השעה דדמי לפועל דכי היכי דגבי פועל דמתני' אקילו רבנן מאי דלא אקילו באינך דתנינן לעיל דבכלהו אינך קתני ומעשר שני בצפונו או בדרומו וגבי כוס קתני מעשר שני בפי הכוס ואילו גבי פועל לא סיים המעשר אלא תלה אותו במה שישייר מאכילתו באחרונה וגם במעשר ראשון נמי קאמר תשע הבאות אחריה עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל דאינן מופרשין ומובדלין ובבחירתו הדבר תלוי וכשבא לברר כברור מעיקרא דמי וה"נ במתני' דתרומות:

פשיטא הדא מילתא. תלמודא פשיטא ליה במתני' דמסכת דמאי דפועל דאם נשרפו הפירות התרומה בטיבלה אם נשרפו הפירות שלא אכלן אותה הגרוגרת של תרומת מעשר טבל הוא דהא על תשעים שאני אוכל קאמר כדפכישנא וכיון דלא אכלן לא נסתיימו העשרה ולא חייל עליה תרומת מעשר:

נשרפו. כלומר נאנסו וה"ה אכלתן בהמה או גוי:

לכשיאכלו הפירות קדשה התרומה למפרע. כלומר מי נימא דדוקא אכלום דסוף סוף עשו המצוה כדינה:

אבל כי נשרפה התרומה. ולא נתקיים התנאי מהו כיון דכי אכל הפירות הוא דקדשה התרומה ולמפרע הוא דקדשה ולא תימא דאכיל טבל דמהני ליה תנאה ואף אם נאכלין השתי סאין לכשיאכלו השמנה קדשי השתים לר' מאיר למפרע ולא שנא נאכלו ול"ש נשרפו או נימא לא קדשה למפרע דלא נתקיים התנאי ושם הארכתי:

מהו חוסך מן מיכליה. מאכילתו שאין צריך שיקנה אחרת ואין בעה"ב חייב להשלימה לו:

דהוא מפיק לה לתרומת מעשר. שהוא מוציאה לתרומת מעשר כמו שפירשתי במשנתנו:

וישכירנה ביום. שלא תוכל לעשות מלאכה שהיא עייפה מן מלאכה:

לא יסגף עצמו. תרגום לענות נפש לסגפא נפש:

אטימוס. המלמד חולה בלשון יון כך פי' רבנו שמשוך ז"ל ול"נ לפ' נצב משתומם שלא היה עושה מלאכה כי ההיא דב"ר פרשה מ"ע אלקים נצב בעדת אל ר' חגי בש"ר יצחק אמר עומד אין כתיב כאן אלא נצב איטימוס כד"א ונצבת על הצור ע"כ:

מלאכתו של ב"ו אסור. דתנן הכא במלאכת האדם לא יחסוך אפילו גרוגרת אחת דאפילו באחת הקפידו מפני שהוא ממעט מלאכתו של בעל הבית והכי קי"ל כר' שמעון בן גמליאל ולא שיקננה הוא ממעותיו אלא כר' יוסי דתקנת ב"ד הוא וכך פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט' דהי' מעשר:

שתהא תרומת מעשר משל בעל הבית. פירשתי במשנתנו ולא הבנתי בזה מה שהשיג הראב"ד ז"ל על הרמב"ם ז"ל דגמ' ערוכה כל דבריו וזה לשונו בפרק הנזכר פועל שאינו מאמין לבעל הבית נוטל גרוגרת אחת ואומר זו ותשעה הבאות אחריה עשויות מעשר על המאה שאני עתיד לאכול וזו האחת תרומת מעשר על העשר הבאות אחריה ומעשר שני יהא בעשר האחרונות והרי הוא מחולל על המעות ונותן הגרוגרת שהפריש לכהן והפועל מפריש לעצמו דמי מעשר שני שתנאי ב"ד הוא שתהא תרומת מעשר משל בעל הבית ומעשר שני משל פועל ע"כ. וכתב על זה הראב"ד ז"ל איני יודע מה צורך לתנאי ב"ד לכל מה שכתב ובמשנה לא בא תנאי ב"ד אלא על מה שאמר ת"ק וחוסך גרוגרת אחת רשבג"א לא יחשוך מפני שהוא ממעט מלאכתו של בעל הבית ר' יוסי אומר לא יחסוך מפני שהוא תנאי ב"ד כלומר תנאי ב"ד הוא שאותה גרוגרת שנותן לכהן לתרומת מעשר שלא ימעט אותה ממאכלו אלא יאכל חליפיה משל בעל הבות מן התשעים הנשארות לו ע"כ. ואיני מבין דבריו דאם הגרוגרת משלימה מן הט' דהוו מעשר הרי דהבעל הבית פרע תרומת מעשר והוא חייב להשלים ללוי או לכהן התשיעית של המעשר והן הן דברי הרמב"ם ז"ל ואם בא להשיג עליו דאמאי קאמר דתנאי ב"ד הוא דמעשר שני משל פועל הוא תלמוד ערוך הוא ודברי הרמב"ם ז"ל הם ברורים:

הלכה ד

הלוקח יין מבין הכותיים. אע"ג דר"מ גזר על יינם כדאיתא בפ"ק דחולין ומתני' ר"מ היא כדאיתא בגמ' הכא מיירי קודם שגזר על יינם א"נ במטהר יין בין הכותיים:

אומר שני לוגין וכו'. בע"ש בין השמשות איירי כדקתני בתוספתא הלוקח יין בע"ש ושכח מלהפריש אומר שני לוגין וכו' ופירש התוספות פרק הישן ולא ששכח עד שקדש היום דאם כן אפילו לקרות שם אסור כדמוכח בכמה דוכתי ואין תקנה לטבל בשבת אלא באיסור שאם שכח ועבר ותקנו מתוקן ומשום הכי חשיב ליה מוקצה בפרק כירה ולא איירי נמי מבעוד יום אלא שאין שהות ביום כדי להפריש דאם כן לימא מעשר שני בצפונו או בדרומו כדתנן לעיל בפרק הלוקח מן הנחתום אלא ודאי איירי כגון ששכח עד בין השמשות ואז אסור להפריש כדתנן בפרק במה מדליקין ספק חשכה ספק אינה חשכה איי מעשרין את הודאי ופירות של כותיים ודאי נינהו כדתנן שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה דכותי אפילו תרומה גדולה אינו מפריש ואע"ג דאמרינן בפרק שלשה שאכלו הני כותאי עשירי מעשרי דמאי דכתיב באורייתא מיזהיר זהירי ה"מ מה שהן בעצמן אוכלין אבל כשמוכרין לאחרים לא חיישי דחשידי אלפני עור לא תתן מכשול כדאיתא בפ"ק דחולין ועוד סמכי כותיים אהא דדרשינן בפרק השוכר את הפועלים ואכלת ולא מוכר ולכך פירות של כותיים חשיבי ודאי במתני' הילכך אסור לקבוע לו מקום דקביעת מקום חשיב כהפרשה ואסור בין השמשות אבל לקרות שם שיאמר שאני עתיד להפריש שרי לר' מאיר דכולי האי לא גזור בין השמשות ואפילו בודאי:

ה"ג שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה. וכן בבא דהיו לו תאנים של טבל ול"ג שאני עתיד להפריש למחר כדקתני לעיל גבי מזמין ולקמן בבבא דהיו דמאי לפי שבערב שבת בין השמשות איירי במו שפירשנו ובשבת לא מצי להפריש ואפילו קרא לו שם בשבת אסור להפרישו בשבת ודוקא גבי דמאי היכא דקרא שם הקילו. ועוד יש חילוק אחר דהכא ובבא דמציעתא אינו קורא שם לתרומת מעשר כמו בבבא של דמאי דתנן זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו משום דגבי דמאי מעשרן והן שלו וקורא שם כדי לתקן המעשר ולאוכלו אבל כאן שהוא ודאי צריך ליתנו ללוי והלוי מפריש תרומת מעשר דאילו איהו הוי תורם שאינו שלו כדאיתא לעיל פרק הלוקח מן הנחתום ואפילו את"ל דלוקח מן הכותי כלוקח מן הגוי דאמרינן בשלהי פ"ק דבכורות מעשרן והן שלו משום דאתי מכח גברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה מ"מ אי אפשר לומר ושאר מעשר סמוך לו משום דהוי קביעות מקום ומיקרי הפרשה ואסור בין השמשות ומשו"ה לא קתני נמי ומעשר שני בצפונו ובדרומו ולהכי נמי לא קתני הכא ומחולל על המעות אלא ומחל ושותה כלומר מתחיל ושותה א"נ כמו שפי' הרב ר' משולם ומהיל בה"י גרסי' ופירושו מוזג מלשון סבאך מהול במים אבל לחלל אינו יכול כיון שלא קבע לו מקום ותניא בתוספתא דמעשר שני פ"ג האומר מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר שבכיס זה ולא קבע לו מקום ר"ש אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו ואפילו ר"ש דאמר קרא שם י"ל דמיירי כגון שאמר בתוכו דחשיב ליה כקביעות מקום ואזדו לטעמייהו דפליגי במס' תרומות פ"ג ומייתי לה פ' בכל מערבין האומר תרומת הכרי זה בתוכו ר"ש אומר קרא שם ומפ' התם דכי אמר בתוכו פליגי כאילו אמר באמצעיתו דקבע מקום:

שאני עתיד להפריש וכו'. לא תלה אותן בסיום מקום בחבית אלא כשיבא להפריש וסבר ר"מ דכשבא להפרישן הובררו ששם חלו ולא נתערב במה ששתה בהן:

עשרה מעשר ראשון.מפ' בתוספתא עשרה הבאין אחריהן דהיינו אחר הפרשת שני לוגים כשאפרישם מן החבית וכן ט' מעשר שני והא דנקט עשרה וט' לאו דוקא דהא דכיון דנטל מן המאה שני לוגין אינן עולין עשר שלימין למ"ר ולא תשע למ"ש מן הנותר וכן כת' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו וי"מ משום דכותי הוא חיישינן שמא הפריש תרומה גדולה והשאר לא הפריש ולכך אין מתמעט שיעור המעשר וטעות הוא בידן דהא בבבא דהיו לו תאנים של טבל קתני נמי הכי ואמרינן לעיל טבל גמור הוא דתנן מדתני סיפא דההיא היו של דמאי משמע דרישא ודאי נינהו:

ומחל ושותה מיד. ובמוצאי שבת מפריש ואמרינן דמה ששתה עד עכשו היה חולין דר"מ אית ליה ברירה וגם לא חייש שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע דמילתא דלא שכיחא היא כדקתני בברייתא ומייתי לה בפרק קמא דחולין אמר להן לכשיבקע.

ר' יוסי ור"ש אוסרין. פי' בתוס' אע"ג דר' יוסי ור"ש אית להו במנחות בפ' ר' ישמעאל דכותיים גרי אריות הן אפשר דכשגזרו על יינן של גוים לא גזרו על של כותיים משום דפרשי מע"ז טפי מגוים וגם מחזיקים בתורה שבכתב כדאיתא בפ"ק דחולין ואע"ג דגזרו על פתן מימות עזרא אפ"ה יינן מותר הוי מידי דהוה למ"ד גרי אמת הן דפיתן היה אסור ויינן מותר עד שגזר ר"מ על יינן:

שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע. והוברר שלא היה עתיד לבא לידי הפרשה ושתה טבלים למפרע וכן פי' רש"י ז"ל בפ' הכל שוחטין:

טעמא דר' יוסי שמא יסיח. כלומר כיון דחזינן ליה לר' יוסי דאית ליה ברירה כדתנן לעיל בס"פ המקבל ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודה של ירק ור' יוסי תני לה כדפרישנא לעיל אליבא דגמ' דילן ואפילו לתלמודא דהכא דלא ס"ל הכי מ"מ הא בפ' מי שאחזו נמי תנן מה היא באותן הימים ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת ולכי מיית הוי גיטא אלמא יש ברירה ועוד דגבי סלע לא שייכא בקיעה וקאסר וטעמא דבקיעת הנוד אין נראה שיהא עיקר הטעם דהא לא שכיח כדפרישית אלא עיקר טעמו שמא יסיח דעתו ולא יפריש ושמא יגנב או יניחנו כך לעולם ור' שמעון נמי עיקר טעמיה משום דאי שרית ליה לשתות בלא הפרשה דילמא שתי כוליה ואפילו אחר שהפריש מעשר ראשון יבוא לשתות ויאמר לסופן אותיר תרומת מעשר כיון ששתה תחלה בלא הפרשה וס"ל לתלמודא דאע"ג דאקשו ליה לר"מ מטעם בקיעת הנוד אין זה עיקר הטעם ואפילו לר"ש. וכך פירש רבנו שמשון ז"ל והתוס' בפ' הוציאו לו:

מעשר שני שבחפץ זה. שבכלי זה:

חילל. ת"ק דהכא היינו ר"מ דמתני' דאית ליה ברירה א"נ ר"ש הוא דאמר בתוספתא קרא שם ואייתי לה לעיל:

ר' יוסי אומר לא חילל. כדפרישית שמא יסיח דעתו ולא יפרישנו ובפ' בכל מערבין בעי למימר דר' יוסי סבר אין ברירה והיינו טעמא דהך ברייתא ומפיך למתני' דלעיל דע"ה שאמר לחברו וכו' והכא לא בעי לאפוכינהו:

על הסלע הישנה או חדשה. דאפילו לא סלקא בידיה הא מסויימת ועומדת היא ובפ' בכל מערבין מפ' דליכא אלא או חדא חדשה או חדא ישנה וקמ"ל דלא גזרינן אטו היכא דאיכא תרתי או תלת:

על הסלע שאטול מיד בני. ובא ומצא ביד בנו ואפ"ה אינו מחולל שאני אומר שמא לא היתה בידו אותה שעה והכי איתא בתוספתא דמעשר שני פ"ד:

זו דברי ר"מ. דר"מ אית ליה ברירה כדאיתא בפ"ק דחולין:

תמן תנינן. במס' גיטין פ' כל הגט:

המניח פירות להיות מפריש וכו' מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין. סומך על אלו ואוכל הטבלים האחרים שיש לו ואומר הרי תרומתן ומעשרותן באותו פירות שהקציתי לכך או הרי פדיונן על אותן מעות שהקציתי לכך ואוכלן דודאי אותן מעות קיימין הן ופרכינן דהא מתני' לא אתיא כר' יוסי וכר"ש דחיישי לבקיעת הנוד והכא במתני' דגיטין קתני דמוקמינן הפירות והמעות בחזקתייהו:

ומשני מתני' דגיטין מאובדן ואילך. אם אחר שאבדו הפריש עליהם נתקלקלו אבל כל זמן שהן קיימין ליכא איסורא דהא כמופרשין ומיוחדים הן ואי ההיא שעתא קיימין תו ליכא איסורא אע"ג דיאבדו אח"כ דאין אחריותן עליו:

אבל הכא למפרע נתקלקלו. דאילו איבקע נמצא שותה טבלים למפרע ואע"ג דהשתא קיימין אילו לבסוף יאבדו איכא קלקול למפרעי דהא שאני עתיד להפריש קאמר:

תמן תנינן. במס' מעילה פרק בתרא:

כיון שהוציא את הראשונה מעל. ותני עלה בתוספתא מעל בודאי דכיון דהוציא אותה בהוצאותיו חייב קרבן מעילה ולא אשם תלוי כמו בספק מעילות דר"ע ס"ל אשם תלוי בספק מביא ובגמ' מפרש לה:

על כולן מעל בספק. לדברי רבי עקיבא קאמר דלדידהו ספק מעילות פטור אפילו מאשם תלוי כדתנן בפרק דם שחיטה:

ומודי ר' עקיבא וכו'. לקמן מפרש טעמא:

הדא דתימר כשהיו עשר. דכיון דעשר הוו דחולין וחד דהקדש נפל בהו בטל אגבייהו ולא חשיב ואין כאן ספק לומר דילמא האי הוא דדבר תורה חד בתרי בטל וחשוב כמו בלול ממש ומיתפסא חלק מקדושתיה אכלהו ואיכא ודאי אשם מעילות אבל כי הוו שתים עם הנופלת דלא בטילא:

על הראשונה מעל בספק ומביא אשם תלוי. ור' עקיבא לטעמיה דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי בפ' דם שחיטה:

ועל השנייה מעל בודאי. ומביא אשם מעילות:

מה בין האומר בכיס זה מה בין האומר מן הכיס. דמאי שנא רישא מאי שנא סיפא:

ואפילו הוציא את כל הכיס לא ימעול. קושיא אחרת היא דתנן במתני' שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס דכיון דנשארה האחרונה לא מעל וכי אפילו נאנסה האחרונה כגון שהוציאה גוי או שנפלה בים נמי לא מעל ואמאי:

כמא דתימר תמן. כי נבקע הנוד:

למפרע טבל שתה ואמור הכא נמי למפרע חולין הוציא. לחולין הוציא פרוטת הקדש:

אלא כאן תלוי בהפרשה. שהטבל מעיקרו אסור וצריך להפרישו א"נ שאני עתיד להפריש קאמר ובהפרשתו תליא מילתא אבל כאן אינו אסור מעיקרו אלא מחמת הקדש פיו והקלו ואפילו באונס אחרונה נמי, ור' יונה מסיק דכאן וכאן תלוי בהפרשה. אלא הטעם דנעשה כאומר אל יצא הכיס הזה וכו' והכי אוקימנא לה נמי בגמ' דילן והשתא מיתרצן תרתי קושיי דריש לקיש דהכי קאמר איני נפטר מכיס זה להוציאה כולה בלתי שאקדיש ממנה פרוטה דכיון דאמר הכי משמע דפרוטה אחרונה קאמר דתהוי הקדש ואם נאנסה האחרונה לא מעל דהא לא הוציאה הוא והיינו טעמא דסיפא:

מועלין בפרועה לפי חשבון ג' לוגין. לא ידעתי היכן היא מימרא דריש לקיש ונראה בעיני דלעניין צירוף הניית מעילה איתמר דתנן בפרק הזהב הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל ותניא בפרק הנהנה אכילתו ואכילת חברו ואפילו לשלש שנים מצערפין:

וכא. מפ' ריש לקיש דלא מצטרף לפרוטה אלא לפי חשבון ג' לוגין דמים שאובין דתנן בפ"ק דתמורה שאין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון ומפ' בגמ' דה"ק דבג' כלים פוסלין והיינו שנפל לוג שלם מכל כלי אבל מד' ומה' כלים שאין לוג שלם נופל כאחת לא פסלוהו ואפילו הני ג' כלים לא מצטרפין אלא בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון אבל אם פסק הראשון קודם שהתחיל השני אין מצטרפין ובד"א בזמן שלא נתכוון לרבות כלומר שלא היה דעתו מתחלה לרבות המקוה להשלימו מחסרון שחסר אבל אם נתכוון להשלימו ולרבות עליו אפילו קורטוב בכל השנה מצערפין לג' לוגין כדתנן בפ"ג דמקואות וקאמר ריש לקיש דהך צירוף פרוטה דהקדש שאמרו ואפילו לג' שנים על דרך הזה מיצטרפא וזה שנתכוון מתחלה ליהנות בפרוטת הקדש אבל אם לא נתכוון צריך שיהנה בפעם אחת מלוג ועוד דבעוד שקיים עדיין קצת מן הלוג האחד בא ונהנה מן השני כיצד כגון שקנה בפרוטה של הקדש עשירית האיפה סלת דהויא להו שבעה לוגין ועוד כדאמרינן פרק ד' מחוסרי כפרה דעשירית האיפה דהיינו ז' לוגין ועוד הוי להו בזמן משה רבנו בפרוטה והשתא כיון דסמיכות דשיעורא או כוונה בעינן אליבא דריש לקיש גבי מעילה היכי אקשי מטבל אהקדש דאפילו נאנסה האחרונה נמי מעל בקמייתא ואפילו שכבר נפסקה הניית קמייתא: ומשני בתחלה הקשה זאת הקושיא מקמי שקיבל זה הדין דמעילה מרבו והדר פשעה דלא דמי דתלוי בהפרשה וה"ה דמצי לתרוצה דהאי דינא דקיל מעילה מטבל וכדאמרן וחד מתרי טעמי נקט:

הרי זו תרומה למחר.דלמחר בשבת תחול עליה שם וכיון שמתנה עכשו מותר:

ואין אדם עומד בשבת ואומר וכו'.אע"ג דלא קרי ליה השתא שם ולא חייל עליה עד למחר כיון דבערב שבת לא מיקרי מפריש בשבת כיון דאתני השתא ה"נ בשבת אסור להתנות דהשתא הוא דמתקן:

ור' יוסי בר בון. פליג עליה דכיון דחייל עליה שם בשבת נמצא מתקן בשבת:

דתנינן תמן. במסכת טבול יום פרק בתרא:

לגין שהוא טבול יום.שהיה הלגין טמא והטבילוהו ועדיין לא העריב שמשו:

ומילאהו מן החבית. של מעשר טבל שלא הפריש הלוי ממעשר ראשון תרומת מעשר עדיין והרי הוא במיתה ואפילו לכהנים וכבר הארכתי בענין הזה בר"פ הלוקח פירות ולא חזי לעירוב כדתנן בפרק בכל מערבין אבל לא בטבל ולגבי לגין שהוא טבול יום בעוד שהמשקה בתוכו הוא טבל לא פסיל ליה טבול יום דטבול יום מותר בנגיעה בחולין ובמעשר ואע"ג דפתיכא ביה תרומה שלא הורמה:

אם אמר הרי זו תרומת מעשר לכשתחשך. אם אמר הרי זו שבלגין תרומת מעשר על החבית לכשתחשך ויעריב שמשו ויהא כשר לתרומה דבריו קיימין והתרומה טהורה:

ואם אמר הרי זו עירוב. ואם אמר ערבו לי בלגין זה לא אמר כלום דהואיל וכי מטא בין השמשות אכתי טבל הוה כדאמרינן התם בפרק בכל מערבין דסוף היום קונה עירוב ובסוף היום אכתי טבל הוי דהא משתחשך קאמר והא הכי דפירש דבע"ש לא תחול עליו שם תרומה עד השבת דהיינו למחר ומהני וקשיא לר' יוסי בר נון:

פתר לה לשעבר. דהכי קתני אם אמר כלומר אם עבר ואמר כן דבריו קיימין ולא שיהא מותר לומר כן לכתחלה:

והא תני ר' חייא אומר. דבהך מתני' תני ר' חייא בברייתא דיליה אומר הרי זו תרומת מעשר לכשתחשך:

ומסיק דהדר ביה ר' יוסי בר בון מן הדא דר' חייא. וקי"ל כר' יצחק בן אלעזר:

הלכה ה

היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו. דוקא בתוך ביתו דבדמאי הקלו גבי מזמן אע"ג דלאו ברשותו והא נמי בערב שבת בין השמשות איירי וצריכי דאי תנא תאנים הוה אמינא משום דלא שייך בהו משקין מעורבין הוא דשרינן אבל גבי יין אימא לא ואי תנא יין הוה אמינא דוקא גבי יין לא יקבע לו מקום משום דמעורב הכל אבל גבי תאנים אימא דאפילו קביעות מקום שרי צריכי:

היו דמאי. כגון שלקחן מעם הארץ ופי' משנה זו כאותה ששנינו בריש פירקין:

מאי כדון מכבר לכשאפרישנה. אמתני' קאי כי אמר שני לוגין או שני תאנים שאני עתיד להפריש וכו' ואוקימנא דבע"ש בין השמשות קאי לר' יצחק בן אלעזר היכי דמי דהא מודי דבשבת אין אדם יכול לומר וכו' ובין השמשות לענין טבל ודאי כשבת דמי כדתנן בפרק במה מדליקין וצריך לאוקומי דאמר מכבר לכשאפרישנה מעכשו תחול רגע א' לכשאפרישנה תהא התרומה מהשתא כדאוקימנא ההיא דמזגו לו את הכוס דאמר מכבר לכשאשתה:

תרומה טהורה. והמפריש כהן:

שהיתה תרומה טמאה. ואסורה לכהן באכילה כדאמרינן במסכת בכורים טהור שאכל את הטמא בעשה:

מטלטלה. אגב החולין:

טבל שיש עליו תנאי.כגון מתני' מותר לטלטלו בשבת קודם שיפריש:

כיצד הוא עושה. דלהפרישו אסור בשבת:

נותן עיניו בצד זה ואוכל את השאר. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק ט' דהילכות מעשר:

הלכה ו

היו לפניו שתי כלכלות של טבל.מפ' בתוספתא היו לפניו שתי כלכלות של טבל בזו מאה ובזו מאה ונטלה תרומתן ואמר מעשרות של זו בזו הראשונה מעושרת ומשו"ה לא קא מפ' במתני' תקנתא דתרומה גדולה דבנטלה תרומתן איירי:

מעשרות של זו בזו. שסיים דבריו ואמר מעשרות שאני חייב להפריש מכלכלת א' נהוו קדושין בכלכלת ב' ותהא כלכלת א' פטורה מן המעשרות וכל המאה של הראשונה יהו מתוקנין ומעשרותיהן חלין על כלכלת ב' ואטול ממנה עליה ועל כלכלת א':

הראשונה מעושרת. בגמ' דהכא מפ' לה בטבל ודאי וקאמר דעבר אעשה כלומר בלאו הבא מכלל עשה דרחמנא אמר דתרומה תהוי ראשית שקרויה ראשית וה"ה מעשר ראשון דלהוי מוקדם קמי שני דהא אית ביה תרומה דמקריא ראשית כדאיתא בפרק התורם קישות ואיהו קרא שם לראשון ולשני בבת א':

של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת. שאם אמר הריני מפריש מכלכלת ב' על כלכלת א' ומיד כשאמר לתקן הראשונה בכלכלת ב' לאלתר איפטרה לה ראשונה לגמרי דקדשי מעשרותיה בשנייה וכי הדר ואמר ושל זו בזו דהיינו מעשרות של ב' בשל א' אין בדבריו כלום וכבר איפטרה לה ראשונה ואין תורמין ולא מעשרין מן הפיטור על החיוב הילכך נוטל מכלכלת ב' שני מעשרות דשתיהן ומתני' ר"מ היא דאפילו חזרה תוך כדי דיבור לא מהני לענון קדשים כדאיתא בגמ':

מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה. אלו שני מעשרות שאני עתיד להפריש מאלו שתי כלכלות תהיינה מעשרותיהן של כל א' וא' מעשר כלכלה בחברתה תרוויהו מיתקני בבת א' ובחד דיבורא והוו להו מן החיוב על החיוב שהרי קבע שני שמות כאחת ובהא אפילו ר"מ מודי:

קרא שם. ונקבעו מעשרותיהן בתוך הכלכלות ולא מצי תו לאפרושי ממקום אחר עלייהו דכבר חלו מעשרותיהן בהן ומהן עצמן ומשמע בתוספתא ומייתי לה בגמ' כיצד הוא עושה שאם רצה נוטל מהא' על שתיהן וטעמא דשניהן טבולים ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ז דהי' מעשר כן. והיה נראה לומר דההיא ברייתא דלא כר"מ דכר"מ טעמא דמודי הוא משום דקרא שם כאחת ונתפסו מיד בלשונו ואינו נוטל אלא מא' על האחרת ואינו כן דכולה מוכחא דלפרושי למתני' קא אתיא ונראה דכיון דעבר על עשה ול"ת מסתיין שיהו מעשיו בעברה שוין לדרך הישר וכי מוציא מא' לשניהן מתקן מעשיו הוי והוי כמו נשאל על נדרו ויפה פסק הרמב"ם ז"ל ולהכי תני כיצד הוא עושה כלומר שלא יוסיף על חטאתו. ועוד אבאר דמא' על האחרת יש קלקול לתרומת מעשר שתורם פרוס לשנייה:

ה"ג ותני עלה נוטל מן השנייה שתי תאנים ושני עישורין ועישורו של עישור ובתוספתא הכי גרסינן לה היו לפניו שתי כלכלות של טבל בזו מאה ובזו מאה ונטלה תרומתן ואמר מעשרות זו בזו הראשונה מעושרת של זו בזו ושל זו בזו אין ראשונה מעושרת נוטל שתי תאנים ושני עישורין ועישורו של עישור ע"כ ופירש רבנו שמשון ז"ל אין הראשונה מעושרת כלומר אינה כולה מעושרת ומתוקנת שהרי הוצרך לשייר בה כדי מעשרות כלכלה שנייה כר' יוסי דאמר בפרק כיצד מערימין במסכת תמורה הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת דבריו קיימין כלומר כיון שאין הפה יכולה לדבר שני דברים כאחד דבריו קיימין דאף בגמר דבריו אדם נתפש דכיון דאמר מעשרות של זו בזו ושל זו בזו נמצא שלא תקן אלא פ"א תאנים בכל אחת ואחת מן הכלכלות די"ט תאנים צריך להפריש מכל אחת לצורך מעשר ראשון ושני על חברתה ועל אותן י"ט קאמר נוטל ב' תאנים דמספקא ליה להאי תנא אי כר' מאיר ותפוס לשון ראשון וכדלקמן אי כר' יוסי ותפוס שניהן ונמצא דאותן י"ט שנטל מן הראשונה בשביל השנייה משום דתפוס שניהן צריך לחזור ולתקנן מן השנייה משום דדילמא תפוס לשון ראשון ונמצא הראשונה כולה מתוקנת ואיכא תרומת מעשר ומעשר ראשון ומעשר שני עדיין בשנייה ואכיל אותה בטבל והיינו דתני נוטל מן השנייה שני תאנים כלומר לצורך מעשר של י"ע שהפריש מן הראשונה על השנייה ושני עישורין צריך ליטול מן השנייה לתקן אותן י"ט דהיינו מעשר ראשון ומעשר שני ואותן ב' תאנים הן לתרומת מעשר של י"ע ומשום דלא סגי בשני תאנים דעל הי"ח מפריש שני תאנים מן השנייה לתרומת מעשר ראשון ונמצא א' מן הי"ט שלא נתקנה ואותה יתרה עתידה להיות תרומת מעשר משום הכי אמר ועישור על עישור דמלבד אלו שני תאנים יטול עדיין מן השנייה מעשר ראשון הצריך לאותה תאנה שהיתה תרומת מעשר ולהכי נקט כי האי לישנא ועישור על עישור דתרומת מעשר קרויה מעשר מן המעשר:

שמואל אמר לא מצאי תניתה. איני מוצא ידי ורגלי בברייתא הזו:

אין יסב חדא לעשר צריך מיסב וכו'. פי' הרב ז"ל כן למה יפריש מן השנייה על י"ט לבדן שאם יקח מן השנייה חדא לעשר לתקן י"ח תאנים שהפריש מן הראשונה על השנייה מספק והלא יש בראשונה מאה תאנים וצריך למיסב מן השנייה בבת אחת מעשר ראשון על הק' מספק דשמא תפוס לשון ראשון ולמה ליה לתנא לשנות בענין זה:

ואין יסב חדא למאה. כלומר שאותן שתי כלכלות יש אלף בזו ואלף בזו ועולה מ"ר של זו בזו ק' ובא ליטול מן השנייה מטעם ספק חדא לכל עשר ועשר שבק' של מ"ר שהפריש מן הראשונה על השנייה מספק צריך למיסב מן השנייה מ"ר של אלף בבת אחת:

ואין יסב חדא לאלף. כגון שיש עשרת אלפים בכל אחד ואחד ועולה מ"ר אלף א"כ צריך למיסב מן השנייה מ"ר של עשרת אלפים בבת אחת ע"כ תורף דבריו ז"ל. וראה הרב ז"ל שזה הפירוש דחוק מאד פי' בו לשון אחר ועוד במס' מ"ש פי' עוד לשון שלישי ונלאיתי לכתבן. ואני לא מצאתי שום ותני עלה בתלמוד כזה אלא על הלשון השנוי במשנה ולא על הלשון החולק על משנתנו וכיון דמתני' ר"מ היא כדאיתא לקמן היכי קאמר ותני עלה דהיינו למאן דפליג על ר"מ שלא הוזכר עדיין ועוד שמוליד הרב מדעתו תנא שלישי שלא הוזכר כאן ולא בתמורה ולא במרובה אלא ר"מ ובר פלוגתיה ר' יוסי ור' יוסי סבר תפוס שניהן כדלקמן ולא מספקא ליה כלל ועוד דדוחק גדול הוא לפ' עישורו של עישור על תרומת מעשר ועוד הפי' שפי' על דברי שמואל הוא מעייל פילא בקופא דמחטא ועוד כל דבריו קאי אההוא תנא שלישי שלא הוזכר בשום מקום בספר ועוד היכי בעל הגמ' לא כתב ראש הברייתא וסמך על לשון המשנה דלדידיה לא קאי על המשנה ועוד דבהדיא מוכח בפ"ק דמכילתין דהאי ותני עלה לפרושה למתני' היא דמינה פריך רב ששת לעולא כדאיתא התם. לכן אני אומר דברים כפשטן דהאי דתני עלה לפרושי למתני' היא ואליבא דר"מ תני לה ובמציעתא שפיר גרס אין הראשונה מעושרת ושייכא כדתנן במתני' דודאי ברייתא לא פליגי אמתני' כדאמרינן בכולי תלמודא וכי תני נוטל ב' תאנים לאו אמציעתא בלחוד קאי אלא אכולה קאי ודייקי לישנא דברייתא דקתני נוטל שתי תאנים ולא תני ונוטל משמע דבבא אחריתי היא דאינה עטופה. והכי פירושה האי גברא בעי לתקוני כלכלה א' שיש בה מאה תאנים בכלכלת ב' וקא נסיב מן כלכלת ב' י' תאנים למעשר ראשון ועוד ט' למעשר שני או עני וחושב בלבו דכבר מתוקנים הק' של כלכלת א' וטועה בין מלגו למלבר ואשמעינן תנא דקא בעי תו למיסב ב' תאנים יותר כדי לתקן הק' דקמייתא ומשום הכי תני אין הראשונה מעושרת דפירות הא' אינן מעושרין בחושבנא דידה גופה עד שנוטל עוד ב' תאנים וכו' וכמו שאפ' ותני לה במציעתא ה"ה דברישא נמי אלא משום דברישא לא משמע דבעי לתקוני לכלכלת ב' בכלכלת א' ובמציעתא הוא דבעי לתקוני ועם הארץ וחוטא הוי וקא יהיב טעמא למילתיה דלא אפשר דכיון דאמר מעשרות כלכלת א' בכלכלת ב' ע"כ בעי לאשלומינהו כיון דתפוס לשון ראשון ואפילו הי"ט העודפין בעינן לתקוני וצריך להן ב' תאנים וכו' וא"כ נתקנה ואיפטירא לה לגמרי כלכלת א' וכי הדר ואמר ושל זו בזו תו לא מצי לתקונה לכלכלת ב' בפירות כלכלת א' דמן הפיטור על החיוב הוא דהוי ומן הפיטור על החיוב לא מעשרין ודבריו בטלים אין השנייה מעושרת כלל והא דתני דאכתי בעי ב' וכו' לתיקון מעשר ראשון דהא אם היה מפריש מן המאה של כלכלת א' מינה ובה היה מפריש ממנה עשרה למעשר ראשון ט' למעשר שני ונשארו מתוקנין פ"א וכאן איכא מאה כדתניא הילכך בעי למיסב עוד על מה שחשב ב' תאנים דהא אלו לא היו אלא י"ח צריך להפריש עליהם כדי שיהו מתוקנים למעשר ראשון לחוד עוד ב' תאנים דהא מכל עשרה בעי למשקל א' ונשאר ט' א"כ לי"ח בעי שנים ולפרי י"ט צריך להפריש מלבד הב' תאנים ג' עישורין אחרים חלוקין זו מזו כיצד עישור קמא על התאנה הי"ט הנותרת וכי יהיב עישור קמא עליה לא נתקנו ממנה אלא ט' חלקים והחלק הי' שבה הוי טבל עדיין הילכך בעי עישור אחר לאפרושי על ההוא עישור הנותר וכי יהיב האי עישור נמי לא נתקנו ממנו אלא ט' חלקים ונשאר בו עדיין עישור של עישור טבל ובעי לתקוני נמי והרי כאן ג' עישורין חלוקין חד עישור על ט' חלקי הפרי וחד כנגד עישור הנותר וחד כנגד עישור של עישור ולא תני הכא אלא תיקון דמעשר ראשון ותיקון דמעשר שני לא תני משום דבעי לאשמועינן דאפילו למעשר ראשון שהוא שיעור הגדול יש בו דקדוקי עישורין שהאדם טועה בהן ומינה תילף למעשר שני ולקמן מפ' תיקוניה בסוף שמעתין. ותיקון דתרומת מעשר נמי לא תני הכא דבישראל קיימינן ואין לו להפרישה דבודאי טבל מוקמינן לה וכדלקמן וכיון דצריך לדקדק כל הדקדוקים האלו ולא נשאר כלל חיוב בה ופטורה לגמרי הויא ואינה מעושרת עד הגבול הזה א"כ אין בדבריו ממש כשרוצה לתת בה מעשרות כלכלת ב' ולעקור טעותו תני לה הכא וכדפרישית:

לא מצאי תניתה. כיון שהברייתא הזו פתחה לנו הפתח של תיקון פירות הנותרים דהן הי"ט כדפרישנא דבעינן לתקונן ב' תאנים וג' עישורין חלוקים נקטינן מינה מי שרוצה לשלוח לחברו דורון עשרה רמונים או עשרה תפוחים ואין דרך ב"א לשלוח לחבריהם דברים חסרים כדאמרינן בפרק מאכילין אמר שמואל שהוא מסתפק בתיקונן ואמר איני יכול לשער גבול אל המספר לתקן העשרה כדמפ' לה ואזיל:

דאין יסב חדא לעשרה. שאם ירצה לתקן שיהו עשרה מתוקנין ולקח מן הכלי שלו א' לתקונן אינו מספיק וצריך ליקח עוד א' מן הכלי משום דהוא צריך לעשר העשירי דהא מעשרה לוקחין א' דהיינו עישור מלגי יהוא לקח מלבר ופש ליה העשירי הילכך לוקח א' יותר שיהא קדוש בו עישור הפרי העשירי הנותר ואותו עישור של עשירי הוי א' מק' בערך העשרה שרוצה לשלוח שהרי ק' חתיכות כאלו יש בעשרה שרוצה לשלוח:

ואין יסב חדא למאה. וכשיקח הא' ויקדש בו העישור לתיקון העשירי עדיין אינו מספיק לתיקון דהא אית ביה בעשירי חתיכה העשירית טבל עדיין וצריך לתקן כנגדה עישור חתיכה א' לאלף כנגד העשרה פירות הראשונים שרוצה לשלוח וגם כשיקדש עישור העישור כיון דהוא מלבר נשארו מתוקנין ט' חלקים של חתיכה העשירית אבל עישור האחרון עדיין הוא טבול ותיקון שלו חלק מעשרת אלפים וכן לעולם עד משהו לבלתי תכלית. האי הוא פירושא דשמעתא בלא קושיא ובלא ספק תהלה לאל אשר אין לו ספק:

על הראשונה עובר בעשה ועל השנייה בעשה ולא תעשה. פי' בתוס' פ"ק דתמורה ארישא דמתני' קאי וה"פ על הראשונה אילו קבע מעשרותיה לתוכה עובר בעשה שהיה לו להקדים מ"ר לשני והרי קרא שמן בבת א' מיהו לאו ליכא כיון דלא הקדים שני לראשון ועל השנייה בלאו כשתקן הראשונה בתוכה עובר בלאו שהרי הקדים מ"ש של ראשונה למעשר ראשון של שנייה בתוך כלכלה א' כן תורף דבריהם ואינו נכון דאמאי עבר והא אפשר להפריש ברישא ראשון דהך ודהך והדר שני דהך ודהך ואי בשהקדים היכי שייך למימר השנייה בעשה ולא תעשה שקבע שני שמות כאחת ושהקדים שני של הראשונה לראשון שבשנייה דמשמע דלא סגי בלאו הכי ורבנו שמשון ז"ל פי' פעמים דאשנייה עובר בעשה ולא תעשה אם הפריש ממנה כל מעשרות חברתה ואותה שמפריש תחלה ממנה קרי לה שנייה דמאי ראשונה שנתקנה ראשונה ומאי שנייה שנתקנה שנייה וכשמפריש מכלכלה זו תחלה לצורך האחרת נמצאת חברתה מתוקנת תחלה ובהפרשה זו עובר בלאו ועשה בלאו שנמצאת הראשונה מתוקנת אפילו משני קודם שיפריש מעשר ראשון כאן ועשה שקבע המעשרות בא' וגם זה אינו נכון אבל הפי' הנכון הראשונה רישא דמתני' והשנייה מציעתא והיינו כי אמר של זו בזו ושל זו בזו וטעמא כדפרישנא בספ"ק דבקמייתא ליכא גלוי דעת דרוצה להקדים דשמא דעתו להפריש כל המעשרות כסדר ראשון דהך ודהך ברישא ולסוף שני דהך ודהך אבל בסיפא איכא גלוי דעת בהדיא ועבר כדפרישית התם ואע"ג דלתנא דמתני' במציעתא לא אהנו מעשיו עבר הוא דאמרינן לקי לא אמרינן:

דר"מ היא. כדמפ' לקמיה דמתני' אפי' תוך כדי דיבור קתני דתפוס לשון ואין השנייה מעושרת:

דתנינן תמן. בפרק כיצד מערימין:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה