פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי שלמה סירליאו
פרק ח · הלכה ג
ומניחה על השלחן. כדמפ' בגמ' דבשלחן של שיש או של פרקים עסקינן דאינו מקבל טומאה אבל לא יניח המפה שנגב בה ידיו על הכסת הסמוכה אצלו להסב וטעמא כדאמר בגמרא:
וב"ה אומרים מניחה על הכסת. דוקא ובה יקנח ידיו תמיד שם ולא על השולחן וטעמייהו מפרש בגמ':
בשלחן של שיש. שחפהו בשיש כדתנן במס' כלים פ' כ"ב:
שלא יטמאו משקין של המפה מן הכסת. דהכסת הוא טמא מחמת משקין או ראשון לטומאה ואין מטמא אדם ואם אתה אומר דיניח המפה על הכסת פעמים שהמפה יהא משקה טופח עליה מחמת הידים וכיון שסמוכה אצלו בכל פעם מקנח בה ידיו וחוזרת ומטמאה את הידים ונמצא אוכל בידים מסואבות דהא משקין חוזרין תחלה ועבדי לידים שניות הלכך מניחה על השולחן של שיש:
ספק משקין לידים טהור. כדתנן במס' ידים ספק נעשה בהן מלאכה ספק לא נעשה בהן מלאכה ספק טמאין ספק טהורין ספקן טהור הילכך ספקא דכסת לאו כלום הוא דשמא אין שם משקין שיהו ראויין לטמא שאין בהן כדי סיכת אבר קטן:
אין נטילת ידים לחולין. כלומר מן התורה והכי איתא בגמ' דילן. וב"ה סברי דאפילו דהוי שולחן שני מותר להשתמש בו ומשום הכי מוטב להניחה על הכסת מלהניחה על השולחן שכשתיטמא מחמת כסת ותחזור ותטמא את הידים אין לנטילת ידים עיקר מן התורה אבל להניחה על השולחן חיישינן שמא תטמא האוכלין מחמת משקין שבה ויש לטומאת אוכלין עיקר מן התורה דאשכחן דהן מיטמאין מאויר כלי חרס והן שניים. ולא אשכחן טומאה לאדם אלא מאב הטומאה:
יש נטילת ידים לחולין. מן התורה בתמיה והא ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין:
דתניא ר"ש בן אלעזר. בפ' השוחט אחד בעוף מייתי לה ותוספתא היא במס' טהרות:
הידים תחלות לחולין. אליבא דר' עקיבא וכגון שהכניס ידיו לבית המנוגע הוו תחלה ופוסלות בחולין אחד ובתרומה פוסלות אחד ומטמאות אחד:
ושניות לתרומה. לתרומה היא שהוזכרו שניות שנעשות שלישי ולר"ש בן אלעזר מצינו ראשון שפוסל בחולין הוו ידים יש להן עיקר מן התורה:
דתנינן תמן. סוף פ"ב דטהרות:
הרי אלו כחולין. ואינן באין לכלל שלישי:
הרי אלו כתרומה. ובאין לכלל שלישי:
לטמא שנים. את שהטומאה יוצאה ממנו קרוי טמא בלשון משנה ואת שאין הטומאה יוצאה הימנו לטמא אחר קרוי פסול הילכך שלישי דתרומה קרוי פסול:
תמן תנינן. פ"ד דעדויות מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה:
הסך שמן טהור ונטמא. כשהיה טהור סך שמן טהור ואח"כ נטמא וירד וטבל ולא נשטף השמן מעליו בטבילתו ב"ש סברי אע"פ שהוא מנטף מן גופו נטהר השמן בטבילתו וכדמפ' טעמא ואזיל:
היה שמן טמא מתחלתו. וסך בו וטבל ב"ש סברי כדי סיכת אבר קטן אם יש בשמן אחר שטבל כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו חשוב ואינו בטל ולא נטהר השמן אבל אם היה פחות מכאן טהור. וטעמא דמפלגינן בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו גזרה שמא יאמרו ראינו שמן טמא שנטהר ועולה לו טהרה במקוה. וב"ה מחמרי דאם יש בשמן טופח ולמר ע"מ להטפיח לא נטהר השמן:
תמן אמרין טהור. במס' עדויות אמרי טהור אע"פ שמנטף משום דבטל משקה על גב הגוף:
וכה אינון אמרין. טמא ולכך לא יניח מפה על הכסת דמשקין הבלועין במפה חשיבי ויטמאו מחמת כסת:
ומתרץ תמן מאוס הוא. שמן שעל גופו מאוס הוא מחמת זיעת האדם ולא חשיב דמשקה סרוח הוא ולא חשיב משקה כדאיתא בפ' בתרא דתרומות מה שאין כן במפה. והא דלא פריך ב"ה אב"ה דהכא ב"ה מטעם ספק מטהרי דשמא אין בהן שיעור משקין לטמות כדאמרינן ספק משקין לידים טהור והתם משום דהוי בעין כדקתני מנטף מטמא:
תמן אמרי טמא. בכדי טופח ע"מ להטפיח:
וכא אמרין טהור. דהא ודאי אי אפשר שלא יהא כאן משקה טופח מחמת ניגוב הידים ואפילו לא הוי בו כדי להטפיח מטמאין ב"ה לת"ק. בשלמא ב"ש אב"ש לא קשיא דהא מנח ליה בשולחן של שיש או של פרקים שאין בה טומאה כלל. והקשה הראב"ד ז"ל דמה יש כאן משקה טמא מתחלתו ותירץ ז"ל דלהכי קרי ליה משקה מתחלתו דלפעמים אפשר שעדיין לא נבלעו מי הידים במפה ונגעו בכסת ויקבלו טומאה ממנה ויחזרו ויטמאו את הידים דהוה ליה משקה טמא מתחלתו: ומשני דלא דמי דהתם בעינו הוא שאינו בלוע באדם הילכך טמא ולא נטהר אבל הכא בלוע במפה הוא ולאחר שעה תהא נגובה ואין כאן משקה טמא כלל: