פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי שלמה סירליאו
פרק ח · הלכה ב
נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס. ביין הבא לפני המזון מיירי כדאמרינן בפ' כיצד מברכין הסבו והביאו להם יין א' מברך על יד כולן א"נ בשבת ויו"ט דמביאין יין לפני המזון וקאמרי ב"ש נוטלין לידים ואח"כ שותין אותו הכוס ואוכלין סעודתן בההיא נטילה:
וב"ה אומרים מוזגין את הכוס. ושותין אותו ואח"כ נוטלין לידים וטעמייהו מפר' בגמ':
שלא יטמאו משקין שבאחורי הכוס. ממתני' דכלים דרובע וחצי רובע משמע דאחורי הכוס היינו מושב של מטה דיש לו בית קבול ג"כ וחיישינן שמא יטמא מושב הכוס מידיו דסתמא אוחזו משם וסתמא משום נקיות שוטפין הכוס ואם אין נוטלין הידים תחלה ידים שניות הן ורבנן גזור דכל שני עביד משקין תחלה דתני ומייתי' לה פ' ב' דחולין כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וא"כ אם יש משקין באחורי הכוס מיטמאין להיות תחלה ונטמאו אחורי הכוס אבל תוכו טהור הוא כדתנן בפ' כ"ה דמס' כלים כלי שנטמאו אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו ואוגנו ואזניו וידיו טהורים ומ"מ סברי ב"ש דאסור להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין והכי איתא בגמ' דילן הילכך נוטלין לידים תחלה:
לעולם אחורי הכוס טמאין. כלומר למאי דחיישיתו שלא יטמאו הידים לאחורי הכוס הא לאו חששא היא שאפילו לכתחילה מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאין כיון דתוכו טהור וכדאמרן וכיון דמותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאין אם אתה אומר נוטלין לידים תחלה שמא לא יהו הידים נגובות יפה ממי הנטילה ויטמאו המשקין שבידים מחמת הכוס ונעשין המשקין תחלה ונמצא שלעולם אחורי הכוס טמאים:
דבר אחר אין נטילת ידים אלא סמוך לברכה. כלומר ואפילו נאמר שהידים הן נגובות יפה יפה הא עדיפא למזוג הכוס תחלה ואח"כ נטילת ידים דיהא סמוכה נטילה לברכת המוציא כדי שיהא ניכר שהנטילה היא משום פת ולא משום יין דנימא דנוטל ידיו לפירות:
דתנינן תמן. במס' כלים פ' כ"ה. והכי איתא התם כל הכלים יש להם אחורים ותוך ובית הצביעה כלומר דאם נטמאו אחוריו לא נטמא תוכו ולא בית צביעתו דהיינו אוגנו ואזניו דהיינו עד מקום שהנקיים תופסין בו: ותנן ר"מ אומר לידים טמאות וטהורות א"ר יוסי לא אמרו אלא לידים טהורות בלבד ומפ' בפ' חומר בקודש ירושלמי דהאי דפליגי בכלי שנטמאו אחוריו ולא תוכו אי אפשר לומר דפליגי בנגוב שאין הידים מיטמאות בנגוב כלומר ודינא דטמאות לא מתרצא ומ"ט דר' יוסי ואי אפשר לומר במלא משקין דכיון דנגע בו טימאהו ונטמא אף תוכו ומ"ט דר"מ אלא כן אנן קיימין במלוכלך במשקה כלומר טופח שלא להטפיח. ומפ' התם ידים טמאות לר"מ כיצד היו ידיו טמאות ואחורי הכוס טהורין ומשקה לחוץ על גב הכוס ואחזו בבית צביעתו ואין משקה מיטמא מן הידים לטמא את הכוס וכר' יוסי היו ידיו טהורות ואחורי הכוס טמאין ומשקה נתון על גב היד ואחזו בבית צביעתו אין משקה מיטמא מן הכוס לטמא את הידים והשתא ר"מ דסבר דכי תקינו דאם נטמא צביעתו ואוגנו דאחוריו טהורים אפילו בידים טמאות נמי אמרו הילכך אתו ב"ה כר"מ דשותין הכוס בלא נטילת ידים ולא חיישינן דמטמאין הידים לאחורי הכוס וב"ש כר' יוסי דלא שרי אלא דוקא בידים טהורות ומשום הכי נוטלין לידים ואח"כ שותין את הכוס:
לחלה ולנטילת ידים ד' מילין. אדם המהלך בדרך ויש גבל עושה עיסה בטהרה בכפר רחוק ד' מילין ימתין ולא יגבל עיסתו עד שיגיע לאותו גבל והגבל מגבלה ויפריש חלה בטהרה כדי שלא יטמא התרומה דאמרינן בפ"ב דזבחים בין לר' יוחנן בין לריש לקיש איכא לאו גבי מטמא תרומה דכתיב בכל קדש לא תגע. ולנטילת ידים היה רוצה לאכול פת והוא מהלך בדרך אם עתיד למצוא מים לפניו עד סוף ד' מילין ימתין מלאכול עד שיגיע שם:
הדא דתימר לפניו. שהמים או הגבל הן לפניו במקום שעתיד להלוך דרך שם ואין כאן טורח אלא שרוצה ללון כאן וללוש עיסתו או לאכול פתו ורבנן אטרחוהו שלא ילין עד שיגיע שם. אבל אם כבר עבר המקום והניחו לאחריו לא אטרחוהו רבנן לחזור לאחוריו ומפ' בפ' אלו עוברין ובהעור והרוטב דלאחריו מיל הוא דאינו חוזר אבל פחות ממיל חוזר:
שומרי גנות ופרדסין. שיש להן מים אלא שצריך להלוך למקום רחוק והן עוסקין בגנה במלאכה אחרת בעת האכילה מי אמרינן כלפניהן דמי והולכין אל המים עד ד' מילין דהא סוף סוף למים בעו למיזל להשקות השדה או דילמא כיון דעוסקין במלאכה אחרת כלאחריהן דמי: ופשט לה דהא אשה בתוך ביתה עומדת ערומה וסוף סוף צריכה ללבוש כדקא אתי בעלה ואפילו הכי אין מטריחין אותה ללבוש כיון דעסוקה במלאכה אחרת והכא נמי כה"ג:
מים שלפני המזון רשות. שאם רצה שלא לאכול הרשות בידו:
ושלאחר המזון חובה. מפ' טעמא בפ' כל הבשר שמלח סדומית יש שמסמא את העינים:
ראשונים נוטל ומפסיק. מפ' לקמיה נוטל ושונה והיינו כדתנן במס' ידים שצריך ליתן מים על ידיו שתי פעמים והראשונים מטהרין את הידים והשניים מטהרין את המים הטופחים על ידיו שנטמאו מחמת ידים:
על הראשונים נאכל בשר חזיר. שהיה חנווני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ומאכילן וכשהגוי בא מאכילו נבלות ובא יהודי א' לאכול ולא נטל ידיו וכסבור זה שגוי הוא והאכילו בשר חזיר:
יצתה אשה מבעלה. פי' רש"י ז"ל בפרק כל הבשר דהוא עובדא דכידור דאיתא בפ' בתרא דיומא ואיכא מ"ד דאפקה ואיכא מ"ד והיו לה שני בנים והרגן:
חמא יתיה אכיל כהתם. ראה אותו שהיה אוכל פת במפה כמו אוכלי פת תרומה בארץ ישראל שרגילין בתרומה לשמרה בטהרה:
מהו כן. וכי שרי לאכול בלא נטילה:
אסטנס אני. דאע"פ שנטלתי ידי אי אפשי לאכול בידי:
חמא כהנייא אכלין כהתם. היינו ר' אמי ור' אסי והיו אוכלין בבלאי חמתות כדאיתא בפ' כל הבשר:
הא אזלא דרב ושמואל. דכלהו סברי דאין לאכול במפה ולדידכו הלכה לה ואין לחוש עליה דרב כבר נטל ידיו אלא משום דאסטניס היה וכדאמרן. ובגמ' דילן אמרינן אישתמטתיה לר' זירא הא דאמר רב תחליפא התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות. ור' אמי ור' אסי כהנים היו ורגילין לאכול תרומה:
נטילת ידים לחולין. היינו עד קשרי אצבעותיו. ואין צריך נטילת ידים בתרומה אלא לאכול במפה דכהנים זריזין הם ולא נגעי:
ר' יוסי אומר לתרומה ולחולין. כלהו שוין ואין אוכלין במפה בשתיהן:
לתרומה עד הפרק. מקום חבור פסת היד עם הקנה:
עד קשרי אצבעותיו. לפסת ידו:
ולא משטף ידוי עד הפרק. כמו לתרומה:
מקצץ תורמוסין. שהיו טופחין במשקה וכן פסק הרשב"א ז"ל דפירות טופחין במשקה צריכין נטילת ידים. מקצץ נוטלין מן הפסולת שלהן שהוא נרתק שלהן והנרתק קרוי כן כדאמרינן בפ"ק דכלאים וקצצין דמיין וכו' מקצץ נוטלין מקציצן כמו תשרש יגרס ודומיהן:
ומתנין עליהון כולי יומא. תהו מתנין עליהון כל היום שיועיל נטילתכם לכל היום לאכילה ובלבד שיזהרו מלטנפן ומלטמאן:
יהב ליה עיגולא דיקצי. נתן לו עיגול של פת שיבצע:
בעל הבית יודע כחו של ככרו. ויבצע בעין יפה:
הפותח הוא החותם. הבוצע מברך:
יותר מכאן מתחילין מן הקטן. שגנאי הוא שיטול ידיו הגדול וימתין יושב ובטל עד שיטלו ידיהן כולן:
באמצע המזון. כגון בין תבשיל לתבשיל אם נותנין להן ליטול מתחילין מן הגדול דכיון דאוכלין אין לו להמתין ואפילו היו עשרה:
לאחר המזון מתחילין מן המברך. כגון אם הגדול צוה לא' ליטול קודם שיטול הוא הוא מברך ולכך נותנין לו מים תחלה שיתקין עצמו לברכה:
דהוו עאלין קטעין קטעין וכו'. כלומר לעולם כרב הונא והפותח הוא החותם ודקאמרת מתוקן ועומד הוא הכא מאי עסקינן שנכנסו מעט מעט שהאחרונים אין יודעין מי הוא הגדול שפתח ונותן לנו סימן שאם נותנין לו מים אחרונים תחלה נדע כי הוא המברך ויכוונו לבם אליו לשמוע קולו ועיין בתוס' בפ' ג' שאכלו בעובדא דר' זירא על לגביה ר' אבהו: