פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי שלמה סירליאו
פרק א · הלכה ב
מאימתי קורין את שמע בשחרין. דמקמי הכי לאו זמן קימה הוא:
משיכיר בין תכלת ללבן. תכלת הוא דם הדג ששמו חלזון וצובעין הצמר באותו הדם וצבעי ירוק וירדי בלעז:
בין תכלת לכרתי. חציר תרגום כרתי פוריש בלעז. ומחמיר הוא דלא הגיע הזמן עד שיכיר בין תכלת לכרתי:
עד הנץ החמה. כלומר וסוף זמנה עד הנץ החמה ומפ' בגמ' שמטפטפת חמה על ראשי ההרים וזורחת עליהם מלשון הנצו הרמונים:
עד ג' שעות. יש שפי' עד ראש שעה שלישית ויש שפי' עד סוף ג' שעות ובעל הטורים כתב עד סוף ג' שעות:
לא הפסיד. מפ' בגמרא לא הפסיד בברכות:
כיני מתני' וכו'. קשיא ליה לבעל התלמוד מאי דמקשי בגמ' דילן היכי דמי אילימא בין גבבא דעמרא חיורא לגבבא דתכלתא הא בלילא נמי מידע ידיע אלא בין תכלת שבה וכו' ופי' רש"י ז"ל גזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא עלה הצבע יפה ואינו כן כדמשמע הכא דאמרינן וראיתם אותו מן הסמוך לו אלא בציצית הכתוב בק"ש מיירי שנותנים בו ג' חוטי לבן דהיינו ששה וחוט א' של תכלת דהיינו שנים ובא' מן השניים הוא כורך על השבעה ואינו ניכר אלא ביום וכן פי' בערוך. ומאי דאמ' שבה תכלת הכתוב בה והיינו בק"ש דקתני מן הסמוך לו לציצית שבשפת הבגד דהיינו הלבן שבגדיל תכיר התכלת שאצלו:
נכר בין הצבועים. דוראיתם אותו לשון אות משמע ומיעוט הוא ואם אין ההיכר אלא בין תכלת ללבן אי אתה מכיר אם הוא שחור או תכלת ואותו משמע שתכירוהו בבירור גמור צבעו ועינו הילכך בעי' אור גדול עד שיכיר בין תכלת לכרתי:
וראיתם אותה אין כתיב כאן. דמצוה לשון נקיבה ובמצוה הזאת תזכרו כל המצות:
מקבל פני השכינה. כדמפ' ואזיל שהתכלת וכו':
ורקיע דומה לכסא. דכתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר ובכסא כתיב ספיר אלמא רקיע כמחזה כסא ואיכא למידק אשמעתין מאי קאמר ר"מ וראיתם אותה אין כתיב כאן דמשמע דמדינא אותה הוה ליה למכתב והא רבנן מן הסמוך לציצית דהיינו גדיל הוא דדרשינן ומשמע דמדכתיב אתו חסר דרשי דהוי עמו מן הסמוך לו ותו ק' מאי ראיה מביאין מציצית לזמן ק"ש ונ"ל דהכי מוכחינן וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' אי זו היא מצוה שעליה תלויות כל מצות ה' הוי אומר זו ק"ש שכתוב בה ייחוד ה' ואהבתו ומסירת גופו וממונו על תורתו ותקראוה בזמן וראיתם והכי איתא בפ' התכלת דגר' התם ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדו ליה מיבעי להו לכדתניא וראיתם אותו וזכרתם עשה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואי זו זו ק"ש כדתנן מאימתי קורין את שמע בשחרין משיכיר בין תכלת ללבן ועלה מקשה ר"מ אותה אין כתיב כאן וכו':
כהדא דאחרים. הלכה כאחרים ונ"ל דהאי אחרים ר"מ הוא:
חכים ליה. מכיר אותו:
ואתי לקיצין. לפעמים:
בין זאב לכלב. וצריך אור הרבה דכמעט דומין הן:
ערוד. חמור הבר:
מצותה עם הנץ החמה. כוותיקין שגומ' אותה עם הנץ החמה:
ייראוך עם שמש. מתי מתייראין ממך בשעה שמוראך מקבלין עליהן שקבלת עול מלכות שמים עם שמש סמוך לצאת השמש עם הנץ החמה:
ותיקים. ענוים דכאי רוח מלשון אחזתו ויתוק במי שאחזו לשון חולשא:
מגיב ליה חבריה. ומשיב לו חברו:
וכי יש הלכה בשוכח. כיון דקיי"ל לא הפסיד בברכות אפי' מכאן ואילך ובמה ניכר הלכה בשוכח:
תמן תנינן. בפ"ק דשבת מפסיקין לק"ש כגון אם ישב לפני הספר או בסעודה. או חברי' שהיו עסקים בתורה:
ק"ש דבר תורה. מצות עשה דאורייתא:
ופריך ותפלה אינה דבר תורה. והא תניא בריש פרק תפלת השחר ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה:
תפלה אין זמנה קבוע. מן התורה דדוד הוא דאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה וגו' אי נמי אבות תקנו נמי הזמן אבל באורייתא לא כתיב אלא ועבדתם וגו' ומהאי טעמא נמי נשים חייבות כדתנן בפרק מי שמתו:
אינה צריכה כוונה. מעל לבבך ואילך כדלקמן ולא טריד לביה כדקאי מן הסעודה אבל תפלה כולה בעיא כוונה ולביה מטריד הילכך אינו מפסיק:
דאינון ציבחר. שהן מעטים:
אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין. כי ההיא דאמרי מסיר אזנו משמוע תורה וכו':
ר' יוחנן אמר על גרמיה. כלומר ור' יוחנן דידיה אמר:
כל היום מתפלל. אע"ג דמפסיק מת"ת:
חד דהוה לעי באורייתא. דהוה חביבא ליה כל כך ולכבדה היה רוצה לשון אחרת ואילו לתפלה לא קא בעי:
זו שינון וזו שינון. תפלה וק"ש שינון ות"ת שינון ואין מתבטל שינון מפני שינון:
הא בעונתה חביבא מד"ת. ואמאי לר"ש אין מפסיקין לק"ש:
כמשנה היא. ור"ש כי קאמר אין מפסיקין ממשנה הוא דקאמר:
מדה שאינה מדה. דמשנה עדיפא מפני שתלויה בגירסא ועוד שהיא פי' המצות ומקרא כתוב ועומד:
מקרא כמשנה. ובעונתה יותר ממשנה הילכך מפסיקין: