פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי שלמה סירליאו
פרק ז · הלכה ה
עד שיתן לתוכו מים. לפי שהיה יינם חזק מאד כדאמרינן בעלמא דדרי על חד תלתא מיא הילכך כיון דלא חזי לשתייה בלא מים אין מברכין עליו בורא פרי הגפן. ולדעתו דר' אליעזר טעמו כשהוא חי לא חשיב פגימה דלאו יין מיקרי ולרבנן חשיב פגימה:
לשני בתים נצרכה. דלא תימא כי תנן דרואין אלו את אלו דמצטרפין משום דשניהם בבית א' אלא כיון דרואין אפילו בשני בתים מצטרפין. ובגמ' דילן אמרינן דהשמש מצרפן. והא דתני בית א' לאשמועינן דאפילו בבית אחד אם אין רואין זה את זה אין מצטרפין:
משעה ראשונה. על מנת כן להצטרף:
אילין דבי נשיאה. כבית א' דיינינן להו והוו להו כמשעה ראשונה להצטרף או כשני בתים ואין דעתן להצטרף:
מוקים לאימוריה. והללו רואין לאימורא והללו ג"כ ואין שניהן רואין זה את זה:
שהוא נותן לתוכו כל שהן. ואע"ג דטעמו כשהיה חי לא חשיבא פגימה דהשת' הוא דהוי יין ומעיקרא לא ומפרש טעמא בגמ' דילן משום דבעי' מצוה מן המובחר:
ר' יונה. לא היה לו אלא כוס א':
טעם כסא. כוס של ברכה של סעודת הלילה טועמו ועודנו חי ובא לברך עליו למחר שישתה לסעודת היום ומוסיף עליו כל שהוא יין שהיה משייר כדי לתקנו לצורך מחר אבל לא היה בשיור שיעור אלא בצירוף מה שמשייר מאותו ששתה וע"כ כששתה בלילה לא מזגו במים דאין תימא שהיה מוזגו במים בלילה היכי עביד הכי דשותהו למחר והא אמרי' השותה משקין מזוגין שעבר עליהן לילה דמו בראשו אלא דברך בו בלילה בלא מזיגה ופליג:
ומשני הא מוקי לה ר' יוחנן בנדה פ' כל היד דההיא מיירי והן שלנו בכלי מתכות. ור' יונה לעולם דמזיג ליה במים לסעודת הלילה ולא היה מניחן אלא או בחרס או בעץ ולא פליג אדר' יוסי בר חנינא:
דמו בראשו. נענש על עצמו וחובת דמו נדרשת ממנו לאחר מיתתו וראי' לדבר דמו בראשנו דמרגלים חובת דמו יהא מוטל בראשנו:
גבוהה מן השלחן טפח. ומש"ה בעיא סיוע לימין:
צריך שיתן עיניו בו. כדי שלא יסיח דעתו לדברים אחרים:
שבע עיטור. מעטר ליה בכוסות אחרים והוא שובע רבוי יין:
מודח. ומתקבל על רואיו לשון הדחה:
ים ודרום ירשה. דרום לשון נגב לשון יובש והוא העולם הזה וים העולם הבא והמשכיל יבין:
כוס פגום. שתה ממנו והותיר השיריים פגומים נינהו:
אין מברכין עליו. כגון קידוש והבדלה אבל ברכת הנהנין מברכין:
צריך שיעור. דאי לא ליחלקיה לתרי ואמאי אין מברכין עליו:
וטעמו פגמו. אע"ג דלא שתה ממנו בדרך שתייה אלא טעימה בלחוד:
כבוד היום קודם לכבוד הלילה. אם יש לו בשר לסעודה אחת או מיני מגדים יניחם עד סעודת היום דומיא דסעודת פורים ועוד דהא ביום אכלוהו כתיב בקרא דאת אשר תאפו אפו ואכלוהו ערב ועוד דנס דמן לא מינכר אלא ביום דאלו בליל כניסת שבת כל לילה ולילה היה להן מן ולא היה נבאש אלא בבקר בעלות השחר. וזה סוד:
קדושת הלילה קודמת לקדושת היום. כגון שאין לו אלא כוס א' אומר עליו קידוש לילה דקידוש לילה עדיף דזכרהו על היין בכניסתו:
אי זהו קידוש היום. מהו קידוש כבוד היום:
בורא פרי הגפן. ותו לא והכי אית' בפ' ערבי פסחים:
בארץ. בברכת הארץ ולא כשבת דמזכירין ברחם:
מסב ומברך. במטה דרך הסבה ובגמ' דילן אמרינן והלכתא בכלהו יושב ומברך:
הדרן עלך שלשה שאכלו בס"ד