אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו

פרק ה · הלכה ח

הלכה ז

מעשרין משל ישראל על של גוים. בגמ' מפ' דהך מתני' דר"מ היא והכי איתא בתוספתא והכא מפ' דאית ליה אין קנין לגוי בא"י ולקמן מפ' לה ר' אבא:

ומשל ישראל על של כותיים. דקסבר דפירות כותיים ודאי טבל הן ואע"ג דאמרינן פ' ג' שאכלו הני כותאי עשורי מעשרי דבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי ה"מ כשרוצים לאכול ממנו אבל למכור לא חיישי אלפני עור דדרשי ליה כפשטיה שלא לשום אבן לפני עור בדרך ומשום דגזל כהן ולוי לא חיישי דהוי ממון שאין לו תובעין ועוד משום דלא הוברר חלקם ועוד כדדרשינן פ' הפועלים עשר תעשר ואכלת ולא מוכר:

ומשל כותיים על של כותיים. הא דלא תני ברישא ומשל גוים על של גוים דכ"ש הוא ולא תני לה הכא אלא משום ר' אלעזר:

ור' אלעזר אוסר וכו'. טעמא דר' אלעזר בגמ' מפ' לה:

עציץ נקוב. מפ' בסוף פרקין דצריך שיהא הנקב כדי שורש קטן:

הרי הוא כארץ ופירותיו טבל גמור מדאורייתא הילכך בין תרם מן הנטוע בארץ על פירות עציץ נקוב בין מן פירות עציץ נקוב על הנטוע בארץ הויא תרומתו תרומה וחייבין עליה מיתה וחומש:

משאינו נקוב על הנקוב. הוי מן הפיטור על החיוב תרומה היא אצל כהן ואין הכהן חייב להחזירה ומקדש בה את האשה:

ויחזור ויתרום. מן הנקוב הבעל הבית שלא נפטר בראשונה ומפ' בפ' האיש מקדש דהא דלא אמרינן ניהדריה כהן דאי לא מהדר לה שמא יאמר בעל הבית נתקנו פירותיו כיון דלא מהדר לי משום דנקוב ואינו נקוב שני כלים הן ובתרי מאני ציית בעל הבית לדברי חכמים דטעה:

מן הנקוב על שאינו נקוב. הוה ליה מן החיוב על הפיטור ותרומה היא לכהן שאין הכהן חייב להחזירה אבל לא תיאכל לכהן דהא טבל גמור הוא דנקוב מדאורייתא הוו פירותיו טבל ולא חל שם תרומה עליה שהרי בשביל דבר פטור הפרישה וטבל במיתה אף לכהן:

עד שיפריש עליה תרומה ומעשרות. בפ' האיש מקדש גרסינן ממקום אחר ופי' רש"י ז"ל דממקום אחר לאו דוקא וה"ה דמפריש עלה כהן מיניה וביה ואיכא למידק דהא עציץ שאינו נקוב נמי טבל מדרבנן ואמאי לא תני נמי גבי משאינו נקוב על הנקוב לא תיאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות וי"ל דברישא תני יחזור ויתרום דהוי אזהרה לבעה"ב משום דגבי דידיה הוי טבל מדאורייתא דסבר דהנקוב נשאר מתוקן וגבי כהן אין כאן אלא טבל דרבנן וכן בסיפא תני לא תיאכל עד וכו' דהוי אזהרה לכהן דטבל הוי גבי דידיה דלא חל שם תרומה במה שהפריש מן הנקוב ולגבי בעה"ב פשיטא דהוי טבל דאיהו לא חשיב נקוב מתוקן דלא תרם אלא על שאינו נקוב וכי נמי אכיל בעה"ב שאינו נקוב אין כאן אלא איסור דרבנן וכללא דמתני' דלא תני תנא תקנתא אלא היכא דרמי איסור טבל החמור וכל זה למדתי מתוך דברי רש"י ז"ל דפ' האיש מקדש:

תרם מן הדמאי על הדמאי. שלקח תבואה משני ע"ה ותרם תרומת מעשר מזה על זה דאילו תרומה גדולה לא שייך למיתני יחזור ויתרום דהא ע"ה אין חשודין בה כדאיתא בסוף סוטה:

ומן הדמאי על הודאי. תרומת מעשר שהיה לו לתרום ממעשר טבל ודאי תרמה מן הדמאי עליו:

תרומה ויחזור ויתרום. גבי מן הדמאי על הודאי טעמא כמו גבי משאינו נקוב על הנקוב הילכך יחזור ויתרום בעה"ב מן הודאי ובגמ' פריך מן הדמאי על הדמאי אמאי לא חשו לומר דדילמא האי דתרים מיניה לא עישר ע"ה מיניה כלל והאחר שתרם עליו שמא עישרו והוי מן החיוב על הפיטור והו"ל למימר תרומה ולא תיאכל עד שיוציא עליה תרומה וכו' ומשני לה:

מן הודאי על הדמאי. גם זו בתרומת מעשר מיתפרשא תרומת מעשר שהיה לו לתרום מן הדמאי הפרישה מן הודאי על הדמאי:

מתני' דר"מ. מתני' דתנן מעשרין משל גוים על של ישראל דהוו טבל ודאי ר"מ היא:

דר"מ אמר. בתוספתא והכי תניא בתוספתא תורמין ומעשרין משל ישראל על של גוים ומשל גוים על של ישראל ומשל ישראל על של כותיים ומשל כותיים על של ישראל ומן הכל על הכל דברי ר"מ ר' יהודה ור' יוסי ור"ש אומרים מעשרין משל ישראל על של ישראל ומשל גוים על של גוים ושל כותיים על של כותיים אבל לא מישראל על של כותי ועל של גוים ולא מהן על של ישראל ובגמ' דילן פר' ר' ישמעאל במנחות גרסי בהך תוספתא ר"מ ור' יהודה בחד שיטתא ור' יוסי ור"ש בחדא שיטתא וזוגי זוגי קתני לה והכא גרים תלמודא דהכי פליגי ר"מ לחדא גיסא ור' יהודה ור"ש לאדא גיסא ול"ג בה ר' יוסי ומפ' תלמודא דבהא פליגי:

ר"מ סבר אין קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר. כלומר אפילו שהקרקע הוי של גוי והפירות גדלו ברשות הגוי גזל הוא בידו ולא פקע מרשות ישראל אע"פ שגלו מן הארץ והיינו דאמרינן נמי במנחות דלית ליה מירוח הגוי פוטר ולא דריש דגנך אלא למעוטי הקדש ור' יהודה ור"ש סברי דיש לו קנין ופטורין טבלים שלו מן המעשרות:

אתם קונין מהן. לעולם ואינן יוצאין לעולם ואפילו ביובל:

והם אינן קונין מכם. לעולם דעברי הנמכר לגוי יוצא ביובל ועוד דאפילו לשעה אינו עבד להיות מותר בשפחה:

אף אחוזה. נמי בקדושתה עומדת לעולם בכיבוש יהושע בן נון:

והן אינן קונין מכם. ואף לכשיגלו ממנה:

הא אם נמכרה חלוטה היא. דלא תמכר קאמר לכתחלה הא נמכרה בטלה קדושתה:

כהדא דר"ש. דיש קנין לגוי בא"י ומפקיע מידי מעשר:

מודי הוא הכא דיש לו קנין נכסים. ומירוח הגוי פוטר דלא מיקרי דגנך דגוי קונה בכסף וכי קאמר ר"מ דאיי קנין לגוי היינו כי הדר ולקחה ישראל ואפילו בתר שליש קמא א"נ לקח הפירות קודם גמר מלאכה ואשמועינן דלא תימא דהויא לה כי סוריא וכיון דבטלה בטלה דבקדושתה קיימא וכי תנן במתני' מעשרין משל ישראל על של גוים לאו במירחם הגוי עסקינן אלא במי שמכר שדהו לגוי וחזר ולקחה ישראל ממנו ואפילו תלושין ומרחינהו ישראל או שקבלה ישראל באריסות וזרעה ור"ש סבר יש לגוי קנין והויא כי סוריא. ואיכא למידק דהכא קאמר רבי זעירא בשם ר' אלעזר דר' מאיר מודי דכי אמרחינהו גוי יש לו קנין ואילו בריש פ"ב קאמר ר' אלעזר דהלוקח מן הגוי ודאי ובאמרחינהו גוי מיירי דהא הלוקח דבלה קתני וכן משמע נמי בפ' מאכילין וי"ל דאמוראי נינהו ואליבא דר' אלעזר וכבר פירשתי שם דסתמא דתלמודא לא ס"ל כר' זעירא אלא דמכל וכל ס"ל לר' אלעזר דר"מ אית ליה אין קנין ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"א דהו' תרומות כר"מ כפי' דר' אבא דלקמיה ובגמ' דילן פ' ר' ישמעאל לא פירשו כן בר"מ אבל מדריב"ל דלקמן ואיתא נמי בבכורות פ"ק דדריש קרא דכי תקחו מאת בני ישראל וכדלקמן משמע דכי לקחן מן הגוי ומרחינהו ישראל דחייבין בתרומה גדולה ופטורין מתרומת מעשר מלתתו לבעליו אבל אפרושי מפריש מן התורה והיינו כר"מ ואי ס"ד יש קנין לגוי ובטלה קדושת הארץ ביד גוי אמאי מיחייבי והא גדלו בח"ל אלא ש"מ דלא בטלה. והכי איתא לקמן דריב"ל ס"ל כר"מ וכבר הארכתי למעלה בפ' מאכילין בס"ד:

א"ר בא אכילת פירות. שהפירות שאוכל הגוי ממורחין שלו הוא אוכל והלוקחן ממנו פטור מן המעשרות ואע"ג דאין לו קנין בקרקע מ"מ קנין פירות בעלמא אית ליה וקנין פירות לאו כקנין הגוף נמי:

והא תנינן הלוקח מביא בכורים. בפ' השולח תנן לה המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא בכורים מפני וכו' דמשמע הא לקח פירותיו לחוד והקרקע נשאר ביד גוי פטור מן הבכורים דגוי יש לו קנין נכסים והתורה אמרה תביא מארצך ומודי בה ר"מ אבל כי לקחה ישראל מן הגוי הא קאמר לדידך ר"מ דחזרה לקדושתה:

ויביא בכורים מן התורה. ובשלמא כדס"ד מעיקרא לא מיתוקמא כר"מ דאפילו קרקע ברשות הגוי חייב בבכורים מן התורה אבל לר' בא קשיא דכר"מ היא והיכי תני דכי לקח הקרקע יביא מפני תיקון העולם ויביא בכורים מן התורה ולא משני לה ונראה דלא חש לתרצה דס"ל לר' בא דתיקון העולם נמי דאורייתא היא וכמ"ד בפ' הניזקין דקתני התם הניזקין שמין להם בעידית מפני תיקון העולם ודאורייתא נמי קרי לה תיקון העולם וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א דהילכות תרומות ובהי' בכורים דמביא בכורים מן התורה:

הלוקח פירות תלושים. בפ"ק דבכורות מייתי לה ומפ' התם בדמרחינהו ישראל כגון שלקחן מן הגוי אחר שתלשן ונגמרו בידי ישראל דחויבין בתרומה ומעשר מן התורה דאין קלין לגוי וכו' והכי מפ' התם:

מפריש תרומה ותרומת מעשר. מהלכה לא גרסי' דאע"ג דסבר דפעור כי מרחינהו גוי מ"מ כי מרחינהו ישראל מדאורייתא מפריש אלא שנוטל דמים מן השבט כך מפורש לעיל פ' מאכילין:

ונוטל דמים מן השבט. ומוכרן לכהן והמעשר ראשון הוי דיליה כדמפ' התם קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה:

פירות מחוברין. ואע"ג דלא קנה קרקע כי קנה קרקע דמי:

מה טעם כי תקחו מאת בני ישראל וגו'. בתרומת מעשר כתיב בפרשת קרח:

ואי אתה מוציא מאת מכירי. כלומר מכיריהן וקרוביהן כלומר ומיבעי לה נמי לאידך דרשא דאמרינן התם ישראל שהיו טבלים ממורחין בתוך ביתו שנפלו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו מבית אבי אמו ישראל מעשרן והן שלו ומוכר תרומה ומעשר לכהנים דדרשינן ואי אתה מוציא מאת מכרי כהונה ולוייה ותרתי שמעית מינה:

כיי דא"ר אלעזר. כלומר ר' סימון סבר לה כר' אלעזר בפ"ק דבכורות וכתיבנא לה לעיל בפ' מאכילין דדריש מאת בני ישראל אתה מוציא ואי אתה מוצא מיד הגוי ובגמ' דילן לא אמרינן שיהא שלו וימכור לכהנים אלא תרומת מעשר בלחוד אבל לא תרומה גדולה ולא ס"ל לר"ש בפ' מאכילין הכי אלא משום דספק חלפינהו אבל ודאי חלפינהו תרומה גדולה מיהא בעי למיתב והכא סברא האי סוגיא דאפילו תרומה גדולה ימכרנה לכהנים דתרומה ותרומת מעשר איתקש להדדי. והרמב"ם ז"ל פסק כי ההיא דבכורות בהי' תרומות פ"א:

בקשו להמנות על הר המלך. לקבץ חכמים לעמוד למנין על הר המלך אם ירבו המתירין לפוטרו מן המעשרות ולאו משום דלא כבשוהו עולי בבל דבברכות משמע דכבשוהו אלא הטעם לקמן בפ' המקבל משמע דלא היו ישראל מצויים שם והשכירו לגוים שדותיהן או מכרום להם ושמא אח"כ ייאשו אותן להן וגמר מלאכה ע"י גוי הוא דהוי:

יבא ר' הושעיא. דסבר הילכתא כר"ש כדלקמיה ופטורין מן המעשר:

הלכה כר"ש. דיש קנין לגוי ופטור אפילו מדרבנן דפליג אדר' יוחנן דאמר לעיל מודי ר"ש דמפריש מעשרותיו מתקנתא דרבנן ולא מדאורייתא ואסיקנא בדאמרחינהו גוי קאמר כדאיתא בפ' מאכילין:

דלא כן מה אנן אמרין ר"מ ור"ש אין הלכה כר"ש. בתמיה דלבני מערבא פשיטא להו דהלכה כר"ש לגבי ר"מ דגר' בפ' התורם קישות ר"מ ור"ש הלכה כר"ש:

ומשני אלא בגין דתני א"ר שמעון שזורי וכו' פירות טבולים. טבל ודאי וההיא דהקומץ רבא היינו טבל דמאי שנתערב בחולין ומשו"ה א"ל קח מן השוק דהוי מן הפיטור על הפיטור דבטל ברוב אבל מן הגוי לא דהוי ודאי כדאמר הכא ולא פליגאן:

כלקביל תרי. כנגד תרי תר' ירושלמי מול בית פטור כלקביל:

בפירותי. מתוקנים וקסבר אין בילה אלא ליין ושמן והיכי אתקן להו וצריך פרנסה ממקום אחר וקאמר ליה:

צא וקח מן הגוי. לר' אלעזר לסתמא דתלמודא דלעיל ולתלמודא דידן אף שמירחן גוי:

ועשר עילהן. וקסבר כר' מאיר דאין קנין לגוי כדלעיל:

ותני עלה ר' יהודה ור"ש אומרים יש קנין לגוי בא"י. והוי מן הפיטור על החיוב ואינו מועיל אלא ליקח טבלים מישראל:

דלא תסבור מימר תרי כלקבל תרי אינון. שנים כנגד שנים דהא איכא ר' טרפון דקאי כר"מ:

זבין פירי מן דארמאי. לקח פירות מן הגוי ובמרחינהו ישראל מיירי כדמוכח לקמן:

שלח למנחם בריה דר' יהודה בן לוי. לביתו של אבא אנטולי לעשרן דס"ל אין קנין לגוי בא"י ויהיב ליה המעשרות ובלא דמים דלוי היה:

מאן יעבד דא אלא אבוך. ריב"ל אמר למנחם מי עשה הוראה כזו אלא אביך ומשמע ליה השתא דריב"ל דלמעליותא הוי ולשבחו דקי"ל אין קנין ואינו נוטל דמים ובסמוך מוכח לה ר' זעירא ממימרא אחריתי דריב"ל:

הלוקח פירות תלושין. ואוקימנא בדמרחינהו ישראל:

נוטל דמים מן השבט. דנפקא לן מכי תקחו מאת בני ישראל, והיינו כר"מ:

וכא הוא אומר הכין. דמשמע דשבחו שלא נתן דמים לבעלים:

ואיקפד. וה"ק אין זו הוראה וגינהו על שלא נתן דמים:

זה שנתערב טבלו בחולין. מפריש מעשר ותרומת מעשר אף על החולין וכדאיתא בפ' בתרא ואע"ג דלאו כהן הוא והויא תרומה:

וזה שלוקח מפסיקיא של כותיים. לשון שוק שפוסקים שם השער וכותיים היו דרין בו אבל מוכרי התבואה גוים היו וודאי הן ומעשר ראשון דלוי הוא והוי תורם שלא ברשות והשלישי לא קחשיב דהיינו תורם תרומת מעשר מפירות שלקח מע"ה דהיינו כולה מכילתין ומילתא דפשיטא הוא:

זאת אומרת שאינו נוטל דמים מן השבע. מדאמר ריב"ל דתורם שלא ברשות הכהן והלוי ש"מ דכהן ולוי הן בעלים ואפ"ה תורם הישראל שלא מדעתן ואי ס"ד דנוטל דמים הרי ברשותו תרם דדידיה הוא כיון דשקיל דמים ופליגא הך מימרא דריב"ל אקמייתא אלא על כרחן הא דאין נוטל דרבנן הא דאורייתא נוטל וע"כ נימא דלשבח קאמר מה שהורה ר' יהודה בן לוי ואיפכא מדר' יהודה בן פזי דפסק כר"ש דפטר ואפילו מדרבנן ומשום הדא דר' זירא איצטריך לעיל למימר הלכה כר"ש ואינו נותן דבר ולא קי"ל כי הא דריב"ל אלא דנוטל דמים ובדמרחינהו ישראל אבל מרחינהו גוי פטורין ואפילו מדרבנן:

דמאי אחר רובן ואין תורמין ומעשרין מזה על זה. ולא אמרינן כיון דרובן מעשרין כולהו הוו מן הפיטור על הפיטור ואפילו הכי אין מעשרין נתה על זה כדתנן לעיל עני שנתנו לו פרוסות מעשר מכל אחת ואחת הכא נמי ניחוש לחד דמעשר ולא יעשרו מזה על זה אע"ג דרובן לא מעשרי:

עשו אותה ספק. עציץ שאינו נקוב ספק הוא ביד חכמים ולא יכלו לעמוד בו וקאמר הכי דמשמע ממתני' דמדמי ליה לבבא דמן הדמאי על הודאי משמע דמסופק להם בו כמו דמאי ותרומת מעשר שלו נותנה לכהן:

אינו מקדש. משמע דפשיטא להו דכמונח בקופסא דמי דאי לא הוה לן למיסר הכרם מספק:

ומשני מספק. דמשום דלא דמי לרישא דרישא ודאי מקדש דקי"ל דהוא כארץ ובסיפא הוי ספק לא תני הכא ולא קי"ל הכי אלא דלאו זרוע הוא כלל אלא מדרבנן הוא דמחייב ובשבת לא מחייב אשם תלוי ביה וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ה דהי' כלאים:

ואמור מן הדמאי על הדמאי כן. כדפרישית במתני' ואמאי פשיטא לן דתרומה ממש היא לכהן ומצי למיכלה ואין בה איסור דימוע דילמא תרם מן הודאי על הדמאי הוי ואמאי לא נימא בה דלא תיאכל וכו':

ספק דימוע זה כספק תרומת מעשר של דמאי וכו'. תרומת מעשר זו שתרם פטור מלחוש בה חששא דחיישינן גבי תרם מן הודאי על הדמאי ושריא לכהן בשאלה לע"ה כדין ספק תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה דקי"ל כר"ש שזורי דאף בחול שואלו ואוכל על פיו ופטור מלעשות בה דין ודאי דלא בעיא פרנסה ממקום אחר ולא לאפרושי מינה ובה משום גזל השבט ומשו"ה לא אמרינן לא תיאכל וכו' דבשאלה שריא. תניא בתוספתא בפ"ד דמאי שתקנו ודאי וודאי שתקנו דמאי לא עשה ולא כלום דברי ר' עקיבא ור' יוסי אומר משום ר' יצחק ודאי שתקנו דמאי לא עשה ולא כלום דמאי שתקנו ודאי מעשרותיו מעשרות ואין תרומתו תרומה שאין תרומה אחר תרומה ע"כ ופסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג דהילכות מעשר כן אם תקן את הדמאי כודאי והפריש ממנו תרומה גדולה ומעשרות או שתקן את הודאי כדמאי לא עשה ולא כלום ע"כ. וה"פ תקן את הדמאי כאילו הוא ודאי כלומר שהפריש ממנו תרומה ומעשרות והתרומה הקדישה שקרא עליה שם והמעשרות נהג בהן דיני ודאי לא עשה ולא כלום וטעמא תרומה אינה קדושה דאין תרומה אחר תרומה כדתנן בתמורה ובדמאי כבר קי"ל דהפריש ממנו תרומה ע"ה דהא לא חשידי בה ומעשרות נמי לר' עקיבא לא הוקדשו וגזל הוו ואולי יטעה ויפריש אותן על מקום אחר שהוא ודאי ומפריש מן הפיטור על החיוב ור' יצחק פליג בהא וסבר דלא הוו גזל אם נטלם לו ור' עקיבא סבר דמשום גזרה נמי אמרינן לא עשה ולא כלום אע"ג דמדאורייתא הויא תרומה כדמפורש בהאשה רבה כ"ש הכא דס"ל רוב עמי הארץ מעשרין הן תיקן את הודאי כדמאי כאילו היה דמאי שלא הפריש תרומה ממנו וגם במעשרות הקל בהן כמו דמאי לא עשה ולא כלום לכו"ע ופסק הרמב"ם ז"ל כר' עקיבא ודין משנתנו כתבו הרב ז"ל בהי' תרומות בפ"ה והראב"ד ז"ל סבור דפליגי מתני' אברייתא דבמתני' בתרוייהו תנן דהויא תרומה והכא בתרוייהו קאמר ר' עקיבא לא עשה ולא כלום ואע"ג דפשיטא להראב"ד ז"ל דברייתא מיירי דתרם מיניה וביה כדפרישית ובמתני' תרם מאחר עליו כ"ש דפליגי דבמתני' קתני תרם מן הודאי על הדמאי דהויא תרומה דהוי מן החיוב על הפיטור כ"ש מיניה וביה ולכך כתב דתוספתא הויא עיקר ואין דבריו מחוורין דכי תנן במתני' תרם מן הודאי על הדמאי דהויא תרומה מתנה לכהן הוא דאמור ומצי לקדש בה את האשה וליכא למיגזר משום בעל הבית דטעי דילמא אתי למיכל טבלו כיון דלא מהדר לה כהן דהא בתרי מאני כבר אמרו דציית דינא ולכהן כבר הזהירו דלא יאכלנה עד וכו' כדתנן מה שאין כן בברייתא בודאי שתקנו כמו דמאי תרומת מעשר דיהיב לכהן טבל הויא וגזל היא בידו ומיחייב לאהדורה דחיישינן דילמא אתי למיטעי בעל הבית דבחד מנא לא ציית וברישא דקתני מן הדמאי על הודאי תרומה וכו' בתרם תרומת מעשר על הודאי איירי דשייך בדמאי דתרומה הויא לכהן ומצי למיכלה כדפרישנא וכ"ש דמקדש בה את האשה ולבעל הבית כבר אמרו דיחזור ויתרום מה שאין כן בברייתא בדמאי שתקנו כמו ודאי דשם תרומה שקרא פשיטא דלאו תרומה הוא דאין תרומה אחר תרומה וגזל היא ביד כהן דאתי למיטעי בעל הבית דבחד מנא לא ציית אי לא מהדר לה כהן וגבי מעשרות נמי משום גזרה לא הוו מעשרות וגזל הוא ביד לוי וכהן דחד מנא הוא וזה ברור הוא לכל מבין ועלו פסקי הרמב"ם ז"ל כהוגן:

הדרן עלך פרק הלוקח מן הנחתום

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה