אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי שלמה סירליאו

פרק ג · הלכה ה

הלכה ד

לא יפסיק. מלהתפלל אלא יקצר בכל ברכה וברכה ואומר כל הברכות בקוצר וקוראן בפה ובגמ' מוקי לה בש"צ ומשום כבוד הרבים והיינו משום דמתפלל בקול רם דאי ביחיד הא ס"ל לר"מ דמהרהר בברכות בפה דהוי דאורייתא ותפלה אפי' דהוא דאורייתא סגי בפה ולא ישמיע לאזנו ומתני' ר"מ היא:

ירד לטבול. דאיכא מים:

עד שלא תנץ החמה. שלא יעבור זמנה וסתמא כרבנן דתנן עד הנץ החמה ומשם ואילך עבר זמנה אבל לר' יהושע דקיימא לן כוותיה ועד שלא יעברו ג' שעות הוי זמנה:

יתכסה במים ויקרא. בגמ' מוקי לה בעכורין:

במים הרעים. מי מערה סרוחין אע"ג דחזו לטבול:

מי המשרה. ששורין שם פשתן וקנבוס והן מסריחין:

עד שיטיל לתוכן מים. בגמ' דילן מפ' לה בחסור וה"ק ולא יקרא אצל מי רגלים של פעם אחת עד שיתן לתוכן מים:

וכמה ירחיק מהן. מן מימי רגלים דאלו ממימי המשרה ד' אמות ממקום שכלה הריח בעינן:

וכר"מ. דאמר לעיל דברכות מהרהר בלבו:

אינו מפסיק. דס"ל דמשמיע לאזניו:

אם הוא גרם לעצמו. שבעל:

ואם באונס. שצריך לכך משום שלום אשתו:

חולה מרגיל. ממשיך את הקרי עליו שמשמש מטתו:

הרי זה קורא את שמע. שמצוה עוברת היא:

ויורד וטובל ועולה ומתפלל. דתפלה יש לה שהות עד ד' שעות לר' יהודה ולת"ק עד חצות:

ובשעה שהוא נותן לתוכן עורות. אצואת כלבים קאי:

וכמה ירחיק מהן. אכל מיני ריח רע קאי:

של כובסין. שגם יש לה ריח רע:

במים הרעים. ומי משרה של כובסין בכלל מים הרעים היא:

יכול לאכול כזית דגן. כל ה' מיני תבואה ומפ' בסוף לולב הגזול והוא שיאכל כזית בכדי אכילת פרס דגדול:

ובלבד באדומים. איכא מאן דאמר שהצואה אדומה שאז מסרחת ואיכא מאן דאמר שהתרנגולין אדומים שהן חמין וצואתן מסרחת ותפוש לשון ראשון:

מסוף ריח רע. ממקום שפסק הריח מרחיק משם ארבע אמות:

קומי פונדקייא. לפני הפונדוק ויש לשם חמורים שבאין מן הדרך שצריך להרחיק מצואתן ארבע אמות:

ברם כדון אסור. בודאי עכשיו ועתה נגינתם וגו' וכדון זמריהון תרגום ירושלמי:

אחד של רעי ואחד של מים. אסור לקרות ק"ש כנגדן הואיל ומיוחדין לכך אע"פ שאין בתוכן כלום:

ושלפני המטה. שאין המטה מפסקת בינו ובין הגרף:

מים כל שהוא. אמי רגלים של פעם אחת קאי:

רביעית בתוך רביעית. מי רגלים אבל אי הוו טפי מרביעית לא סגי ברביעית מים ובגמ' דילן פליגי אי בתחלה אי בסוף ואסיקנא דאפילו בתחלה בעי רביעית:

שלפני המטה לא יקרא. אלא א"כ מרחיק ד' אמות. ולאחר המטה יקרא מיד דמטה מפסקת:

תחת המטה. דחשיב כאלו טמונין בארץ:

מבטלה ברוק. מפ' בגמ' דילן וברוק עבה שמכסה אותם:

כמין ימא לטיגנא. יפה עשית ובזמנו עשית שעכשו אני רוצה לקרות שמע. כמן ימא לטיגני כמו שמוציא דג מן הים וסמוך לו הטיגן ומשימו לתוכו שהוא מוטעם מאד. כן נראה לפ' לפי פירושו של רש"י ז"ל דהאיש מקדש אבל יש שפירשו דטיגני שם מקום הוא ופסקו מכח הירושלמי הזה דלא שרי ביטול הרוק אלא כשקרא תיכף שרקק עליה אבל אחר שעה אין הרוק מועיל דנבלעו והולך וזה דעת הראב"ד ז"ל:

ואינו נותן במרגלות המטה. שנוהג בהן בזיון:

חבלי המטה. שהמטה מסורגת בחבלים ומשום כבוד אע"פ שתהא התיבה במראשות המטה צריך שלא יגעו חבלי המטה אלא עץ הארוכה טעון עליה דאי נגעי מחזי דלצורך המטה נתנוה שם:

עושה לו ביליון. כמו וילון:

והרתיע מלפניו כמרתיע מלפני הנחש. מרוב צער נדמה לו כל כך כאלו נחש הכישו ובפ' הקומץ רבא פליגי בהך ברייתא אמוראי דר' יוחנן סבירא ליה התם דמותר לישב על גב מטה שספר תורה מונח עליה ומפ' דמעשה דר' אליעזר ספר תורה על גבי קרקע הוה ואיכא מאן דאמר אסור לישב על גב מטה וכו' והרמב"ם ז"ל פסק אסור והתוספות פסקו כר' יוחנן דהלכתא כוותיה לגבי דרב וכל שכן לגבי רב הונא:

מפשילן לאחוריו ורוכב. אבל לא ירכב עליהן שנוהג בהן מנהג בזיון:

כהדין דקלידא. מפתח בלשון יון אקליד. כשהמפתח תלוי באזורו והוא נע ונד והוא בזיון לתפלין:

תפלין מלמעלן. והרצועות תלויות. ובגמ' דילן לא קימא הכי אלא רבי כי תלה בכיסתיה תלה ומאי קמ"ל מהו דתימא תיבעי הנחה כספר תורה קמ"ל:

מפהק. מלקוחיו פותח להוציא רוח הפה כאדם שרוצה לישן:

מגהק. פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה ושומעה וריחה כריח המאכל שאכל:

ומעטש. מלמעלה: ונותן ידו על פיו. בשעה שהוא מפהק שלא תראה פתיחת פיו:

לימינו אסור. מר מייתי קרא דיפול מצדך אלף דהיינו שמאל של אדם מטעם ימינו של הב"ה מועטין המזיקין לשם ולצד ימינו של אדם מרובין מטעם שמאלו של הקב"ה ורבותי היו נוהגין כן ולצד שמאלן זורקין משום שמועטין המזיקין ויתכוין לזורקו לאחוריו כי יותר מתקרב הראש לצדדו לאחוריו לצד שמאל מלצד ימין:

כל עמא מודי. אע"פ שחולקין ר' חנינא ור' יוחנן אי רוקק אי לא הכא מודי:

אנטליין. פי' הנגיד ז"ל היכא שעושה כמטייל ואינו צריך לרוק אסור והכי אמרינן בגמ' דילן נזדמן לו רוק. ויש גורסין אצטלין. שרקק באצטלין והוא הבגד העליון הוא בזיון משום הכון לקראת אלהיך:

ושייף. ומשפשף ברגלו ובגמ' דילן בסוף המסכת מוכח דרקיקה בביהכ"ג שלא בשעת תפלה שריא:

המתפלל אל יטיל מים עד שיהלך ד' אמות. כדמפ' במגלה דעד ד' אמות רחושי מרחשן שפוותיה:

אחר בא והטיל שם. ואי אתה יודע אם השתינו לשם במקום שרוצה להתפלל אלא ישהה וכיון דשהה נבלעו ומתפלל שם:

מטפיחין. טופח ע"מ להטפיח:

רשומן ניכר. ואפילו אין מטפיחין:

כעצם. שגוללה ואינה נפרכת:

מחמיר במים יותר מצואה. קס"ד דס"ל לר' אבא כגניבא דאלו צואה יבשה כעצם שרי לה לעיל ואלו מים גניבא מחמיר ואפילו אין מטפיחין: ומסיק דר' אבא הכי קאמר חומרא היא מה שדנו במים דאפילו לא אסור אלא במטפיחין שלא כדין דנו בהן דאין משמושם קיים אבל בצואה כל מה שיחמירו בה דין הוא דהא משמושה קיימת ואפילו עשויה כעצם אינו חומרא אלא דין הוא:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה