פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו
פרק ב · הלכה ג
להיות חבר. פירוש. ומלבד שהוא נאמן על המעשרות מקבל עליו להיותו עכשו נאמן על הטהרות ותרומתו תרומה ולא נחזיקנה בטומאה וקרי ליה חבר משום דכתיב גבי מצות עמיתך ודרשינן עם שאתך בתורה ובמצות ותרגומו חברך וזה מקבל עליו חומרת המצוות כדי שלא להכשיל את אחרים קרוי חבר כלו' זהו חבר האמור בתורה:
אינו מוכר לע"ה לח ויבש. הטהורים שלא יטמאם ע"ה או תשב עליהם אשתו נדה:
ואין מוסרין טהרות לע"ה. כדאיתא בתוספתא:
ואינו לוקח ממנו לח. דמשקין עלולין לקבל טומאה דהא אפילו יגע בהן שני נעשין ראשון כדאיתא בגמרא:
ואינו מתארח אצל ע"ה. ואפילו שלא יאכל שם דבגדי ע"ה מדרס לפרושים כדתנן בפ' חומר בקדש ויטמא גופו ויבוא ויטמא טהרותיו:
ולא מארחו אצלו בכסותו. כדפרישנא משום בגדי ע"ה אבל אומר לו פשוט בגדיך ולבוש בגדים אחרים טהורים. ועוד כתב רבנו שמשון ז"ל דהכא באוכל חולין בטהרה עסקינן ולא בכהן האוכל על טהרת תרומה ואפשר דלא גזרו על מגע ע"ה לחולין אלא לתרומה ומ"מ בגדי ע"ה חמורים מע"ה עצמו משום דחיישינן שמא ישבה עליהן אשתו נדה והי' מדרס והכי אמרינן בפ' השוחט ובתוספת' דמכילתין:
לא יגדל בהמה דקה. דאסור לגדל בהמה דקה בא"י כדתנן במרובה:
ובשחוק. כדתנן במס' אבות שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה:
ולא מיטמא למתים. דס"ל לר' יהודה דאין מזומן לו אפר פרה אבל לגבי קרי דבטבילה סגי ליה בית הטבילה שכיח, ורבנן סברי דאפר פרה נמי שכיח וכי תימא בימי ר' יהודה אפר פרה מנין מוכח במס' נדה דאף בזמן האמוראים היה להן אפר פרה שנשאר להן מזמן הבית וכתבתיו במס' חלה בס"ד:
ומשמש בבית המדרש. לומד עם תלמידי חכמים בישיבה ויודע פי' המשניות דאם אין חכמה אין יראה:
לא באו אלו לכלל. דאין ענינם שייך כלום לנאמנות טהרות:
נאמנין על הכשרות. לומר שלא נפל עליו מים:
אלא שלא קבלו עליהן את הטומאה. וליכא למימר שיהא נאמן במגו דלא הוכשרו דמגו במקום עדים לא אמרינן ואנן סהדי דנטמא דהא הוא ובגדיו טמאים כדפרישנא במתני':
מכלל דו מודי על קמייתא. דקתני אף משמע דמודי ר' יהודה לרבנן בקמייתא דאמרינן ואינו מתארח אצל עם הארץ אף על גב דפליג עלייהו דהא מילתא ברישא עליה דר' יונה לעיל דאמר דחבירים היינו אוהבים אינן חשודין ובודאי שחברו לא יכשילנו במה שהוא נמנע ולא יעבירנו על רצונו ואמאי בעי לקבולי שלא יתארח אצלו חברו ע"ה:
ומשני דהכא שאני משום טומאת גופו של ע"ה ויבא ויטמא טהרות של ביתו:
ואפילו על דר' יוסי לית הדא פליגא. דלדידיה נמי קשיא דהא ס"ל דכי חוזר לביתו זהיר אע"ג דהתם לא זהיר וה"נ הכא:
ומשני תמן למעשרות והכא לטהרות. ולא מאן דזהיר אמעשרות זהיר אטהרות דהנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות אבל הנאמן על המעשרות אינו נאמן על הטהרות:
כל הבא. לפנינו להחזיקו בחבר:
צריך לקבל עליו. דברי חברות המפורשין במשנתנו ובתוספתא ובפ' עד כמה מפרש שצריך שיקבל עליו בפני ג' חברים פרושים המוחזקין אלינו בחזקת חברים:
שכבר קבל עליו. מעצמו ואין צריך לבדוק אחריו דכיון דמלמד תורה ברבים מיזהיר:
והוא שקבל עליו. דדוקא דקבל ג"כ בפני שלשה:
ור' יוסי. מקשי אי הכי למה לי חבר שיושב בישיבה ומאי אהני ליה ישיבתו אפילו ע"ה נמי אי מקבל נאמן אלא דבסתמא מיירי:
ור' אילא סבר דאפילו זקן ויושב בישיבה בעי קבלה אלא דלא בעי בדיקה ואם נוהג בצינעא בתוך ביתו דמסתמא לא גניב דעת הבריות כדאמרינן בפ' דעד כמה:
נשייא חזיין ליה. בתו של ר' ינאי אפילו לאחר מיתתו היו למדין החכמים ממנהג ביתו וכשהיו רואין בני ביתו לריש לקיש כשנכנס לבית היו בורחין ממנו שלא יגע בבגדיו כסבורין דאע"ג שיושב בישיבה מסתמא לא מזדהיר ובגדיו טמאים כדתנן במתני' ולא מארחו אצלו בכסותו:
אבא לכון בביתא. אב זקן יש לכם בבית דהוא ר' ינאי המלמד לכם זה דאנא ע"ה אצל טהרות ואיני פורש עצמי מטומאה ויפה אתם עושים אלמא דאע"ג דיושב בישיבה לא מזדהיר אלא א"כ קיבל והיינו כר' אילא:
הוא נענה לחבורה. כלומר הוא צריך לקבל ויהא נכנע לשלשת החברים הבודקים אותו ואין בניו ובני ביתו צריכין לקבל דנענין לו ושומעין לדבריו ומסתמא מוחזקין:
הוא ובניו ובני ביתו נענין לחבורה. דוקא צריך שיקבלו בפני החברים ולא מהני חזקת אביהן דאין להן אלא סרך בעלמא ואין חזקתן חזקה:
כאן בטפולין לאביהן. כדתני ר' חלפתא בן שאול גדולים אין טפולין לאביהן ואין נכנעין למוסרו וצריך שיהו נענין לחבורה שיבדקום הזמן שנוהגין בצינעה כדמפ' בפ' עד כמה:
אבל קטנים נענין לו. נכנעין ושומעין דבריו ואין צריך לבדקן בפני ג' חברים:
כיני מתני' ואח"כ מלמדין לטהרות. ולא תגרוס מקרבין לטהרות אלא מלמדין כלומר למי שקבל תורת כנפים לא ירחקו פרושים הימנו ומקרבין אותו להן ואחר כך מלמדין אותו לטהרות ומקרבין אותו להן ובפ' עד כמה גר' מקבלין לכנפים ואח"כ מקבלין לטהרות:
כנפים מדפות. היינו טומאת מדף המוזכרת בת"כ והא כשנגע הכלי על גבי הזב הכלי טמא לטמא אוכלין ומשקין והוא טומאה קלה שבזב דמדרסו של זב מטמא אדם לטמא בגדים ואפילו תחת אבן מוסמא ואפילו תחת אלף מצעות זו ע"ג זו התחתונה הויא אב הטומאה כעליונה שישב עליה הזב אבל האי דלא נשען של זב עליו אלא נגיעה עליו בלחוד הוי מדף ומפ' במס' נדה דקרי ליה מדף מלשון עלה נדף ומש"ה קרי ליה הכא כנפים דהכנף עופף ברוח וכתיב תדפנו רוח:
טהרות היסטות. דהסטו של זב מטמא בנגיעה וחומרת היסט בזב היינו דשאר טומאות כולן דוקא אם טמא בראש הדף וישב אדם בקצה האחר וכרע האדם את הטמא בכה"ג טמא משום נושא טומאה אבל אם הטומאה כרעה טהור ולגבי זב ל"ש אדם כרע את הזב ל"ש הזב כרע את האדם הכל טמא כדאיתא בת"כ ובפ' ר' עקיבא וכן גזור נמי בע"ה דהא אמרינן בעלמא עמי הארץ כזבים לכל דבריהן ומשום דגבי נבלה ומת הוי טהור קרי ליה הכי טהרות:
כנפים מדפות והסטות. דשתיהן אין מטמאין אלא לטמא אוכלין ומשקין:
וטהרות מעשרות. שיהא בקי בכל דיני תרומות ומעשרות כגון תרומות ומעשר שני ובכורים דאין נאכלין אלא בטהרה, ורש"י ז"ל בפ' עד כמה ובעל הערוך בערך כנף והרמב"ם ז"ל בפ"י ממטמאי משכב ומושב פירשו כנפים טהרת ידים ושכחו הפי' הזה של הירושלמי ותמהני עליהם:
גבאי. מוכס המלך והמוכסין בחזקת רשעים כדתנן בפ' זה בורר:
יצא מגבייתו. הרי הוא כחבר ובפ' עד כמה ל"ג הכי אלא הרי הוא ככל אדם ופי' הרמב"ם ז"ל בפ"י ממטמאי משכב ומושב פירש ממעשיו הרעים הרי הוא ככל אדם וצריך לקבל עליו דברי חברות כבתחלה:
חבר שיצא חוצה לארץ. אע"ג דאסור לצאת מן הארץ לח"ל כדאיתא בפ' הספינה וח"ל טמאה משום גזירת ארץ העמים כדאיתא בפ"ק דשבת אין דוחין אותו מחברתו:
דא קטן אין צריך קירוב. קושי' היא לר' חייא בר בון דפריך לתלמודא דהא קטן שמת אביו שמא אין צריך קירוב כלו' שילמדוהו ויבדקוהו כבתחלה דכיון דאינו רואה לאביו נוהג בטהרה ודאי דשוכח מנהגו הראשון וה"נ גבי חבר שיצא לח"ל כיון דאינו נוהג טהרה בח"ל הוא שוכח מנהגו הראשון וצריך לקבל כבתחלה ולא קי"ל כר' חייא בר בון: