פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו
פרק א
הלכה א
הקלין שבדמאי גר' בפ' בתרא דמעשר ומייתי לה נמי בפ' בתרא דסוטה תניא יוחנן כהן גדול גזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה עמד ותקן שכל חבר הלוקח תבואה ממי שאינו נאמן על המעשרות שיפריש ממנה מעשר ראשון ויפריש מן המעשר תרומת מעשר ויתננו לכהן משום דתרומת מעשר לזרים במיתה כתרומה והמעשר ראשון יעכב לעצמו ויפריש מעשר שני בשנותיו ויאכלנו בירושלים או יפדנו ומעשר עני בשנותיו ויעכבנו לעצמו דכיון דספיקא הוא לא יהיב ליה ללוי ולעני דהממע"ה וכתב הרא"ש ז"ל ולא רצה לתקן למכור תרומת מעשר לכהן דחיישינן אי משהי לה ישראל גביה עד שיזדמן לו כהן שיקננה דילמא אתי בה לידי תקלה וקתני במתני' דה"מ בשאר פירות חוץ מאלו השנויין כאן אבל באלו הפירות השנויין במשנתנו כשלקחן חבר מע"ה קילי ולית בהו משום דמאי ולא בעי עשורי ובגמ' איפליגו בה אמוראי אי טעמא משום הפקר הילכך אפילו ודאי נינהו נמי פטירי או משום דלא חשיבי בעינייהו דע"ה ומעשרי להו ומהימני עלייהו וא"כ כי ודאי נינהו בעי עשורי שבדמאי יש מפרש דין מאי ספק מעושר ספק אינו מעושר וי"מ לשון דמע כמו מדומע משפחה שנטמעה ואל"ף בחילוף עי"ן כמו לחם מגואל מגועל והוא לשון עירוב ובגמ' מעשר שני מפ' דמי דתקן דמי דלא תקן לשון דמיון כמו דמי לבר אלהין כלומר דמי למתוקן ולאינו מתוקן למתוקן במתני' כל הני קולי דפרקין ולאינו מתוקן כל הני חומרי דכולה מכילתין:
השיתין. מפ' בפ' כיצד מברכין מין תאנים והכ' מפ' אותן שיוצאין מתחת העלין דגריעי ובלשון ערב שמם גימיז וכן פי' הרמב"ם ז"ל שהתאנים הטובים יוצאין למעלה מן העלין וגר' במס' שביעית תניא רשב"ג אומר מהוצאת העלין עד הפגין חמשים יום מן הפגין ועד השיתין נ' יום מן השיתין ועד התאנים נ' יום:
רימין. התם מפ' כנדי ומפרשי שהם נישפורא"ש בלע"ז שגרעיניהן קשין כאבנים ומש"ה קרי להו כנדי כדאמרינן פ' אלו טרפות דקיימן כנדי כנדי טינרי טינרי והנכון שהן דומיש דאמרינן בפ"ק דכלאים שדומין לזתים ולשיזפין וקרי להו רימין מפני שמצוי בהן רימה ואין בהן אלא הגרעין שהאוכל מועט:
עוזרדין. מפ' התם טולשי וקורין אותן בלע"ז שורבאשי:
בנות שוח. מפרש התם תאני חיוורתא ובגמ' נאריך בו בס"ד:
ובנות שקמה. מפ' התם תאני דולבי תאנה המורכבת בערמון כדאמ' בר"ה פ' אם אין מכירין ערמונים דולבי וערמון תר' דלוב:
ונובלות תמרה.מפ' בגמ' שגרועין כל כך שאין נמכרות עם התמרים ובתוספתא פליגי תנאי בנמכרות עמהן אי חשיבי אי לא ומפ' בפ' כיצד מברכין ר' אילעא ור' זירא חד אמר בושלי כמרא פירוש תמרים שרופי חמה שבשלן ושרפן החום ויבשו קידם זמנן מלשון עורנו כתנור נחמרו כפי' רש"י ז"ל וי"מ שאין מתבשלין באילן ומלקטין אותן ועושין אותן כומר בארץ ומתבשלין וחד אמר תמרי דזיקא תמרים שהשירה אותן הרוח לארץ:
גופנין. מפרש התם שילהי גופני הוא מין ירק ובריש תוספתא דכלאים משמע שדומין עלין שלו לכרפס דתניא הכסבר והגופנין והכרפס אע"פ שדומין זה לזה. בושלי כמו שוליא דנגרי תלמיד הגפן שדומין פריו ועליו כגפן הכי מפרש הכא שמירה והוא שקורין בלשון לע"ז פינוג'ו ובלשון ערבי קרוי שומר וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שלו מין ירק דומה לשבת:
נצפה. מפרש בפ' כיצד מברכין דהיינו צלף וכייל הני ד' מינין עלין ותמרים דהיינו הלולבין הרכין שעולין בו בניסן ואייר שזקופין כתמר באותן הימים ואביונות דהיינו הפרי שבו וקפרסין הן הנרתקין שבהן הפרחים נסגרין לתוכן ועולין מהן כדתני התם על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אימר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ ואסיקנא הקפריסין אפילו שומר לפרי לא הוו הילכך אף בהן אומר בורא פרי האדמה ומוכח בגמ' דהני תמניא מיני דקתני סתמא בהו דפטירי דוקא בגליל הוא דקתני דפטירי אבל העולין בערי יהודה חייבין ובהכי מצינן לתרוצי מתני' דמס' מעשרות דתנן התם צלף מתעשר וכו' אליבא דר' יוחנן דקסבר דהני דמתני' אפילו ודאי נמי פטירי ואמר לך ר' יוחנן ביהודה הוא דמיתנייא אי נמי מודי ר' יוחנן בנשמרים:
האוג. הוא אילן שפריו אדום כדתנן בפ"ק דמעשרות האוג והתותים משיאדימו וקורין לו סומקי בערבי:
והחומץ. מפרש טעמא בגמ':
והכסבר. כוליינדרו בלע"ז גד לבן תרגום ירושלמי כסבר חיוור וביהודה הוא חמוץ מאד ואינו ראוי לאכילה בעיניה כדאיתא בגמ' וגבי מעשר בעינן מאכל אדם ומפרש בגמ' דהני ג' מינין אוג וחומץ וכוסבר ביהודה הוא דפטורין ובגליל חייבין:
חוץ משל דיופרא. מפ' בריש עושין פסין אילן העושה דיו פירות בשנה שטוען שתי פעמים פירות שיתין בשנה:
רימי שקמונה. שם מקום והנהו חשיבי:
המוסטפות. שנתבשלו באילן עד שנתבקעו וקרי להו כן דנראין דנתבקעו בסייף:
אינן באין אלא מן ההפקר. ולא חשו לאחרים שאינן הפקר דהא מיעוטא נינהו:
והפקר פטור מן המעשר כדדרשינן במסכת חלה ולר' יוחנן אפילו אמר ע"ה שאינן מעושרין לא בעו עישורי דהפקרא נינהו ולקמן מפרש דהני מיני דמתני' דוקא בגליל הן פטורין דרובן באין מן ההפקר וכ"ש חרובין דפשיטא דבאין מן ההפקר אבל ביהודה חייבין ולקמן מפרש דמודי ר' יוחנן אם היו נשמרין חייבין:
לא שנו אלא דמאי. לא תני במתני' דפטורין אלא מטעם דמאי והיינו דכיון דלא חשיבי לא חשידי בהו ע"ה אבל ודאי פשיטא דחייבין:
לפי שבכל מקום ומקום לא חשו אלא דמאי. פי' רבינו שמשון ז"ל לפי שבכל המסכתא מיירי בדמאי נקט הכי דמאי אע"ג דדמאי לאו דוקא ונ"ל לפרש לפי שבכל מקום ליכא חשדא אלא משום דמאי תני הכא הכי וקאמר דליתא לאותה חששא משום דהוו הפקר וכיון דטעמא משום הפקר אפילו ודאי נמי:
מיתני אלא דילא ודאי. לא בא לשנות אלא דאין כאן איסור ודאי ואפילו אמר ע"ה ודאי נונהו. והקשה רבינו שמשון ז"ל והתוספות פ"ק דר"ה דמשמע בפ"ק דשבועות דבנות שוח הוו פרי חשוב דאמרינן מותרות עושין אותן קיץ למזבח כבנות שבע לאדם פי' כמו שאוכלין בנות שבע בקינוח סעודה כך מביאין מן המותרות עולות אחר שהקריבו חובת היום והמזבח בטל והיינו בנות שבע היינו בנות שוח דאמרינן בב"ר גבי עץ שאכל ממנו אדם הראשון לפי שגרמו שוחה לאדם ואיכא דקרו להו בנות שבע לפי שגרמו שבעת ימי אבלות וכן בפ' ד' דנדרים משמע נמי שהוא פרי חשוב גבי הנודר מן הכלכלה והיו בה בנות שוח ואמר אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה הייתי אומר הכלכלה אסורה ובנות שבע מותרות ובשלמא לר' יוחנן דאמר טעמא משום הפקר מצינן למימר דפרי הגדל ביערים הוא שהוא מקום הפקר ופטור מן המעשר אע"פ שהוא טוב כעין לוזים וערמונים והא דאמר בפ"ק דר"ה דמעיקרא לא נהוג בו שביעית לאו משום דלא היה חשוב בעיניהן אלא משום דתנן במס' שביעית פ' בנות שוח דשביעית שלהן שנייה שהן עושות לשלש שנים וכשחנט בשביעית נגמר הפרי בשנה שנייה של שביעית והוו סברי דלא אזלי בהו בתר חנטה ולא בתר לקיטה כיון דאין נגמרין אלא בשנה שלישית לחנטתן אבל לריש לקיש קשיא דמחייב בודאי ופטר בדמאי לפי שלא נחשדו עליו משמע משום גריעותא דפרי הוא וכן משמע בפ' כיצד מברכין דאמרינן התם בשלמא למ"ד בושלי כמרא היינו דקתני הקלין שבדמאי ספקא הוא דפטור הא ודאן חייב אלא למ"ד תמרי דזיקא ודאן חייב הא הפקרא נינהו משמע דלמ"ד דמאי דוקא טעמא הוא משום דגריעי ותירצו ז"ל דבנות שוח ובנות שבע לאו חדא מילתא היא ובנות שבע טובות הן ומהן אכל אדם הראשון כי הכתוב אומר עליו כי פרי טוב ונחמד היה ובנות שוח רעים הן ואיכא דקרו להנך שאכל אדם הראשון בנות שוח כינה אותן במין התאנים הגרועים כאדם שתולה הקלקלה במקולקל ע"כ:
מכזיב ולהלן וכו' בין דמאי בין ודאי. בההיא לכו"ע לאו דווקא דרחוק הוא מא"י דעולי בבל וה"נ הך דהכא:
אם היו נשמרין חייבין. תוספתא היא בריש פירקין דתניא התם הקלין שבדמאי השיתין והרימין וכו' אם היו נשמרין חייבין ואם כחס על שדהו פטורין כלומר ואם היו נשמרין אגב ששומר את שדהו בשביל דבר אחר לא חשיבא שמירה לגבייהו ולא הוו נשמרין ופטורין ומשמע דדייק טעמא כר' יוחנן דסתמן מן ההפקר באין ולאו בחזקת נשמרין הן ומשו"ה פטורין וא"כ אפילו ודאי:
פתר לה אחר רוב משמרין. אמר לך ר"ל ה"ק אם היו רוב משמרין חייבין דאחר רוב משמרין הוא דאזלינן כדמפ' ואזיל לקמיה דפליגי בעיר שישראל וגוים דרים בה ספק רוב גוים ספק רוב ישראל ואת"ל רוב ישראל ספק רוב אנשי העיר משמרין הללו ספק אין רוב משמרין לריש לקיש בההוא דמאי לא בעי עשורי ובודאי בעי עשורי וכי תני אם היו נשמרין חייבין אם היו רוב משמרין קאמר וה"ק אע"ג דספק רוב ישראל ספק רוב גוים אם רוב משמרין הן חייבין בדמאי דשדינן להו אחר רוב משמרין ולא פטרא מתני' אלא היכא דספק רוב משמרין ובספק רוב גוים:
איתא חמי וכו'. השתא אסיק אדעתיה דאפילו ודאי רוב משמרין וברוב ישראל פטר ר' יוחנן ומשום הכי מקשי אם רוב משמרין דברי הכל חייבין בין דמאי בין ודאי דהכי תניא בברייתא ור' יוחנן לא מצי פליג אברייתא ואם אין רוב משמרין כלומר דרובא אין משמרין אפילו ריש לקיש נמי פטר דמאי וודאי דהא אית ליה דנשמר בעינן לגבי מעשר כדאיתא התם:
מחצה על מחצה וכו'. מחצה משמרין ומחצה אין משמרין לא אפשר דבהא פליגי דתנן פ' שני דמס' מכשירין המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהן פטורין למכור בשוק חייבין מחצה על מחצה דמאי וה"פ התם מיירי ואזיל בעיר שרובה ישראל ומיעוטה גוים ואשמועינן דאם רוב מכניסין לבתיהן אם מצא אותן בזמן שרוב אנשי העיר מכניסין לבתיהן פטורין ושדינן להו בתר רובא דנפלי מיניה בהדי דבעי להכניסן לבית ולא ראו פני הבית ופטירי ואם מצא בזמן שרוב מוכרין לשוק חייבין דמוציאין אותן מן הבית וקתני דמחצה על מחצה חייב ושדינן להו בתר מחצה דמוכרין וה"נ שדינן להו בתר מחצה משמרין וקשה לר' יוחנן:
ואמר ר' זעירא וכו'. משום דלא תימר ההיא בשאר פירות ומודי בהו ליתא דאיתמר עלה ארישא דפטורים א"ר זעירא לא סוף דבר הקלין שבדמאי הוא דמקילינן דוקא אלא אפילו בשאר פירות דעלמא דחיישינן בהו לדמאי מקילינן נמי ופטורין ומינה תידוק דסיפא דקתני מחצה על מחצה דמאי מיירי בין בקלין דמתני' בין בשאר פירות:
ומשני תני נכנס לעיר וכו'. תני תגיד תרגום ירושלמי ויגד לשני אחיו ותני לתרין אחוהי כלומר תריץ ואימא הכי ותפרש דבריהן כן נכנס לעיר שרובה ישראל ספק רוב וכו' אבל מחצה משמרין ומחצה אין משמרין דברי הכל חייבין והיינו מתני' דמחצה על מחצה:
שרובה גוים ספק רוב משמרין וכו'. כדי נסבה ואגב רישא נקט לה דכיון דס"ל לתנא במסכת מכשירין דיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר אפילו רוב משמרין פטור א"נ דספק רוב משמרין אישראל הדרין בה קאי ופטורין אפילו רוב ישראל משמרין כיון דרובה גוים ובתר גוים שדינן להו ופלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש היינו בתרי ספיקא דלריש לקיש תרי ספיקי בעינן להקל אבל אי רובא משמרין אפילו אי לא ידעינן בהני פירות שלקח חבר מע"ה אי שמרן ישראל אי לא אחמרינן וחייבין לעשורי והיינו דאמרינן לעיל פתר לה אחר רוב משמרין ולר' יוחנן פטורין היינו ודאי דקא פטר ר' יוחנן לעיל דסתמן אית לן למשדינהו בתר רובא דעלמא דאין נשמרין הן ופטירי אבל היכא דפירות גופייהו ידעינן דשמרן ישראל חייבין והיינו ברייתא דקתני לעיל אם היו נשמרין חייבין אליביה דאפירות גופייהו קאמר:
הבכורות. התאנים הבכורות:
והמסוייפות פטורות. בתוספתא מפ' דהיינו בבקעה אבל בגנה חייבות דנשמרין הן וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ' י"ג דהל' מעשר:
המסוייפות. לקמיה מפרש משיוקפלו המקצועות והיינו סופי תאנים דפ"ק דפסחים:
משיוקפלו המקציעות. דרך שומרי גרוגרות לסחורה חורצין אותן באותן חבלים שקורין רישטאש וקולעין התאנים בסכינים ושוטחין אותן במחצלות והמחצלאות ששוטחין בהן קרויין מקצועות וכשנקפלו נסתלקה שמירת בעל השדה ממש ומה שהמשוייר לשם הפקר הן ולא חשיב בעיניה ואמרינן נמי בפ' קינם יין דמשיוקפלו המקצועות דהיינו רוב המקצועות שרו התאנים שבאילן משום גזל ופטורין משום מעשר דהפקר נינהו כדאיתא התם:
כדי טפלת שומר. שאין בהן כדי הוצאת השומר שישמור אותן בבקעה ובהר ומפקירן:
מפני שהן בחזקת משתמרות. כדכתיב כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם ובודאי גמר להו אע"ג דהן מועטין דדעתיה עלוייהו:
שיתין שבצפרי חייבין. ואע"ג דלאו מיהודה היא ודווקא שיתין דמשתמרין אינהו באנפי נפשייהו הוא דחייבין אבל נובלות בכל מקום ואפילו נמכרות עם התמרים פטורין ואפילו הטילו שאור דכיון דנשרו לארץ הפקרא נינהו:
נסתייפו התאנים והוא משמר שדהו מפני ענבים. בסוף לקיטת התאנים נמצאים באילן תאנים שאין מתבשלות כל צרכן עולמית ובעה"ב זה משמר שדהו שלא יכנסו בני אדם לתוכה ואין דעתו מפני התאנים אלא מפני הענבים שעדיין לא הגיע עת הבצירי ענבים:
והוא משמר שדהו מפני הירק. בפ"ק דפסחים מייתי לה ומפ' התם מפני מקשאות ומדלאות וקאמר דסופי ענבים שאין מתבשלין עולמית ובעה"ב משמר שדהו שהן בתוכן ולא בשבילן אלא בשביל המקשאות ומדלעות שבה מקשאות הנטיעה שלוקטין ממנה הקישואין קרוי מקשה ולרבות מקשאות וכן מדלעות נטיעות דלועין:
אם נכנס הפועל. לעשות איזו מלאכה בגנה או בבקעה ואילו היו פירות חשובין הא קיימא לן דאין יכול לאכול אלא א"כ עושה מלאכה בדבר שגידולו מן הארץ שעדיין לא נתחייב במעשר כדאיתא בפ' הפועלים:
או הוא. זה השומר שרוצה ליכנס:
אסורות משום גזל וחייבין במעשר. אם ליקטן בעל הבית או נתנן לו כיון דלא הוקפלו המקציעות עדיין:
ופטורין משום מעשר. דהפקר פטור מן המעשר:
אכול שכבר נתיאשו הבעלים מהן. ור' יוסי ב"ר יהודה סבר גנאי הוא לת"ח כיון דצווח ובפ' קונם יין בגמ' ל"ג הכי אלא שהשומר אמר להם אמאי לא אכלי רבנן דטעמא דר' יוסי בר יהודה מפ' התם דמשום סניותא דמילתא הוא דקאמר הכי שדבר שנוי ומגונה היה לו אם לא יאמר להם שיאכלו ולא מנדיבות לב אמר להם כן:
יאות הוא מקשי. בתמיה כלומר וכי קושיא היא זאת והתנן במס' מעשרות בפ' המעביר:
הסיאה. פולי"ו בלע"ז:
אזוב. אוריגאנו בלע"ז:
קירנית. טומיליו בלע"ז:
הא בגנה אפילו נשמר פטורין. דמסתמא אפקרינהו וה"נ אפקרינהו ונמלך הוא:
בר' יוסי ב"ר יהודה גרסינן חייבות:
הנמכרות עם התמרים. והכי איתא בתוספתא וסבר דמתני' דתני פטורין היינו בלא נמכרות:
מה שתי קופות. נובלות דמחייב ר' יוסי ב"ר יהודה היכי דמי אי לימא דכי מוכר קופה של נובלות על גבי קופה של תמרים דחזי לצרפן או אפילו זו בצד זו ומסיק דכלהו פטורין אלא הכי מיבעיא לן:
שתי קופות זו בצד זו. הוא דקאמר ר' יוסי או דילמא לא אלא במעורבות בתוך התמרים הטובות הוא דמיירי דכיון דמערבי להו כן ומוכרין הכל ביחד כחד מינא חשיבי ומחייבינן:
בהטילו שאור. בעיא היא האי מעורבות דקא מחייבינן דוקא הוא בשהנובלות הטילו שאור אלא שלא נמתקו דתנן בפ"ק דמעשרות התמרים משיטילו שאור וכה"ג הוא דמחייב ורבנן פליגי משום דנשרפו בחמה גריעי:
בפני עצמן יהו חייבות. ואמאי בעי ר' יוסי בר יהודה מעורבות דהא באו לעונת המעשרות:
אלא מן ההפקר. ובודאי דר' יוחנן אפילו בהטילו שאור קאמר והכא משום דערבן חייבות:
אפילו במעורבות יהו פטורות. ומ"ט דר' יוסי בר יהודה:
כולו חיבור. אלמא אע"ג דשאר גרגירים לא באו כולהו מיחייבי וה"נ כיון דעירבן אגב אחריני מתדבקין הני בהני ומיחייבי כולהו:
לא כדברי זה. ר' יוסי דאפילו בהטילו שאור פטור ואפילו במעורבות:
ולא כדברי זה. דמחייב במעורבות ואפילו לא הטילו ואתיא כמ"ד מחייב ר' יוסי בר יהודה בלא הטילו דלא הטילו פטורות ולא דמי לאשכול שלא ביכר דהתם מיניה וביה הוא וכולהו פסיגין מאשכול חד ונקי אבל הכא לא ודלא כתנא דמתני' דתנן לפיטורא נובלות תמרה דמשום דנשרפו הפקר נינהו ואפילו הטילו שאור ופסק הרמב"ם ז"ל פ' י"ג כרבנן דהכא ולא חילק בין מעורבות ללא מעורבות וכדפרישנא:
שמירה. בלשון ערבי פינוג'ו:
ממה דמתלין לה מתלי בגלילא. ממה שמושלים משל בגליל:
שמירה שמר מירה וכו'. השומירה זכר לקחת או שמר מירה שני מינים הם גבוה ונמוך שמור עצמך ממנו שהוא חמוץ מאד מי נתן לך עסק עם חבלין ואילו ביהודה לא היו אומרין כן:
מתל לך. נתן לך תרגום ירושלמי אל תתן לנשים חילך לא תיתלי:
הדא אמרה בגליל פטור וביהודה חייב. ומתני' בגליל מתוקמא וכן פי' ר"י מסיפונטי ז"ל:
כוסברא כוסברתא. יש שני מינין גבוה ונמוך גבוה קורין כוסבר זכר ולנמוך קורין כוסברתא נקבה וביהודה הוא חמוץ וחריף מאד ומשום דהמשלים שוין מייתי לה הכא מיקמי פיסקא דהחומץ:
בדרומא. ארץ יהודה היא דרומית לצד ירושלים:
פטור מן המעשרות. כשבית המקדש קיים היו עושין יין בטהרה לנסכים ובזכות הנסכים היה טעם יינן משתמר ולא היה מחמיץ:
והיו מביאין מן התמד. והיה החומץ בא מן התמד שהוא מן המים ופטור מן המעשר דרובו מים:
ועכשו שהיין מחמיץ חייב. שחזקתו מן היין:
דתנינן תמן. בפ' בתרא דמעשרות:
וכא הוא אומר. דתמד פטור דחזקתו מים:
ולא היו חרצנים חשובות. והוו הפקר ומשו"ה פטור התמד ואפילו ודאי אבל השתא דחרצנים חשיבי דלא הוו הפקר חייבין והא דקתני בברייתא ועכשיו שהיין מחמיץ חייב דמשמע דחזקתו מן היין וה"נ קתני בפ' אלו עוברין חד מתרי טעמי נקט וה"ק עכשיו שהיין מחמיץ חזקתו מן היין ואפילו לא הוי מן היין חיוב מטעמא דחרצנים חשיבי להו והך סוגיא אתיא כר' יוחנן דאמר לעיל דפטור אפילו ודאי מטעם הפקר דהוא מריה דתלמודא דבני מערבא וה"נ מקשי בסמיך לית הדא פליגא על ריש לקיש ולא משני לה ומצינן לשנויי כדמשני בפרק אלו עוברין לא נחשדו ע"ה על התמד:
וירבו כל הרימין על רימי שקמונה. לר' יהודה קא מקשי אפילו דרימי שקמונה יהו חשובין ליבטלו בתר רוב רימין דעלמא:
במקום שרוב משמרין. דהא דמחייבי רימי שקמונה היינו היכא דרובן משמרין ורבנן ס"ל דבטלה דעתן אצל כל אדם ושיתין שאני דמין תאנים הן שנשתבחה בהן ארץ ישראל:
הלכה ב
הדמאי אין לו חומש. קולי דמאי קא חשיב ואזיל בפירקין:
אין לו חומש. הפודה מעשר שני שלו של דמאי אינו מוסיף חומש מה שאין כן בודאי דפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש כדתנן בפ' המוליך ובפ' הזהב ואיכא מ"ד בגמ' דמתני' אפילו בתרומת מעשר של דמאי תנן דזר האוכלה אין משלם חומש לכהן ופליגא אמתני' דהזהב:
ואין לו ביעור. מ"ש של דמאי בשנה רביעית שמתבערין כל המעשרות מן הבית כדתנן בפ' בתרא דמ"ש בדמאי הקילו דאינו מחוייב וקס"ד דהקולא היא דאין קורין בשעת ביעורו פרשת וידוי ובגמ' מפרש לה:
ונאכל לאונן. מה שאין כן בודאי דכתיב לא אכלתי באוני ממנו ובמס' זבחים פ' טבול יום מפרש מאי ניהו אונן דנאסר בקדשים:
ה"ג ונכנס לירושלים ויוצא. וכן גריס רבינו שמשון ז"ל מה שאין כן בודאי דתנן התם בפ"ג פירות נכנסין לירושלים ואינן יוצאין וקלטו להו מחיצות ובדמאי הקילו שיכול להוציאו ולפדותו אע"פ שנכנס. והרמב"ם ז"ל כתב בפ' שני דהלכות מ"ש מעשר שני שנכנס לירושלים אפילו של דמאי אסור להוציאו וכו' ופי' משנתינו ביצא דיעבד ופן פסק שם פירות דמאי אע"פ שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים ויצאו פודין מעשר שני שלהן בחוץ והוא ז"ל גריס ויצא דיעבד. ולגירסת רבינו שמשון והרא"ש ז"ל ה"ק אם הוצרך ליכנס לירושלים נכנס ודמיו עמו אע"פ שדעתו לצאת ויוצא ואפילו לכתחילה ובפ' לא יאמר מפ' דכי אמרינן והדמאי נכנס ויוצא ה"מ פירות טבולים לדמאי אבל דמאי גופיה דהיינו שהפריש מ"ש ממה שלקח מע"ה כיון שנכנס בעין כבר תפסתו מחיצה וכדברי הרמב"ם ז"ל:
ומאבדין את מיעוטו בדרכים. בגמ' מפ' ליה:
ונותנו לע"ה. אמיעוט קאי שהוא פחות מגרוגרת מה שאין כן בודאי דאין מוסרין ודאי לע"ה כלל שמא לא יאכלנו בקדושת מעשר שני:
ואוכל כנגדו. כשמוסר המיעוט לע"ה צריך לאכול פירות אחרים כמותו בירושלים בתורת מ"ש דומיא דכל הנהו יאכל כנגדן דקתני בפ"ק דמ"ש כנ"ל וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהל' מעשר שני ור"י מסיפינטי ז"ל פי' דקאי אהא דתנן במעשר שני פ"ג מי שהיו לו מעות מ"ש בירושלים והוצרך להן ויש לחברו פירות אומר לחברו מעות הללו מחוללים על פירותיך נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה והלה עושה צרכיו במעותיו ואשמעינן הכא דלא יאמר כן לע"ה אלא בדמאי וזהו ונותנו לע"ה ואוכל כנגדו וטעמא דכיון דע"ה בירושלם הוא מה לו לאכלן בעיר ולא אחמירו רבנן:
כסף על כסף. אם מ"ש של דמאי חללו על כסף יכול לחלל אותן מעות של כסף על מעות כסף אחרים מה שאין כן בודאי דאין מחללין כסף על כסף ואפילו מדוחק וכתב הרא"ש ז"ל דהא דשריא הכא בדמאי כסף על כסף היינו מדוחק:
ונחושת על נחושת. דפרוטות נחושת חשיבי פירא לגבי כסף כדתנן בהזהב ופירא אפירא לא מחללינן ובדמאי הקילו:
כסף על נחושת. דהוי טיבעא אפירא וכ"ע מודו דטיבעא אפירא לא מחללינן בודאי ועוד שהפרוטות מחלידות ומתעפשות ובדמאי הקילו ואפילו שלא מדוחק:
ונחושת על הפירות. ואפילו חוץ לירושלם והוי פירא אפירא דבודאי לא מחללינן ועד כאן הוי סתמא:
ויחזור ויפדה את הפירות דברי ר"מ. הך קולא מיקל ר"מ טפי בדמאי דאע"ג דקי"ל התם דהלקוח בכסף מ"ש אינו נפדה טהור ברחוק מקום בדמאי הקלו שיכול לפדות את הפירות ברחוק מקום ואע"פ שהן לקוחין בכסף מעשר והא דקתני יחזור משום דמעיקרא היו פירות ופדה אותן כבר בכסף וחוזר עכשיו בדרך ההוא ורבנן פליגי עליה דאינו רשאי אלא יעלה הפירות ויאכלם בירושלם כדין ודאי דלאיסור לקוח חששו משום דמדאורייתא הוי איסוריה כדאמרינן התם וכן פי' רבינו שמשון ז"ל והרמב"ם ז"ל פ"ד דהל' מעשר שני והרא"ש ז"ל:
העביר הודיית מעשר. שלא יתודו עליו ובפ' בתרא דסוטה מפ' טעמא משום דמעשר ראשון ניתן לכהן בתקנת עזרא וקרא כתיב וגם נתתיו ללוי וקס"ד דאין לו ביעור דקתני שלא יקראו בו פרשת ביעור והיינו פרשת ודוי ומש"ה מקשי משמע דטעמא משום קולי דמאי הא ודאי קורין והא יוחנן כ"ג העביר הוידוי ואפילו על הודאי:
נאכל באנינה. כדתנן ונאכל לאונן אבל אינו נאכל בטומאת מת ובטומאת שרץ דקי"ל דאוכל מעשר שני בטומאת עצמו לוקה ונפקא לן ביבמות פ' הערל בג"ש דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכתיב בקרא אחרינא בשעריך תאכלנו הטמא והטהור וכו':
טומאה מצויה. ומה הועילו חכמים בתקנתם:
אילו ספק טבל. מעשר שני שהפרישו מכרי:
ספק נתקן ספק לא נתקן שמא אינו אסור לאונן. פשיטא דאסור כדין כל ספיקא דאורייתא:
ברם הכא מותר לאונן. דרוב ע"ה מעשרין הן:
התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי. עולין בא' וק' וקרן וחומש וחומרי אחריני קא חשיב ואזיל התם ותני בהדייהו תרומת מעשר של דמאי משלם קרן וחומש כתרומת מעשר של דמאי וקס"ד דמתני' אפילו בתרומת מעשר של דמאי אמר דאין לו חומש ומשום דדמייא הך סיגיא למאי דאמרינן לעיל גזרו על דבר מצוי וכו' ואיקמתא דר' זעירא דמיא לה מייתי לה הכא:
תמן תנינן. בפ"ב דערלה ובפ' הזהב:
ומשני ר' זעירא דמתני' במעשר של דמאי. מיירי ובפדיון דאע"ג דהוי שלו אינו מוסיף חומש ומתני' דהתם בתרומת מעשר של דמאי שאכלה זר וטעמא מפ' ר' זעירא גופיה לקמיה:
תמן ר"מ. דקסבר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כדאיתא בפ' הזהב ומתני' דהכא רבנין דס"ל דלא עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה:
שלא יפריש עליה חומש. דהא מדרבנן היא אלא מפני הגדר חששו דאי אמרת דאין נוהג בה קדושת תרומה כשאכלה זר שלא יוסיף חומש יזלזל בה ולא יפריש ממנו תרומת מעשר לכך אחמור בתרומתו כתרומת ודאי אבל גבי פדיון מ"ש לא אחמור דיוסיף חומש דגבי ודאי מדאורייתא יכול להערים שלא להוסיף חומש כדתנן התם בפ' המוליך והכא דמדרבנן לא אחמור ביה כדמפ' טעמא ואזיל:
בדין היה מ"ש של דמאי שיפריש עליו חומש. בפדיונו אלא שאם אומרים לו שיפריש אף הוא אינו מפריש כל עיקר דמסתייה דמחמרינן עליה שלא יאכלנו אלא א"כ יפדנו ואם תחמיר יותר על זה לא ישמע:
למה לי דמאי. גבי מתני' דקתני מאבדין את מיעוטו בדרכים קסבר דבתרומת מעשר של דמאי מיירי ומשו"ה מקשינן דהא אפילו ודאי נמי מניחין את התרומה בגורן ואין מחייבין את ישראל לטפל בה ולהוציא הוצאות להביאה לעיר אלא הכהנים ילכו לגרנות ואם יאכלוה בהמות וחיות אין חוששין לה כדתניא אין מביאין תרומה מן הגורן לעיר וכו':
אלא א"כ היתה במקום גדודתה. במקום גדודי חיות ולסטים דכיון דבריא הזיקא מביאין לעיר:
ונוטל. דמי ההוצאה:
מן השבט. מן הכהנים הבאים ליטלה והך ברייתא בודאי מיירי:
אמר ליה. ר' אילא לר' בון וכבר הקשו על ההיא ברייתא:
ואינו מצוה להשיב אבידה. ומפ' ר' ייסא:
מצווה הוא להשיב בדבר מועט. כשיוציא ממון מועט אבל אם צריך להוציא הרבה אינו מצווה להשיב אבידה כדדרשינן בפ' אלו מציאות פעמים שאתה מתעלם כיצד היה בטל מסלע וכו' ומינה תידוק דוקא בודאי הקילו בפירות מרובה אבל במועט לא מה שאין כן באבידה דאינו מצווה להשיב אבידה ואפילו שלא יוציא אלא מעות מועטין ומש"ה תנן מאבדין את מיעוטו בעיר כדמפרש לקמן ובדרכים יכול לאבדו בכל שהו דבדמאי הקילו ולא מפלגינן:
עד כדון כשאין בידו מעות. קשה לי דבתרומת מעשר מה שייך חילול ורבינו שמשון לא פי' בו כלום ונראה לומר דהשתא מקשי דר' זעירא דמפ' מתני' במ"ש גופיה הא דאמרינן דפטור מחומש בפדיון מ"ש של דמאי ומאבדין מיעוטו בדרכים דווקא כי אין בידו מעות לחללו מותר לאבדו אבל כי יש בידו מעות מהו שיהא מפריש עליו חומש ונחוש לאבדו בידים:
ומסיק דאביו של ר' ניחומאי היו לו מעות בדיסקיא ולא היה מחללו. והיה מניחו שם לאיבוד:
דיסקייא. דיו סקייא שני שקים אלפורג'ייא בלע"ז:
אתיא תירוצא דר' חייא בר ווא כר' זעירא. דמפ' לעיל מתני' בפדיון מ"ש גופיה:
ה"ג בדר' לא כר' אמי. וכן גריס רבינו שמשון ז"ל ותירוצא דר' לא היא דבעו מיניה לעיל אפילו רוב נמי מכח ההיא ברייתא דאין מביאין תרומה לעיר והודה לבעיין משמע דסבר כר' אמי דמפ' לעיל מתני' בתרומת מעשר:
פחות מאוכל. מחשיבות אוכל דהיינו כביצה:
בפרוס. כגון פרוסה הבאה מככר גדול מותר לאבד ואפילו בעיר:
בשלם עד כגרוגרת. כגון חררה קטנה אפילו פחות מכביצה אסור לאבדה עד שתפחות מכגרוגרת:
עד כגרוגרת. מלמטה למעלה קא חשיב חצי זית וזית עד כגרוגרת שרי לאבד אבל לא גרוגרת דכל שיעורי חכמים להחמיר כדאיתא בפ' אלו טרפות:
בפרוס אפילו כמה מותר. לאו משמיה דר' יוחנן אמרי הכי אלא אנן הוא דדייקינן דכיון דלא קאמר אלא בשלם עד כגרוגרת משמע דוקא בשלם הוא דמחמרינן הכי אבל בפרוס אפילו כמה מותר דכיון דלא הוי ככר שלם ולא חצי לערובי חצרות לא חשיב ומאבדין אותו:
מה פליגין. בתמיה מהו זה וכי חלוקים הם ותיפוק לי דאין מעבירין על האוכלין והיכי פליג ר' יוחנן בכביצה יכול לאבד:
ומסיק ר' מנא דר' יוחנן סבר דבין בשלם בין בפרוס עד כגרוגרת שרי אבל לא גרוגרת אפילו בשלם הוא דקאמר וכן גריס הרמב"ם ז"ל פ"ג דהל' מעשר שני והשתא לא פליג עליה בשלם אלא דמחמיר בפרוס דבכגרוגרת אסור לאבד והראב"ד ז"ל לא גריס הכי אלא בין בפרוס בין בשלם כגרוגרת וקא סבר דכגרוגרת גופיה שרי לאבד לר' יוחנן ואין גירסתו נכונה דא"כ פליגי ר' יוחנן ור' ינאי בתרתי פליגי בפרוס ופליגי בשלם פליגי בפרוס דאילו לר' ינאי פחות מכביצה שרי לאבד ור' יוחנן סבר דכגרוגרת שרי וטפי מהכי לא דגרוגרת פחות מכביצה הוא הרבה כדמוכח במס' שבת ריש פ' המצניע ופליגי בשלם דאילו ר' ינאי סבר עד כגרוגרת שרי וכגרוגרת גופה אסור ור' יוחנן סבר דאפילו כגרוגרת גופה שרי והיכי אמר ר' מנא לא פליגי לכך הנכון כגירסא שלנו:
מהו לאבד כל שהו. נראה בעיני דהכי מיבעיא ליה דכי תנן ומאבדין את מיעוטו בדרכים היינו בהפרישו אדעתא להוליכו ובתר הכי לא איתרמי ליה ולכך שרי לאבד מיעוטו אבל להפרישו כדי לאבדו בכוונה כולי האי זלזולא לא שרינן ויש ספרים דגרסי בתר הכי מאבד כל שהו ולפי זה מסיק דמפרישין אותו לכתחלה כדי לאבדו אבל הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר לא גריס הכי ולכך פסק לחומרא וז"ל אבל לא יפרישנו לכתחלה כדי לאבדו שאין מפרישין כדי לאבד ע"כ:
ונותנו לע"ה. פיסקא היא למתני' דמפ' לה דדוקא בדמאי במיעוטו הוא דנותנו והוא דאוכל כנגדו בירושלים אבל בודאי אינו נותנו לע"ה ואפילו מועט ואפילו שיאכל כנגדו משום דאין מוסרין ודאי לע"ה כלל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר והמפריש מ"ש של דמאי פחות מגרוגרת הרי זה נותנו לע"ה ואוכל כנגדו ולמימרא דהא כגרוגרת אין נותנין לו ודברים אלו מוכרחים דאסור למסור דמאי לע"ה כדמוכח בפ' בכל מערבין גבי ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודה של ירק ולקמן נמי בס"פ מאכילין נמי תנן הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה ומייתי לה בפ"ק דחולין וכן הסכימו התוספת פ"ק דיומא. והראב"ד ז"ל השיג עליו בהשגות ואמר א"א ואפילו כגרוגרת וכדברי ר' ינאי ואפילו כביצה ע"כ ואין דברים אלו נכונים:
הלכה ג
הלוקח לזרע ולבהמה. הלוקח מע"ה מפירות מן השוק לזרוע או לאכול לבהמתו פטור מן הדמאי. דזרע ואכילת בהמה עראי חשיבא כדתנן בריש מס' פאה ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשר עד שימרח ואכילת בהמה נמי כדתנן התם ועוד דאמרינן פ' אין עומדין דאכילת בהמה עראי חשיבא ואיתא נמי בפ"ק דפסחים ודווקא משום דמאי הא ודאי בעי לעשורי דאע"ג דאכילת בהמה עראי היא הא קי"ל דמקח טובל כדאיתא במס' מעשרות:
וקמח לעורות. לעבדן וטעמא דכל הני דעראי חשיבי ובדמאי הקלו מה שאין כן בודאי דכיון דנתמרח אסור לזרוע הימנו בין דבר שאין זרעו כלה בין דבר שזרעו כלה כדאיתא בגמ' שאין זורעין טבל:
מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי. אסיקנא לעיל דהאי דמאי לאו דוקא דאפילו ודאי נמי אין מפרישין בעיר כזיב ובהא מודו ר' יוחנן ור"ל ופיטורא דכזיב הויא בין הלוקח מן החמרים בין הלוקח מן האוצרות וטעמא דרחוקה היא מארץ ישראל שכבשו עולי בבל דצידן היא קרובה וצור ג"כ היא קרובה כצידן וכזיב רחוקה מצור כדאיתא בגמ':
חלת ע"ה. שתיקן עיסתו בטהרה כגון דחזינן דטבל והזה ונתנה ע"ה לכהן חבר ואשמעינן דאותו חבר פטור מלעשרה וטעמא מפ' בגמ':
והמדומע. ע"ה שנפלה לו סאה תרומה לפחות מק' סאין תבואה שלו ובא ומוכרן לכהן פחות מדמי אותה סאה:
והלקוח בכסף מעשר. שלקח דמאי בכסף מעשר שני בירושלם ובגמ' מפ' ואפילו שהכסף מעשר הוא של ודאי שרי:
ושיירי מנחות. ע"ה שהקריב במקדש מנחה שהקומץ למזבח והמותר לכהני משמר אין צריכין הכהנים לעשר אותו המותר דלא חיישינן שיקריב ע"ה במקדש דבר שאינו מתוקן ודוקא משום דפירות ע"ה ספק ואדרבה קי"ל רוב ע"ה מעשרין הן הוא דשריין אבל אי הוו ודאי אע"ג דאקדשינהו למנחות אסירי בין להקריבן בין לאכול השיריים דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל וטעמא דכל הני מפ' בגמ':
שמן ערב. בגמ' מפ' דוקא שמן של פלייטון דעיקריה לסיכה ולא לאכילה דדמי לקילור אבל שמן ורד דעומד נמי לאכילה מודו ב"ה דחייב בדמאי:
ב"ש מחייבין. מוכח בפ' הלוקח מן הנחתום דב"ש אפילו בלוקח לזרע דרישא נמי פליגי ומתני' ה"ק גבי שמן ערב דהני לסיכה וליכא אימת קדשים ביה פליגי ב"ש אבל בחלה ומדומע ושיירי מנחות אע"ג דאית בהו אכילה כיון דאיכא אימת קדשים דכ"ע לא פליגי דפטורין מן הדמאי ודלא כר"ש בן יהודה והכא פליגי משום דליכא אימה דקי"ל דסיכה כשתייה לכל דבר כדאמרינן בפ' בתרא דיומא וטעמא דב"ה דפטור דבדמאי הקילו דסיכה בשמן ערב עראי בעלמא הוא דהוי דבני מלכים הוא דסוכין בו ודמי לזרע וכו' דלא גזרו רבנן אלא באכילה דשכיחא:
היא דבר שזרעו כלה. כגון חטים ושעורים שנפסדין בקרקע:
אין זרעו כלה. כגון לוף שום ובצלים כדאיתא בפ' הזורע במס' תרומות:
וכיון שלקחן לזרע אפילו הוי ממין המתקיים בקרקע שרי דלא גזרו על הזריעה בדמאי דהוי עראי:
באין לידי מחשבה. וחייב לעשרן ומשמע מדנחית להכי ולא מיחייב אלא כי חישב עליהן לאכילה משמע דכל זמן דלא חישב עליהן וכו' לא שנא דבר שזרעו כלה ל"ש דבר שאין זרעו כלה שרי':
לקחן לאכילה. לאכילת אדם:
וחישב עליהן לזרע לאכל הימנו. לא מצי לאפקועי להו וחייב לעשרן והכי איתא נמי בפ' הכל שוחטין:
ולא מחפין הטבל. שזרע ע"ה דאין מסייעין ידי עוברי עבירה:
פטור שכבר אבד. בדבר שזרעו כלה והכי תנן בפ' הזורע הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו בגידולי גידולין אסורין ומוקי לה בדבר שאין דרכו להתלקט:
אבל אם דרכו להתלקט. מן הקרקע ולאכלו קנסינן ליה שיוציאנו והא דקנסינן ליה שיוציאנו היינו בלא צמח:
אבל צמח. לא קנסינן ליה בדבר שאין דרכו להתלקט:
אפילו קופר. בשר:
דו חשש למשקין שיש בתוכן. משקין הבלועין בהן כגון לקח בשר מבושל מע"ה היה מעשרו בשביל השמן שנתנו בקדירה או ירק שנתבשל עם הבשר:
מסנא דתאני. סל של תאנים כמו צנא דפירי בלשון ארמי ובב"ר גר' קרטיל:
מה ר' זירא מיכול דלא מיתקנא. וכי יש לחוש שיאכל ר' זעירא קודם שיתקננו:
עבדת טמורה גבון תלתא יומין. היתה נחבאת עמהן ג' ימים:
אתמלכון מחזרתה למרה. נועצו בלבם להשיב לבעלה על שלא רצתה לאכול תר' איעצך אימלכינך:
ותיסרי מערתא. ותבאש המערה:
אזלת וקמת על תרעא דמרה. הלכה ועמדה על פתח אדוניה:
שריית מנהקת. התחילה לצעוק:
מתקנן אינון אמרו ליה אין. על שלא היו של ודאי כדמפ' ומותר לתתן לבהמה כדתנן במתני' אמרו ליה הכי. א"נ אם נקרו אותן מצרורות קאמר:
דהיא מחמרת על גרמה. דאולי לקחום מתחלה לאכילה לאדם וחייבין לעשרן והקב"ה העיר לבה שלא להכשיל לר' פינחס ואפילו בשוגג ואפילו ע"י בהמתו דאין הב"ה מביא הקלה לצדיקים ואפילו ע"י בהמתן וכך מפורש בהכל שוחטין:
זרעון וחצדון ואעלון. זרען ר' פינחס וקצרן והכניסן לאוצר:
עכבריא אכלין עיבורן. העכברים אוכלין התבואה שלנו:
גזר עליהון וצמתון. גזר על העכברים ואספן וצמתון מלשון עד דו מצמית לון מסתכן במס' פאה:
דלא מיתקנא. שלא היתה מתוקנת התבואה ולכך אכלוה:
א"ל עורבן וערבון. הכנס ערב בשבילנו שנעשר מכאן ואילך ולא יאכלו הדגן ונכנס ערב בשבילן ולא אכלו התבואה:
מרגלי מן דמלכא דסרקאי. אבן יקרה של מלך הישמעאלים ארחת ישמעאלים תרגום ירושלמי סיעה דסירקאין:
מאן אנא חבר וכו'. כלום אנו חבר מכשף שיודע ללחוש לחישות לנחשים ולעכברים מן וחובר חבר: