פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי שלמה סירליאו
פרק ה · הלכה ד
העובר לפני התיבה. הסודר ק"ש בברכותיה לפני העם קרוי פורס על שמע וש"ץ החוזר י"ח קרוי עובר לפני התיבה דהיו שולחין להסדיר התפלה לחסיד והגון שבקהל כדי שיכוין לבו למקום:
לא יענה אמן אחר הכהנים. דבשעה שנושאין הכהנים כפיהן צריכין הצבור לענות אמן בסוף כל ברכה וברכה דהיינו בסוף כל פסוק ופסוק וקתני הכא דהעובר לפני התיבה דהיינו הש"ץ לא יענה אמן מפני הטירוף שלא תטרף דעתו ויטעה וכשסיימו מקרא הראשון הוא צריך להתחיל ולומר להם המקרא השני ולומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה בפני עצמה ובעונתו אמן לא יכול לכוין מהר ולהתחיל מקרא שלאחריו:
ואם אין שם כהן אלא הוא. זה שעבר לפני התיבה:
לא ישא את כפיו. שמא לא יוכל לחזור לתפלתו ולכוין להתחיל בשים שלום שדעתו מטורפת מאימת הצבור:
ואם הבטחתו וכו'. כלומר אם בטוח הוא שאין דעתו מטורפת רשאי ואין כאן משום מפסיק בתפלה:
הפורס על שמע. שעונה אמן אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה שסיים ב' ברכות שכבר כתבנו למעלה בפ"ק בשם רבינו האיי גאון ז"ל דלא נתקנו הני ברכות לק"ש הילכך לענות אמן רשאי וחכם הוי הילכך מה שכתב הרמ"ה ז"ל דהעונה אמן הוי טעות ובורות והוי הפסק בדבר שלא היה לו להפסיק כבודו במקומו מונח. ועוד למדנו מכאן שדברי הרמב"ם ז"ל אמת בפי' פורס על שמע דהיינו שעורך הברכות לפני העם והם שומעים ומוציאים עצמם בסדור ברכותיו דהכי משמע הכא דאשתי ברכות שלפניה קורא פורס וקאמר דיש פורס שעונה והוא בור ויש פורס והוא חכם ומפ' בעונה בסוף הברכות הוא דהוי חכם ואם עונה על כל ברכה וברכה הוי בור ואי כפי' הראב"ד ז"ל לא הוי פורס אלא ברכה ראשונה ותו לא:
שנים ישראלים ואחד כהן. כגון בתענית צבור דבעינן ג' כדילפינן ממשה דכתיב ואהרן וחור תמכו בידיו וגו' ואמרינן במסכת דרך ארץ היו שלשה מהלכין הגדול באמצע ומשום הכי מכבדין את הכהן וממצעין אותו:
שכולן שוין. כלומר שהכהן נמי תלמיד חכם:
ממצעין את החבר. תלמיד חכם כדאמרינן בעלמא כל תלמיד חכם שמברך לפניו כהן ואפילו כהן גדול ע"ה אותו ת"ח חייב מיתה:
עובר בעשה. ושמו את שמי ובגמ' דילן אמרינן בג' עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי:
עיר שכולה כהנים. כולן נושאין כפיהם:
למי הן מברכין לאחיהן שבצפון. אע"פ שאינן בב"ה והתם מפ' לעם שבשדות ודוקא משום דאניסי שאין יכולין לבא שהן עסוקים במלאכתם אבל בע"א לא ובגמ' דילן מפלגינן בי אישתיור עשרה. אית דל"ג אלא לאחיהם שבדרום ואחיהם שבצפון ותו לא ולישנא דקרא נקט דכתיב גבי גליות אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי. וכן כתיב עורי צפון ובואי תימן:
העומדים לאחורי הכהנים. והם תוך בית הכנסת לא אניסי ואין הברכה חשובה עליהן לעקור רגליהן ולבא לפני הכהנים ולהיות מתברכין פנים כנגד פנים כדין הילכך אינן בכלל ברכה:
הברכה מפסקתה. למחיצה דאין המחיצה עומדת בפני הברכה והכי איתא בפרק אלו נאמרין מחיצה מאי ת"ש דאמר ריב"ל אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים:
העומדין מן הצדדים. מאי מי הוו בכלל הברכה:
נשמעינה מן הדא דתנינן. במס' פרה פי"ב:
והזה לאחריו. ואף שם היו כלים הצריכין הזאה:
הזאתו פסולה. דבעינן כוונה לטהרה דכתיב והזה הטהור על הטמא עד שיתכוין:
על הצדדין שלפניו. צדדין שיש ממנו ולהלן ולא צדדין שיש ממנו ולאחוריו והכא נמי העומדין בצדדין של כהן הימנו ולהלן בכלל ברכה הן דכלפניו דמי אבל שלאחר הימנו אע"פ שאינו אחריו ממש כלאחריו דמי:
וצריך שיהא החזן ישראל. דתניא בספרי אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו וחזן הוא המתעסק בצורכי ב"ה ולא ש"ץ והיינו הקורא כהנים ואם נאמר דקאי אקריאת מלות לכהנים מצי קאי אש"ץ דהא תניא בסיפרי שש"ץ אומר להם כל מלה ומלה:
אומר כהן. שיעלה לדוכן וזה יאמר לו המתעסק בצורכי ב"ה: