אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו

פרק א · הלכה ג

הלכה ב

הלוקח לזרע ולבהמה. הלוקח מע"ה מפירות מן השוק לזרוע או לאכול לבהמתו פטור מן הדמאי. דזרע ואכילת בהמה עראי חשיבא כדתנן בריש מס' פאה ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשר עד שימרח ואכילת בהמה נמי כדתנן התם ועוד דאמרינן פ' אין עומדין דאכילת בהמה עראי חשיבא ואיתא נמי בפ"ק דפסחים ודווקא משום דמאי הא ודאי בעי לעשורי דאע"ג דאכילת בהמה עראי היא הא קי"ל דמקח טובל כדאיתא במס' מעשרות:

וקמח לעורות. לעבדן וטעמא דכל הני דעראי חשיבי ובדמאי הקלו מה שאין כן בודאי דכיון דנתמרח אסור לזרוע הימנו בין דבר שאין זרעו כלה בין דבר שזרעו כלה כדאיתא בגמ' שאין זורעין טבל:

מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי. אסיקנא לעיל דהאי דמאי לאו דוקא דאפילו ודאי נמי אין מפרישין בעיר כזיב ובהא מודו ר' יוחנן ור"ל ופיטורא דכזיב הויא בין הלוקח מן החמרים בין הלוקח מן האוצרות וטעמא דרחוקה היא מארץ ישראל שכבשו עולי בבל דצידן היא קרובה וצור ג"כ היא קרובה כצידן וכזיב רחוקה מצור כדאיתא בגמ':

חלת ע"ה. שתיקן עיסתו בטהרה כגון דחזינן דטבל והזה ונתנה ע"ה לכהן חבר ואשמעינן דאותו חבר פטור מלעשרה וטעמא מפ' בגמ':

והמדומע. ע"ה שנפלה לו סאה תרומה לפחות מק' סאין תבואה שלו ובא ומוכרן לכהן פחות מדמי אותה סאה:

והלקוח בכסף מעשר. שלקח דמאי בכסף מעשר שני בירושלם ובגמ' מפ' ואפילו שהכסף מעשר הוא של ודאי שרי:

ושיירי מנחות. ע"ה שהקריב במקדש מנחה שהקומץ למזבח והמותר לכהני משמר אין צריכין הכהנים לעשר אותו המותר דלא חיישינן שיקריב ע"ה במקדש דבר שאינו מתוקן ודוקא משום דפירות ע"ה ספק ואדרבה קי"ל רוב ע"ה מעשרין הן הוא דשריין אבל אי הוו ודאי אע"ג דאקדשינהו למנחות אסירי בין להקריבן בין לאכול השיריים דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל וטעמא דכל הני מפ' בגמ':

שמן ערב. בגמ' מפ' דוקא שמן של פלייטון דעיקריה לסיכה ולא לאכילה דדמי לקילור אבל שמן ורד דעומד נמי לאכילה מודו ב"ה דחייב בדמאי:

ב"ש מחייבין. מוכח בפ' הלוקח מן הנחתום דב"ש אפילו בלוקח לזרע דרישא נמי פליגי ומתני' ה"ק גבי שמן ערב דהני לסיכה וליכא אימת קדשים ביה פליגי ב"ש אבל בחלה ומדומע ושיירי מנחות אע"ג דאית בהו אכילה כיון דאיכא אימת קדשים דכ"ע לא פליגי דפטורין מן הדמאי ודלא כר"ש בן יהודה והכא פליגי משום דליכא אימה דקי"ל דסיכה כשתייה לכל דבר כדאמרינן בפ' בתרא דיומא וטעמא דב"ה דפטור דבדמאי הקילו דסיכה בשמן ערב עראי בעלמא הוא דהוי דבני מלכים הוא דסוכין בו ודמי לזרע וכו' דלא גזרו רבנן אלא באכילה דשכיחא:

היא דבר שזרעו כלה. כגון חטים ושעורים שנפסדין בקרקע:

אין זרעו כלה. כגון לוף שום ובצלים כדאיתא בפ' הזורע במס' תרומות:

וכיון שלקחן לזרע אפילו הוי ממין המתקיים בקרקע שרי דלא גזרו על הזריעה בדמאי דהוי עראי:

באין לידי מחשבה. וחייב לעשרן ומשמע מדנחית להכי ולא מיחייב אלא כי חישב עליהן לאכילה משמע דכל זמן דלא חישב עליהן וכו' לא שנא דבר שזרעו כלה ל"ש דבר שאין זרעו כלה שרי':

לקחן לאכילה. לאכילת אדם:

וחישב עליהן לזרע לאכל הימנו. לא מצי לאפקועי להו וחייב לעשרן והכי איתא נמי בפ' הכל שוחטין:

ולא מחפין הטבל. שזרע ע"ה דאין מסייעין ידי עוברי עבירה:

פטור שכבר אבד. בדבר שזרעו כלה והכי תנן בפ' הזורע הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו בגידולי גידולין אסורין ומוקי לה בדבר שאין דרכו להתלקט:

אבל אם דרכו להתלקט. מן הקרקע ולאכלו קנסינן ליה שיוציאנו והא דקנסינן ליה שיוציאנו היינו בלא צמח:

אבל צמח. לא קנסינן ליה בדבר שאין דרכו להתלקט:

אפילו קופר. בשר:

דו חשש למשקין שיש בתוכן. משקין הבלועין בהן כגון לקח בשר מבושל מע"ה היה מעשרו בשביל השמן שנתנו בקדירה או ירק שנתבשל עם הבשר:

מסנא דתאני. סל של תאנים כמו צנא דפירי בלשון ארמי ובב"ר גר' קרטיל:

מה ר' זירא מיכול דלא מיתקנא. וכי יש לחוש שיאכל ר' זעירא קודם שיתקננו:

עבדת טמורה גבון תלתא יומין. היתה נחבאת עמהן ג' ימים:

אתמלכון מחזרתה למרה. נועצו בלבם להשיב לבעלה על שלא רצתה לאכול תר' איעצך אימלכינך:

ותיסרי מערתא. ותבאש המערה:

אזלת וקמת על תרעא דמרה. הלכה ועמדה על פתח אדוניה:

שריית מנהקת. התחילה לצעוק:

מתקנן אינון אמרו ליה אין. על שלא היו של ודאי כדמפ' ומותר לתתן לבהמה כדתנן במתני' אמרו ליה הכי. א"נ אם נקרו אותן מצרורות קאמר:

דהיא מחמרת על גרמה. דאולי לקחום מתחלה לאכילה לאדם וחייבין לעשרן והקב"ה העיר לבה שלא להכשיל לר' פינחס ואפילו בשוגג ואפילו ע"י בהמתו דאין הב"ה מביא הקלה לצדיקים ואפילו ע"י בהמתן וכך מפורש בהכל שוחטין:

זרעון וחצדון ואעלון. זרען ר' פינחס וקצרן והכניסן לאוצר:

עכבריא אכלין עיבורן. העכברים אוכלין התבואה שלנו:

גזר עליהון וצמתון. גזר על העכברים ואספן וצמתון מלשון עד דו מצמית לון מסתכן במס' פאה:

דלא מיתקנא. שלא היתה מתוקנת התבואה ולכך אכלוה:

א"ל עורבן וערבון. הכנס ערב בשבילנו שנעשר מכאן ואילך ולא יאכלו הדגן ונכנס ערב בשבילן ולא אכלו התבואה:

מרגלי מן דמלכא דסרקאי. אבן יקרה של מלך הישמעאלים ארחת ישמעאלים תרגום ירושלמי סיעה דסירקאין:

מאן אנא חבר וכו'. כלום אנו חבר מכשף שיודע ללחוש לחישות לנחשים ולעכברים מן וחובר חבר:

מנבע. כמו מנבח ואתי נובח בקולו:

גבי ההן ניהי. אצל זה היא האבן יקרה זה העכבר בלעה:

לית מבוען מספק לן. אין המעין שלנו מספיק לנו כל הצורך:

לבית וועדא. בפ"ק דחולין מפרש לפדיון שבויים:

והוה גינאי גביר. נהר ששמו גינאי היה שוטף בתגבורת:

יעבור ולא מנכה. יעבור ולא ינכה עצמו כלומר ולא ימנע עצמו:

ר' בעא מישרי שמיטתא. רצה להתיר לזרוע בשמטה ואזיל לטעמיה דס"ל בפ' השולח דשמטה בזמן הזה דרבנן והכי איתא בפ' השולח בירושלמי תני וזה דבר השמטה שמוט ר' אומר שני שמיטין שמטה ויובל לומר לך בשעה שהיובל נוהג השמטה נוהגת מד"ת פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהם אימתי פסקו היובלות לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וכו' כדאיתא התם והכי איתא נמי בפ' בתרא דערכין ובפ"ק דמו"ק מוקי אביי מתני' דקתני משקין בית השלחין בשביעית כר' דכיון דמדרבנן היא במקום פסידא שרו רבנן וכיון שהיתה שנת בצורת רצה להתירה דהיא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ובל תשחית דגופא איכא:

מה עיבוריא עבידין. מה שזרעו הגוים ולא רצה להשיב על הקלקלה ששנת בצורת היתה ואמר עולשין ודי להן פרנסה בזה:

ציבחר פטל. מעט תבשיל:

מולוותא דבי ר' קיימין. פרדות של ר' עומדות כדאמרינן בריש במה בהמה מולאות של בית ר' יוצאין באפסריהן ובלע"ז ג"כ קרויין מולאש:

כל אילין יהודאי זניין. כל היהודים האלו רצונם בניאוף שהפרדות מחמת שאין מתעברות משמשות תדיר:

אפשר דלא חזי סבר אפוי מן כדון. אפשר הוא שמפני כך לא יראה פני עוד מעתה והכי איתא בפ"ק דחולין מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו:

מטון ביה גבי קרתיה. הגיעו אצלו שלוחיו של ר' אצל עירו של ר' פינחס בן יאיר:

קורבין לי. תקרבון אלי להצילנו:

בני דידי קרבון לי. אנשים שלי הנאמנים שלי כבנים קרבו אלי להצילני ומיד ירדה אש מן השמים והבדילה בינו ובין אנשי ר' ובפ"ק דחולין אמרינן גבה טורא בינייהו:

מקפחו במים. טרונציר בלע"ז תרגום יפוצץ סלע מכפע כיפא וכף וקוף מתחלפין מי תכן את רוח מי תקן:

בסיכתא איתעריית. בקוץ הוסבכה ונאחזה ועלתה:

פחת פתורא קומוי. נפחת רגל א' מן השלחן ונפל לארץ:

תבלין שאלנו משכנתנו. אשת ע"ה ומשמע הכא דיש מעשר בתבלין ובפ' בתרא דתרו' יתבאר בס"ד:

והתנה עליו. לעשרן במוצאי שבת. ר' טרפון כהן היה כדאיתא בפ' אלו דברים דפסחים ובפ' בתרא דקידושין:

קורדום שאלתי. ושמא טמא הוא וחרב הרי הוא כחלל:

הלוקח יין למורייס. חבר שלקח יין מע"ה דסופו לתת יין זה לתוך המורייס שעושין מציר וקרבים של דגים:

וכן לתת לתוך אלונתית שנותן יין ומים ושמן אפרסמון:

טחינין. מאכל של כרשינין ואע"פ שסוף כל אלו לערבן הואיל ובאין לידו של חבר בעין מידו של ע"ה חייב להפריש דמאי:

כרשינין. בפ' בתרא דתרומות משמע דמאכל בהמה הן ומן הדין פטורין מן המעשרות ומן התרומה ובפרק בתרא דחלה מפ' דבשני רעבון של ימי דוד המלך אכלום בני אדם ואותה שעה גזרו עליהם מעשרות ובפרק שני דמעשר שני יתבאר קולן וחומרן:

ואין צריך לומר בודאי. אם אמר לו המוכר לא הפרשתי מהן:

והן עצמן פטורין מן הדמאי. שאם לקח מע"ה את התבשיל עצמו כגון שלקח הטחינין או האלונתית או המורייס אין צריך להפריש דמאי הואיל ובתערובת בא לידו והכי מפרש בפ"ק דחולין מהך ברייתא דלא גזרו על תערובת דמאי והכי אסיקנא לקמן:

אי כר' אפילו בדמאי יהו חייבין. בתוספתא פליגי ר' ור' אלעזר ב"ר שמעון דתניא התם הלוקח יין לתוך המורייס או יין לעשות אלונתית וכו' חייב בדמאי דברי ר' ור' אלעזר ב"ר שמעון פוטר וקס"ד דבהכי פליגי דמר סבר יין עיקר וכרשינין עיקר ומר סבר לאו עיקר והשתא מקשי מאן תנא והן עצמן מותרין אי ר' אפילו בדמאי נמי יהו חייבין תערובתן דהאי יין עיקר וכרשינין עיקר:

ואי כר' אלעזר ב"ר שמעון אפילו בודאי יהו פטורין. דהא סבר מים ושמן עיקר גבי אלונתית ובכרשינין תבלין עיקר ומסיק דלעולם כר' ומקולי דמאי הוא דבעיניה דוקא הוא דחייב ובתערובת פטור כמסקנא דפ"ק דחולין:

יין לקילור. הרטייה שע"ג העין:

מלוגמא. רטייה שעושין לתת על המכה:

הן עצמן. הקילור והמלוגמא:

הכא את אמר פטורין מן הדמאי. גבי טחינין תני והן עצמן פטורין דוקא דמאי וגבי קילור תני אפילו ודאי:

ומשני כאן כיון שהוא נותנו הוא בטל. גבי קילור וכיוצא בו מיד כשנותנו על הקילור או ע"ג המלוגמא הוא בטל ונמאס מלאכול לאדם ונהנה ממנו שלא כדרך הנייתו הילכך אפילו ודאי שרי כדאיתא בפ' כל שעה:

כאן על גב גופו הוא בטל. גבי טחינין או מורייס טעם ניכר יש בו וע"כ גופו הוא דבטל כששותהו או כשאוכלו ומש"ה כשהוא ודאי חייב לעשר:

קילור של ע"ז אסור בהנייה. ולדידך כיון דכשנותנו מיד הוא בטל אמאי אסור:

שאני עבודה זרה דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם:

מה בינן וכו'. סייעתא קא יהיב למילתיה שמא אינן אסורין וכו' והא בפ' אין מעמידין תנן אסורין בהנייה אע"ג דלא חזו לתמד:

הא שמרים שיבשו. אחר י"ב חודש אין בהן משום הניית ע"ז דכלתה לחלוחית שלהן אבל כ"ז דאיכא לחלוחית אסורין:

כזיב עצמה פטורה. דהא אפילו עולי מצרים לא כבשוה:

מן החמרת בצור. ע"ה חמרין שמביאין תבואה לצור חייבין בדמאי וכ"ש בודאי דחייבין דמסתמא מא"י שכבשו עולי בבל מביאין ולקמן אמרינן דיש עיירות סמוכות לצור דאסורות אלא משום דצור חריב מן מי הים יריאים מלהביא לה פרנסה בשופע הילכך תבואה מן המגורות שלה פטורה מה שאין כן בצידן דמשתמר הילכך חייבת:

חמרת. שיירה של חמרין:

ומן המגורה בצידן. מן בעלי האוצרות דסתמא אוצרין משל ארץ ישראל שהחזיקו עולי בבל שקרובה היא אצלם אבל ליכא למימר דצידן עצמה חייבת דלקמן פ' שני אמרינן דצידן ודאי כקיסרין ועוד דאפילו עולי מצרים לא כבשוה כדאיתא בספר שופטים:

מגורה. כמו נהרסו ממגורות:

מן המגורה בצור. מן בעלי האוצרות בצור פטור מן הדמאי ואין אומרים שמא מפירות הארץ אצרו שרחוקה היא ואין אוצרין אלא מתבואה שסביבותיה:

מן החמרת בצידן פטור. שחזקתן של חמרין הנכנסין בצידן שמביאין מחוצה לארץ דהיינו מבירות וכיוצא בה:

מחמר יחידי בצור פטור. מן הדמאי שחזקתו משדה העיר וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ג מהיל' מעשר ולקמן פ' שני מפ' דכל הני דוקא באותן הימים דרוב א"י נתונה ביד ישראל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר:

תהא חייבת. בתמיה' וודאי פטורה:

לא גזרו על דברים הללו. והם אמרו והם אמרו וטעמא דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן:

ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. והיינו טעמא דחלה והיינו טעמא דמדומע דמחמת אימת התרומה מכרן לכהן חוץ מאותה סאה ואין צריך לעשר אותה סאה והיינו טעמא דלקוח בכסף מעשר דכיון דאומר לו שמחלל קדושת הכסף בפירות מתירא ונותן לו דבר מתוקן והשתא מפרש תלמודא מאי בינייהו:

בחלת ע"ה היא מתני'. דכיון דתיקן ע"ה עיסתו ונתן לכהן שיעור חלה ודאי מתוקנת היא מטעם טבל:

אבל חבר שלקח מע"ה. ושכח דלא הפריש מעשר והפריש החבר תחלה חלה מן העיסה צריך לעשר ממנה תרומת מעשר ומ"ש:

היא הדא היא הדא. דטעמא דלא גזרו בזה משום דהויא מילתא דלא שכיחא:

פירות מע"ה ונדמעו. ואליבא דרבנן דפליגי אר"ש שזורי וסברי בחול לא מהניא שאלה א"נ שמת ותרם מהן תרומת מעשר וחזרה בהן ונדמעו:

מה נפיק מביניהון. כלומר דמאי דאמרינן עד השתא היינו דר' אושעיא מחמיר ור' יוחנן מקל מה נפיק ביניהון שיהא להפך דר' אושעיא מקל ור' יוחנן מחמיר:

סאה עולה מתוך מאה. דלא הויא מדומע כשנפלה לתוך מאה שמתבטלת בהן אלא שצריך להרים כדאיתא במס' ערלה לא שייך בזה מדומע כלל מודי ר' יוחנן דחייב לעשורי דחשיבא כאילו לא הויא מדומע לר' יוחנן ומיחייב לעשורי כולהו ק"א ולר' אושעיא דאמר דטעמא משום אימה מ"מ כיון דא"ל ע"ה לכהן בא והרים סאה תרומה שיש כאן מחמת אימת תרומה הוא דקאמר ודאי מתוקנת היא:

וכולן שקרא שם. לכל השנויין במשנה דפטירי מדמאי אם הפריש מעשר מהן וקרא שם לתרומת מעשר או הפריש מהן מ"ש מה שעשה עשוי ונפקא מינה דאם קדש אשה בתרומת מעשר שהפריש משיירי מנחות או שהפריש מן הלקוח וכו' הויא מקודשת דתנן המקדש בתרומות וכו' מקודשת ואע"פ שהוא ישראל ובשלמא לר' יוחנן ניחא דטעמא משום מילתא דלא שכיחא הוא דלא גזור אבל אי אקדשן תפיסי אבל לר' אושעיא דאמר משום אימת קדשים א"כ קים להו לרבנן ודאי מתוקנין הן וא"כ היכי תני מה שעשה עשוי והא קי"ל דאין תרומה אחר תרומה ומשני משום דילמא איכא חד דלית ליה אימת קדשים ולא מתקן מש"ה תפיסא:

עד כדון בכסף מעשר של דמאי. דהכסף עצמו ספק קדוש הוא ומש"ה לא גזרו על הלקוח בו דמאי אבל בכסף של ודאי דילמא מה שלוקח בו צריך שיהא מתוקן ודאי כדי שיתחלל בו קדושת הכסף מעשר לצאת בו ידי חובתו, ומסיק דאפילו כסף ודאי שחילל קדושתו על הדמאי שלקח מע"ה בירושלם לא גזרו:

חוץ משיירי מנחות. מפ' לקמיה דס"ל לר' אלעזר דחזר בו ר' יהודה לגבי ר"מ גבי קדשים כדאיתא בפ' האיש מקדש ושיירי מנחות ממון גבוה הוא דאין לכהנים בהן זכות אלא אכילה ולא דבר אחר הילכך אם תרמן או הפריש מהן מ"ש לא עשה כלום דהוה תורם שאינו שלו:

השאר במחלוקת. לקמיה מפרש ואזיל דלדעת ר' אלעזר קאמר דאף השאר השנויים במשנתנו דקתני עלייהו בברייתא דאם קרא שם וכו' מה שעשה עשוי במחלוקת שנויה והיינו כר' יהודה ולא כר"מ ור' ירמיה קבל כן מר' אלעזר דחזר בו ר' יהודה לגבי ר"מ גבי קדשים ולא כרב דאמר התם עדיין היא מחלוקת:

הי דא מחלוקת. דסבר ר' יוסי דעדיין היא מחלוקת פלוגתא דהאיש מקדש וכרב:

אין כר"מ היא מ"ש וכו'. תוקמא כר"מ שנחלק עליו במ"ש ובקדשים, כולם דלא כר"מ דלדעתיה היא מ"ש היא שיירי מנחות וכי קרא שם לתרומה שתרם שלקוח בכסף מעשר פשיטא דלא הויא תרומה דאינו שלו דגם במ"ש ס"ל לר"מ דממון גבוה הוא:

ואי לר' יהודה אף בשיירי מנחות מה שעשה עשוי. דסבר ר' יוסי דעדיין היא מחלוקת וכרב וכדפרישית:

בחלקו. שנפל לו מחלק משמרתו של אחיו הכהנים:

דברי הכל היא. דאפילו ר' יהודה חזר בו לדעת ר"מ והכל שוין גבי קדשים דאינה מקודשת:

ור' יוחנן אמר במחלוקת. שנויה דר' יהודה פליג עלה דמתני' כדאיתא בברייתא התם ובגמ' דילן משמע דר' יוחנן אית ליה כר' אלעזר דחזר בו ר' יהודה ואפשר דהודה לר' אלעזר:

ר' ירמיה דהוא שמע הדא דר' אלעזר. דס"ל דחזר בו ר' יהודה בקדשים ודברי הכל הוא ומש"ה אמר השאר במחלקת כלומר הך ברייתא ר' יהודה היא וחוץ משיירי מנחות הוא דקאמר דאילו לר"מ גם הלקוח בכסף מעשר אם קרא שם לתרומת מעשר שבו לא עשה כלום דכלן ממון גבוה הן אלא ר' יהודה היא ור' יהודה מודי לר"מ בשיירי מנחות הילכך כי שנה התנא הך ברייתא לאו דעתיה אשיירי מנחות דשבוש הוא אלא אשארא ושארא נמי ר' יהודה לחוד נינהו ובמחלוקת שנויה:

ר' יוסי דלא שמע. מה שאני שמעתי עתה ולא ידע סברתו של ר' אלעזר וס"ל כר' יוחנן משו"ה קשיא ליה והקשה אין כר' יהודה תוקמא בכלן מה שעשה עשוי:

צריכא ליה. צריכא לי תלמוד ועיון והרהור שקשה היא אצלו:

הוא דו אמר. הוא זהו שאמר:

דו. דהוא, ונקטינן השתא דלדידן דקי"ל כר"מ בין בשיירי מנחות בין בלקוח בכסף מעשר דהכל ממון גבוה בין אם בשיירי מנחות קרא שם לתרומת מעשר או הפריש מהן מ"ש ובין בלקוח בכסף מעשר לא עשה ולא כלום ויש קיצור גדול בדברי הרמב"ם ז"ל בזה בפר' הנז':

שמן פלייטון. שמן שנתערב עם בשמים מוסקי וענבר שעיקרו למשיחה ולסוך בו הגוף:

בשמן ורד. בשמן ורדים דעיקרו לאכילה ולריח טוב בתבשיל ומשו"ה מודו בה, וק"ק מתני' דשמן שהגרדי וכו', ור"י מסיפונטי ז"ל פי' דשמן של פלייטון פטור שנתבטל השמן בבשמים ושמן של ורד חייב שלא נתבטל:

וורדינון. פי' הוא לשמן ורד:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה