פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי שלמה סירליאו
פרק ה · הלכה ב
גבורות גשמים. מפ' בפ"ק דתעניות לפי שיורדים בגבורה והזכרה היינו משיב הרוח ומוריד הגשם שאינו לשון בקשה אלא לשון הזכרה ושבח:
ושואלין בברכת השנים. ותן טל ומטר לשון שאלה ובקשה ובגמ' מפ' טעמא אמאי תקינו הזכרה בתחיית המתים:
והבדלה בחונן הדעת. במוצאי שבת אומר בה אתה חוננתנו וחותם בה ברכת חונן הדעת:
ברכה רביעית. קודם חונן הדעת אומרה ברכה לעצמה וחותם בה המבדיל בין קדש לחול:
בהודאה. בברכת מודים כמו על הנסים:
כשחר נכון מוצאו ויבא כגשם לנו. וכיון דקראי סמיכי אהדדי קבעוה בתחיית המתים:
ואתנה מטר על פני האדמה. ולא קאמר ואתנה טל ומטר והוא אשתבע אתרוייהו:
לך והתר נדרו של טל. דבידך הוא ואין המתים חיים אלא בטל דכתיב כי טל אורות טלך ולא כתיב כי גשם:
תפקידא תפליט. לשון פליטת כלים נדה שפלטה. תפיל לשון המפלת. רפאים שרפתה רוחם וכחם:
אדרעיא. שם מקומו דרעה:
לך טל לילדותך. לבניך:
בדייתיקי. דא תהא למיקם ולהיות. דייתיקי צוואת שכיב מרע כך מפורש בפ' שנים אוחזין: ו
בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר. משיב הרוח ומוריד הטל לא חייבוהו חכמים להזכיר אפילו בימות הגשמים ומפ' טעמא בפ"ק דתענית לפי שאינן נעצרין והך פירכא אסיפא דר' זעירא פריך דס"ל למקשן דטעמא דהיה עומד בטל והזכיר של גשם דמחזירין אותו היינו משום דלא הזכיר טל ומשום הכי פריך עלה:
ומשני לא דמי ההוא דמצלי ומקל. לשון קלון שמזכיר שבחיו של הב"ה רב להושיע ואומר שמוריד הגשם שמקלקל העולם והוא קלון שעושה הדבר שלא בעונתו. מקל כמו ותקל גברתה ומתרגמינן וקלת:
דלא אידכר לא טל ולא מטר. אבל זה כיון שהזכיר טל אע"פ שלא אמר גשם אין מחזירין אותו וכן הסכימו התוס' פ' תפלת השחר:
אם לא שאל בברכת השנים. וכדאוקמינן שלא הזכיר לא טל ולא מטר:
ודכוותה אם לא הזכיר וכו'. בעיא היא כלומר כיון דשתיהם שנויות בברייתא בהדי הדדי מי נימא דשוין הן וכי היכי דגבי ברכת השנים אומרה בש"ת ה"נ גבי תחיית המתים אומרה בש"ת ויאמר כי אל שומע תפלות ותחנונים אתה ורב להושיע ומשיב הרוח ומוריד הגשם ומלפניך וכו':
ומסיק דאומרה מכ"ש:
שהיא מדוחק. שמתפלל לשם שיברך השנה שצריך לה:
שהיא מריוח. שאין נוסח הברכה אלא שמזכיר נפלאותיו של הב"ה שכבר עשה כן. לשון אחר דבגבורות אם לא אמר לא טל ולא גשם אין מחזירין אותו ובברך עלינו אם לא אמרה מחזירין אותו:
לא כ"ש. ונקטינן מהכא דאומרה בש"ת אבל בגמ' דילן בפ' תפלת השחר לא משמע הכי אלא דוקא ברך עלינו אם לא אמר ותן טל ומטר אומרה בש"ת אבל אם לא הזכיר גבורת גשמים מחזירין אותו ואפילו דאידכר מקמי ש"ת וכן פסק הרי"ף ז"ל בפ"ק דתענית בהדיא:
לא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו. ולדידך אמאי מחזירין לימא ליה בש"ת:
היכן הוא חוזר. כשלא אמרו בש"ת:
אם עקר את רגליו חוזר לכתחלה. לראש התפלה ומפ' בגמ' דילן דאם אין רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו דחשיב עקר רגליו:
חוזר לש"ת. דשם הוא מקומו כי היכי דלגבי ראש חודש עבודה:
צרכון למעבד תענית. דאפילו בתקופת תמוז צריכין למטר:
לכו ועשו. תענית צבור:
לא תשנו מטבעה של תפלה. השתא משמע דהכי קאמר דבברכת השנים לא תאמרו ותן טל ומטר ואע"ג דאמרינן בפ"ק דע"ז אם בא לומר מעין כל ברכה וברכה בסוף כל ברכה וברכה אומר. שאני גשם בקיץ דקללה הוא כדתנן בתענית אבל לעולם בברך עלינו אם בא לומר ותן לנו מזונותינו ולא נהיה חרפת רעב בגוים מזכיר אבל גשם לא מדכר וטעמא דאין משנין דיחידים הוו ולקמיה מפ' לה ואזיל:
היכן אומרה. לכתחלה כשצריכין לגשם אחר הפסח היכן אומר צרכיו וא"ר ירמיה בש"ת:
אומרה בש"ת. ומשמע דוקא לומר בה תפלה כסדר הצבור אבל לשנות בה לא:
ואמר לון רבי לכו ועשו וכו'. כלומר ותיקשי' לדידך דהא קאמר דלא משנינן מטבעה של תפלה ולדידך אין לך שינוי גדול מזה:
על דעתיה דר' יוסי. היכן הוא אומרה דהא בברכת השנים לא מצית אמרת דהא משנו מטבע של תפלה דכל העולם שואלים טל ובש"ת לא מצית אמרת דדיעבד וצורך הצבור הוא דאמרינן:
בשש שהוא מוסיף. בתענית צבור מוסיפין שש ברכות על י"ח המפורשות בפ' סדר תענית כיצד דתנן ואומר לפניהם כ"ד ברכות י"ח שבכל יום ומוסיף עליהם עוד שש. ונראה בעיני דבברכת מרחם על הארץ הוא דמוסיפין אותה דמטבעה של תפלה הוא:
ואלו הן צרכיו הן. ודמי לדיעבד:
שהיא חכמה. החכם יודע להבדיל בין טמא לטהור ובין קדש לחול:
דבר שהוא נוהג ובא. כלומר דבכל יום מתפללין י"ח ושבת תדירה היא ניחזי היכי תיקון אנשי כנסת הגדולה והא דאשכחן מילי טובא דלא שכיחי דנחלקו התנאים אחר מיתת רבן כגון פלוגתא דשחיטה שאינה ראויה דפליגי בה ר"מ ור"ש ואילו רבי עקיבא הוה קיים לא הוו פליגי דהוו שמעי לקבלתו אבל הבדלה דתדירא היכי פליגי בה תנאי וכי לא ראו לראשונים האיך היו נוהגים בה:
על ידי שעיקרה בכוס שכחוה בתפלה. בגמ' דילן אמרינן הכי בתחלה קבעוה בתפלה והיינו בימי עזרא ואנשי כנסת הגדולה כשעלו מן הגולה העשירו וקבעוה על הכוס ופטרו מלאומרה בתפלה ואז נשתכחה תקנת עזרא חזרו והענו כשחרב הבית ונתפזרו ולא היה להם יישוב להתקבץ לבית הועד ובימי ר' אליעזר בן הורקנוס נחרב וכשנתיישבו לתקנה נחלקו בתקנה הראשונה היכן היו אומרין אותה וע"י שעיקרה בכוס כלומר שמה שהיו זוכרין העם מה שהיו נוהגין בימי הבית ואפי' בתר חרבן דהענו היו טורחין לשיבא להם יין ובימי ר' אליעזר ור' עקיבא אחר פטירת ריב"ז כבד עליהן העוני והוצרכו לתקן תיקון על הצבור ולהחזירה לתפלה שנשתכחה דבימי ר' אליעזר ור' עקיבא שמדות של קיסר היו כדאיתא בפ' בתרא דמכילתין:
שעיקרה בכוס. ואפילו שהבדיל בתפלה מבדיל בכוס שתהא יציאת השבת דומה לכניסתו:
בשביל לזכות התינוקות. שידעו תקנת עזרא שאפי' שכבר התפלל והבדיל אלא שהוא חוזר ומתפלל ללמד לתינוקות זוכרה כדי שילמדוה התינוקות וכיון דקפיד אהכי ר' יעקב בר אידי ש"מ דסבר שעיקרו בתפלה:
ר' יוחנן בשם רבי מטין כר' אליעזר ביו"ט שחל להיות וכו'. מפ' בפ' מי שהוציאוהו דמטין מדרש לא דרשינן ברבים אבל אורויי מורין ליחיד לעשות כר' אליעזר ביו"ט שחל להיות בא' בשבת דלא נתקן ותודיענו עדיין:
הלכה כר' אליעזר. ודרשינן ליה בפירקא. וטעמיה דמורין כוותיה ביו"ט שחל להיות בא' בשבת שאין שם אתה חונן אבל אם יש שם אתה חונן שם אומר דדעה והבדלה חדא נינהו:
לעולם. ואפילו בחול אומרה במודים:
לאו בגין דאתו תרתין שמועיין. הטעם שאין אנו נוהגין כר' אליעזר לאו משום שבאו שני שמועות שחולקין דלמר מטין ולמר הלכה שהרי ג"כ יש שנים מכוונין לדעת א' שהלכה כר' אליעזר לעולם אלא משום דאמרי לה בש"ר חנינא בן גמליאל ור' חנינא ב"ג לא חשיב לגביה דרבי דנכדו הוה ואשכחן דסבר רבי כת"ק וכדלקמיה וקי"ל הלכה כרבי מחברו וכ"ש מבן בנו דר' גמליאל אבי ר' חנינא בנו דרבי הוה כדאמרינן באשכבתא דרבי שמעון בני חכם גמליאל בני נשיא והיינו דאמרינן פ"ק דנדה דר' אלי' קשיש מיניה טובא כנ"ל ורבנו האי גאון כתב דחברו דסומכוס הוה וא"כ חברו דר"מ הוה:
אומרה בברכה רביעית. בין בחול בין ביו"ט וכדמפ' ר' יודן ור' יצחק בן אלעזר:
אומר מטבע הברכה. ביו"ט אחר השבת באתה בחרתנו ומבדיל בה ותודיענו ותלמדנו. ובחול אומר מטבע הברכה של אתה חונן ואחר כך מבדיל:
ואתיא כרבי. לעיל איתא בפ' תפלת השחר וקי"ל כר' יודן:
לא יפחות משלש. מפ' בפ' ערבי פסחים המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים:
לא יוסיף יותר משבע. התם מפ' להו תלת דאמרן ובין לויים לישראל דכתיב ביום ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי ובין כהנים ללוים דכתיב ובני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן וגו'. ובין טמא לטהור ובין מים העליונים לתחתונים דכתיב בהו הבדלה והיינו דקאמר ר' לוי ובלבד אבדלות הכתובות בתורה:
ר' תנחום בר סימאי. התם קרי ליה בנן של קדושים:
וצריך לחתום בהבדלה. מעין פתיחה דהיינו בין יום הז' לששת ימי המעשה:
מעתה אפילו פתח במבדיל בין קדש לחול. ולא אמר אלא הבדלה אחת:
חוזר וחותם וכו'. והא כפל דבר הוא. ור' יוסי בר בון מפ' לקושיית ר' מנא דאקשי למ"ד דבחדא סגיא דהא מאותן שפותחין בברוך וחותמין בברוך. הכי איתא התם בפסחים שחותמין בה וכל ברכה שחותמין בה הטעם משום שמאריכין בה כדאיתא בפ"ק דכתובות ואם אתה אומר דבחדא סגיא האיך חותמים בה:
כמא דאת אמר אסור לתבוע צרכיו עד שיבדיל. דמשום הכי תקינו נמי לאומרה בחונן הדעת ודכוותה וכו':
אפילו בחמישי בשבת. בפ' ערבי פסחים מסקינן דדוקא עד ד' אבל מרביעי ואילך גבי שבת הבאה מתחשיב:
אומרה מיד. ואם לא ברך בורא מאורי האש במו"ש שוב אינו מברך וטעמא משום דבמו"ש תחלת ברייתו הוא כדאמרינן בפ' מקום שנהגו:
וכי יש טומאה וטהרה לפניו. ואם בא לומר שבע יכול לומר והיינו משום דסדר הבדלות הוא מונה:
מוסיף. גבי אבדלה של כוס:
הביננו ולמדנו. והיינו שאומרין ומדובקים בת"ת וחנונים בדעה והשכל מאתך וכדאמר לעיל אם אין דעה אין הבדלה:
צריכין ליתן עיניהם בכוס. והכי נמי אמרינן גבי כוס של ברכה בסוף פ' שלשה שאכלו וטעמא כי היכי דלא ניסח מיניה דעתיה ניטלין דרך גידוליהן. כדרך שהן גדלין באילן מקום חיתוכן למטה וראשי תמרותיהן למעלן והכי איתא נמי בפ' לולב הגזול: