פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי שלמה סירליאו
פרק א · הלכה א
מאימתי קורין את שמע וכו'. פי' הגאון ר' מצליח ז"ל מ"ם הראשון אינו עיקר והוא כמו מתי אבוא ואראה פני אלהים מתי אעשה גם אנכי לביתי ע"כ. ונראה בעיני דמלת עד דחקתו ורצה לפרש כמה הוא שיעור של הקריאה משעה שהכהנים נכנסין עד סוף האשמורת וכו'. ולי נראה דשפיר גרס מאימתי ומ"ם הראשון עיקר והתחלת הזמן הוא דקא בעי והכי איתא בברייתא מאימתי מתחילין לקרא ק"ש וכו' וכי קתני עד לשון קצר הוא והכי קתני ומשך זמנה עד סוף האשמורת וכו':
שהכהנים נכנסין וכו'. בכהנים שנטמאו וטבלו מבע"י דכשהעריב שמשן ויצאו הכוכבים יכולין לאכול התרומה והיינו אחר צאת ג' כוכבים דהוי לילה ממש כדילפינן בגמ' דילן מדכתיב ובא השמש וטהר ודרשינן מאי וטהר טהר יומא ובין השמשות אסור דהא מספקא לן אי הוי יממא הילכך לצאת מן הספק ג' כוכבים בעינן. ומוכח בגמ' דבכולהו כהנים טמאים קאמר בין טמאים טומאה קלה בין טמאים טומאה חמורה וסגי להו לכלהו ביציאת הכוכבים אבל כפרה לא מעכבא להו:
עד סוף האשמורת הראשונה. מפרש בגמ' דילן דהך סיפא דוקא קאמר לה ר' אליעזר ורישא לאו ר' אליעזר וכי קתני עד ה"ק ומשך זמנה הוי לר' אליעזר עד סוף האשמורת וכו':
האשמורת הראשונה. הוא שליש הראשון של לילה דר' אליעזר ס"ל ג' משמרות הוי הלילה כדתניא בברייתא. אשמורת לשון מקרא הוא משמרת עבודת המלאכים ושיר שלהם נחלק לשלש משמרות בלילה. ראשונה לכת אחת. שניה לכת אחרת. שלישית לכת שלישית. ואיכא מ"ד ארבע משמרות הוי הלילה. ורבי אליעזר דריש ובשכבך כל זמן שדרך בני אדם מתעסקין לילך ולשכב ולדידיה משם ואילך עבר זמן הקריאה דתו לא מיקרי ובשכבך:
עד חצות. מפ' בגמ' דילן דרבנן כר"ג ס"ל אלא בסייג הוא דפליגי דרבנן אית להו סייג ואי עבר חצות ולא קרא חייב לקרות וסייג אהני לכתחלה שלא יאמר אוכל ואשתה ואישן קימעא על סמך לומר אח"כ אקרא וחשו חכמים שמא חוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה ורבן גמליאל לות ליה סייג ולא חייש:
עד שיעלה עמוד השחר. שכל הלילה הוא זמן שכיבה ובשכבך דקרא היינו כל זמן שבני אדם שוכבין. עמוד השחר, סמוך לאור היום מחשיך ומאפיל יותר מחשכו של לילה וקרוי עמוד השחר וכשמסתלק קתני עלה עמוד השחר:
חייבים אתם לקרות. גר' ול"ג מותרין דאפילו שלא בזמנה תנן לקמן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד וכו':
ולא זו בלבד. הוא דתנינן בה חצות ומודו בה דמדאורייתא שיעורה עד שיעלה עמוד השחר:
הקטר חלבים. פי' רש"י ז"ל חלבים של כל הקרבנות שנזרק דמן ביום. וכל הנאכלין ליום אחד כגון חטאת ואשם וכבשי עצרת ומנחות ותודה ע"כ. ובגמ' דהכא לא משמע הכי דגר' עלה בגמ' כל הנאכלין ליום אחד קדשים קלים וקשה לי להולמו דהא קדשי קדשים נמי יש בהן נאכלין ליום אחד כדברי ר"ה ז"ל. ועוד קשה דבקדשים קלים יש הרבה שיש בהם שני ימים ולילה. ועוד קשה היכי תנא להו הכי ליתני בסיפא קדשים קלים דבכל דוכתא הכי תני להו. ועוד לבני מערבא דסברי דקדשים קלים גרידי שנויים בסיפא א"כ אכילת קדשי קדשים אמאי שייר דבבבא דרישא ליתנהי דהא הקטר קתנו אכילה לא קתני ואמאי לא תני אכילת קדשי קדשים דבפסחים לא שייכי דהא פסחים קדשים קלים נינהו: ונראה בעיני דהכי משמע להו לבעלי הגמ' הכא דברישא קרי הקטר דוגמא דכל הני יש מיעוט אכילה בהן בין באנשים בין בזמן בין במקום ודפסחים נמי דמו להני וכמו שאפרש הילכך לאו אכילה חשיבא והקטר חלבים קרוי לתרי מיני חלבים א' שחלביהן נקטרין לחוד שהן חטאות פנימיות דאין בבשרן לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח דבשרן טעון שריפה בחוץ כדכתיב קרא וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו'. והב' כגון חטאות חיצוניות ואשמות ואע"ג דבשרם נאכל כיון דאין נאכל אלא לכהנים ולזכרים של משמר דוקא ותוך הקלעים דוקא ההוא אכילה כהקטרה חשיבא כדתניא ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים וכו' כדאיתא ר"פ בא לו וכעבודה חשיב והכא אית ליה למכללינהו ולהכי לא תני בבא לאנפי נפשה אכילת קדשי קדשים וכי תני כל הנאכלין הוא דמשמעי אכילה דלאו עבודה דהיינו אכילת הדיוט בין לזכרים בין לנקבות בין לכהנים בין לכל אדם ובכל מקום בין בעזרה בין בכל העיר. הילכך כולהו קדשי קדשים אכילתן בכלל הקטרה היא ומשו"ה קתני בהדייהו איברים דעולה נינהו דהיא קדשי קדשים כדתנן בפ' איזהו מקומן דיש בה אכילת מזבח ולא אכילת אדם. וה"ק מתני' דהקטר חלבים שיש בהן שני מינין א' שאין נאכל בשרה כלל לא לאדם ולא למזבח כגון פרים ושעירים הנשרפין והשני דיש נאכלין בשרם לאדם וחלבן למזבח כגון חלבים דחטאת חיצוניות ואשמות ובשרן דחטאות ואשמות ומנחות כיון דבחצר אהל מועד הוא דאכלי דוקא וכהני משמר דוקא וזכרים דוקא עבודה חשיבא וכהקטר דמיא. ואיברים דעולה הואיל דנאכלין למזבח ולא לאדם. ואכילת פסחים תני סמוך לקדשי קדשים לפי שיש באכילתן מיעוט אנשים ומיעוט זמן באכילתן שאין נאכלין ביום שחיטתן לאדם אלא בלילה ולילה נמי איכא מ"ד עד חצות. ועוד דיש בפסחים מיעוט אכילה באנשים דאינו נאכל אלא למנוייו ואינו נאכל אלא צלי ועוד במקום נמי איכא מיעוט דנפסל ביוצא כדכתיב לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה כדאיתא התם ועוד דאם נרדמו אפילו מקצתן כולן אסורין באכילה ועוד דמטעם שבירת עצם רובו נשאר ונשרף הילכך אין נאכלין חשיבי ודמיין להדדי. והדר תני כל הנאכלין הנהו דמצי מתאכלי אכילה סתם בכל מקום בין לכהנים בין לכל אדם ליום א' והיינו שאר קדשים קלים דיש להם היתר אכילה סתם ביום א' ותחלת אכילתן ביום שחיטתן הוא דקתני שכלן שוין חוץ מאכילת פסחים אבל לא שנה משך שיעור אכילתן דבההוא חלוקין הן. והשתא אתי שפיר דלא תני וכל הנאכלין ליום ולילה דלדברי ר"ה ז"ל ליום ולילה מיבעי ליה כיון דתנא בעי לאשמועינן דינא דלילה דכולה במשמע אלא ודאי ה"ק כל אותן דשייך סתם לכל אדם דתחלת אכילתן לכו"ע ביום אחד מצותן וכו' ומאן נינהו היינו קדשים קלים דכולן אין בהן שום חילוק אלא ביום שחיטתן נאכלין למזבח ואכילה סתם לכל אדם כפירושא דבני מערבא והשתא ניחא הקושיא שהקשו התוס' עלה דההיא דפרכינן בגמ' דילן ואילו אכילת פסחים לא קתני שהקשו תימה מנא לן דלא קתני דילמא הויא בכלל הנאכלין ליום א' ובמאי דפרישית לא קשה כלל דאינם נאכלין חשיבי ואינם ליום א' ומשום דתנא ברישא תלתא גווני דדמו להדדי כדפרישנא דאין בהן אכילה סתם לאדם ולמזבח ביום שחיטתן ואפי' פסחים דקדשים קלים הן בכלל הזה לא שייך למיתני ברישא קדשי קדשים ובסיפא נמי לא מצי למיתני קדשים קלים דהא לעיל תני אכילת פסחים דהוו קדשים קלים ומשו"ה תני כל הנאכלין ליום א' כדפרישית שביום א' דהיינו ביום שחיטתן נאכלין אכילה סתם בכל מקום ולזכרים ולנקבות ולכל אדם:
מצותן עד שיעלה עמוד השחר. מצות הקטרת האימורין ומצות אכילת בשרן מצותן ליום שנשחטו ובלילה שלאחריו עד שיעלה עמוד השחר כהנהו דשייכי ואפילו הן למטה מן המזבח יכולין להעלותן כל הלילה ואינן נפסלין בלילה עד שיעלה וכו' דכתיב ובשר זבח תודת שלמיו וגו' לא יניח ממנו עד בקר ובת"כ נפקא לן כלהו מהאי קרא:
ואיברים. של עולה דעולה איברים שלה הם כליל וקרי לה איברים משום דבעיא ניתוח ועוד דאין רשאי לנתח איבריה לאיברים כדאיתא בת"כ ובפ"ק דחולין והאיברים מפורשים במס' יומא:
ואכילת פסחים. בגמ' דילן אינו ובני מערבא גרסי' ליה כדאיתא הכא ובגמ' והיינו דלא כר"א בן עזריה דסבר דמדאורייתא נמי שיעוריה עד חצות א"כ למה אמרו חכמים עד חצות דקתני בפסח אינו נאכל אלא בלילה אינו נאכל אלא עד חצות וגבי חטאות חיצונות דאכילתן כהקטרה דמיא דהיינו חטאות הצבור תנן נמי ליום ולילה וכו' וגבי אשמות נמי תנן הכי ובאכילה סתם כגון בתודה ואיל נזיר תנן נמי ליום ולילה וכו' ועמוד השחר הוא המביאן להיות נותר וכן לענין מחשבת פגול לא הוו פגול אם חישב לאכלן כל הלילה דלא הוי חוץ לזמנן והכי תניא בת"כ לא יניח ממנו עד בקר למד שאוכל הוא כל הלילה וא"כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק האדם וכו' אבל אין המחשבה פוסלת בהן ואין חייבין עליהן משום נותר עד שיעלה עמוד השחר ע"כ:
אם כן למה אמרו חכמים וכו'. מאי דתנינן במתני' תנינן ומאי דלא תנינן במתני' תנינן בתורת כהנים דאמרו חכמים קתני כל מקום שאמרו גבי איברים בתורת כהנים קתני לה ואיתא נמי בפרק שני דתמורה דתני התם היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר שיהא נותנן מבוא השמש והן מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה וכו' אין לי אלא דברים שהן ראויים ליקרב בלילה כגון איברים ופדרים שהוא נותנן מבוא השמש והן מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה וכו' ופי' רש"י ז"ל איברים דעולה. פדרים חלבים דהיינו חלבים דחטאות פנימיות וחיצוניות דרשינן להו בפרשתא אחריתי מטעם זבח דתניא התם מנין לרבות חטאות ואשמות תלמוד לומר זבח והיינו סתם חטאות בין פנימיות בין חיצוניות דבכל חטאות מעכב שחיטה שלא לשמה דהיינו זבח משעת זביחה כדתנן בזבחים. ולר' אלעזר אף האשם ובתורת כהנים דתני אשם בהדי חטאת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הוא דקאמר וקתני בסיפא עד חצות להרחיק האדם וכו' הילכך מה שכתב רש"י ז"ל דהקטר חלבים ואיברים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל אני מצאתי שאמרו דאכולהו קתני בפרשה דובשר זבח דגזור בהו עד חצות כדאיתא התם כדי להרחיק אדם מן העבירה דאסורין באכילה או להקטרה מחצות ואילך אף על פי שהוא קודם זמנם כדי שלא יבוא לעשות כן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן:
נכנסין לאכול פתן. נכנסין להתפלל כדי לאכול פתן בלילי שבתות ומשמע דהוא קודם הלילה דהא מתפללין של שבת בערב שבת וממהרין לסעודה שהכל מוכן:
וקרובים דבריהם להיות שוין. השתא מפרש לה ואזיל:
איתא חמי. בתמיה בא וראה היאך אפשר לקיים שיהו דבריהם שוים דכהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים הוא דהוי כדדרשינן בגמ' דילן מאי וטהר טהר יומא:
שעה ותרתי ליליא הוא. כן מצאתי בספרים ונ"ל דתרתי עישורי הוא דגר' ועישורי שעה הוא דקאמר דהא כי אין השמש נראה על הארץ מתפללין ערבית של שבת ולפעמים קודם ומשם עד צאת הכוכבים יש ארבעה מילין כדאיתא לקמן ובפסחים פרק מי שהיה טמא ומהלך ד' מילין שעה ותרתי עישורי שעה הוא דהוו דהא אמרינן התם במהלך אדם בינוני ביום בינוני עשר פרסאות ולקמן אמרינן אדם מהלך ביום מ' מיל. ופי' הגאונים ז"ל דדא ודא אחת היא דכל פרסה ד' מילין כדאיתא בההיא דפ' לולב וערבה וכתבו הרי"ף ז"ל בפ"ק דשבת הילכך עשר פרסאות הוו מ' מילין ויום בינוני הוי י"ב שעות ואם כן מטי לכל שעה ג' מילין ושליש מיל. כיצד לי"ב שעות תן לכל שעה ג' מילין הוו להו ל"ו מילין פשו להו ד' מילין חלק אותם לשלישים הוו להו י"ב שליש לכל שעה דהוו להו עשרה שלישים לשעה. חלק השעה לעישורי מטי שליש לכל עישור וא"כ ד' מילין שהן י"ב שלישים הוו שעה ושני עישורי שעה. וא"כ היכא קאמר קרובים דבריהם להיות שוין:
תפתר באלין כפרניא דקיקיא וכו'. כי קתני קרובים דבריהם להיות שוין היינו בכפרים קטנים שיושבים בהר ויראים מחיות היער כגון זאבים שיוצאים בערב כדכתיב וחדו מזאבי ערב ולפי שהן כפרים קטנים אין פחדן מוטל על החיות ויוצאות עליהם ומפחדם של הזאבים רובם כלתה רגל מן השוק ומסתלקת דרכם בעוד היום זורח ולכך בעלי הבהמות יראים ואין נכנסין לאכול עד הלילה ואפילו בלילי שבת שכונסין בהמתם וחמוריהם אל תוך הבית לשלא יחטפום וצריכין להשקותם ולכנסן אל הבית בענין דכשבאין לאכול הוא סמוך וקרוב ליציאת הכוכבים:
דצדי לון. כמו (שמ"א כד) ואתה צודה את נפשי לקחתה ואם צודה להן בפ"ק דר"ה ואשר לא צדה (שמות כא) תרגום ודלא כמן וכו' שאורבין ושומרין בהמתן ועצמן מפחד החיות:
קודם לכן. קודם צאת הכוכבים:
כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. וקורין אותה כמו מזמור בעלמא וכתב רש"י ז"ל דיוצאין ידי חובתן בקריאת שמע שעל המטה והתוס' חלקו עליו בזה:
צריך לברך. דברכת המזון דאורייתא:
אל יתפלל. דתפלה דרבנן כלומר תקון התפלה מדרבנן דמדאורייתא אין לה תיקון ובדבור אחד וענין א' של תחנונים יצא:
ספק קרא ספק לא קרא. כלומר מאי ובעיא היא דר' זעירא לא פירש לנו בזה ודרך הירושלמי להספיק לו בתנועת הקול במקום מאי דגמ' דילן:
וקודם לכן לאו ספק הוא. דכשקרא בין השמשות ספק יום ספק לילה הוא וכדלקמן ואם לילה הוא אין צריך לקרות ואם יום הוא צריך לחזור ולקרות ואפילו הכי אמרינן דלא יצא וצריך לחזור ולקרות. וא"ת מ"ש דגבי ברכת מזון פשיטא ליה וגבי ק"ש מיבעיא ליה. וי"ל משום דרב יהודה ור' אלעזר פליגי בפ' מי שמתו בגמ' דילן אי ק"ש דאורייתא אי דרבנן ומשו"ה מבעיא ליה:
שאין ראיה לדבר. שהיום כלה בצאת הכוכבים:
ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה. בגמ' דילן מפ' מאי ואומר. ומפ' וכי תימא מכי ערבא שמשא ליליא הוא ואינהו דמחשכי ומקדמי ת"ש והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה ופירש"י ז"ל דמחשכי עושין מלאכה בלילה משקיעת החמה עד צאת הכוכבים דהוי ד' מילין קמי זימנא דצאת הכוכבים. ומקדמי ומשכימין קודם היום דאימא יום לא הוי עד הנץ החמה והן מקדימין מעלות השחר דהוי נמי מהלך ד' מילין:
ת"ש והיה לנו הלילה משמר וכו'. מדקאמר והיום מלאכה אלמא האי זימנא דעבדי מלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים יממא הוא וזכר לדבר הוי דאיכא למימר דכל עת מלאכה קורא הכתוב יום ע"כ:
לאו מיעוט כוכבים שנים. בתמיה דהא מיעוט ימים שנים ומיעוט שעירים שנים כדתניא בפ' שני שעירי:
ומשני קדמאה לא מתחשב. כלומר לעולם תרי נינהו וכי מני קרא לא מני בראשון דראשון ודאי ביממא מיתחזי אלא בב' של אחריו דגרמי ליליא:
והתרו בו ועשה מלאכה. שלימה כשיעורה וכן למ"ש וכגון שברגע שעשה מלאכה בליל שבת עשה ג"כ במ"ש:
מה נפשך. חייב סקילה ואם בשוגג חייב חטאת ואיתי' בגמ' דילן פ' במה מדליקין וקסבר כמ"ד התראת ספק שמה התראה:
וקצר כחצי גרוגרת. ושיעור קצירה כגרוגרת כשהיא אוכלי אדם. והך סוגיין ר"ג דס"פ הבונה דתנן אחד שחרית וא' בין הערבים מצטרפין וכו' לר"ג ולרבנן חשיבא כיש ידיעה בנתים:
באילין דלית אורחתהון מתחמיין ביממא. דבכוכבים בינוניים הוא דמשערינן שנים בין השמשות שלשה ודאי לילה דבגדולים אפילו שלשה הוי יום:
ובלחוד דיתחמון תלתא כוכבין דדמיין וכו'. אמתני' קאי כלומר אע"ג דאמרי' דתלתא כוכבים שהוא לילה דהיינו בבינוניים היינו לענין שבת דליכא משום כרת בעשיית מלאכה או משום איסור טבול יום בתרומה אבל משום תוספת שצריך להוסיף לה בין מלפניה בין מלאחריה צריך לאחריה שיראו הקטנים שהן רצופין במקום א' ובתוספת זה עשה הוא דאיכא דכתיב תשבתו שבתכם כדאיתא בפ' בתרא דיומא. וכן לענין תרומה דמתני כה"ג הוא וכן פירש הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם והר"ן ז"ל בפי' הלכות רי"ף במס' יומא:
ר' יהודה בן פזי. פזי בתו של ר' חייא היא והיה מתיחס אחר האם דר' חייא אביה מדוד המלך קא אתי כדאיתא בפ' אע"פ וכן כתבו הגאונים ז"ל:
פני מזרח מאדימות זהו יום. היינו כרב יוסף דפ' במה מדליקין ומפ' בגמ' דילן דהיינו מערב דהוי פנים המאדימין את המזרח ופי' רש"י ז"ל לערב חמה שוקעת במערב וזהרורי חמה מאדימין את המזרח:
הכסיפו. פני התחתון השחיר התחתון של כיפת הרקיע. הסמוך לארץ ועליון דהיינו גובה של כיפה אינו ממהר להשחיר:
ר' אומר אומר אני. מתי בין השמשות כשהלבנה בתקופתה דהיינו במילואה דאז בתחלת הלילה זורחת בראש המזרח התחיל גלגל חמה לשקוע ותחלת גלגל לבנה לעלות כל משך זה הזמן שזה נכנס וזה יוצא הוא בין השמשות:
א"ר חנינא סוף גלגל חמה לשקוע וכו'. ר' חנינא אתא לאשמועינן דברייתא דרבי משבשתא היא דלאו בתחלת שקיעת החמה דהיינו בסוף זריחתה מעל הארץ זורחת הלבנה דאינה זורחת ויום גמור הוא אלא בתשלום שקיעתה של חמה היא מתחלת לעלות ולזרוח וההוא הוי בין השמשות:
בשעה שחמה שוקעת. מתחלת לשקוע אלא בתשלום שקיעתה היא דזורחת:
ולא שוקעת. ולא מתחלת לשקוע אלא שלא שקעה עדין וכבר זרחה חמה ומכאן למד ר"ת ז"ל שאין בין השמשות מתחיל עד שעה שסוף גלגל חמה שוקע ונמצא מתחלת השקיעה עד זמן בין השמשות שלש מילין ושליש כדאיתא בפרק במה מדליקין:
בראש הר הכרמל. הר שעל שפת הים של עכו:
חזקה ביום טבל. ויוכל לאכול תרומה בלילה:
בקפנדריא. בדרך קצרה שיש מראש ההר לים אבל אינו דרך סלולה:
באיסרטא. מסלה שבוקעים בה רבים ובלשון יון איסטרטא:
לא בדא. לא חשב חזקה ביום טבל:
נחלקה הטיפה לכאן ולכאן וכו'. אשמועינן דבין השמשות דיש בו ספק היינו חציו מן היום וחציו מן הלילה ולקמן מפרש דטובא ספקי אית ביה והכי איתא בפ' במה מדליקין:
משתשקע החמה. מסוף השקיעה קאמר וכדלעיל דהיינו חצי מיל קודם צאת הכוכבים:
כהרף עין. כשיעור קריצת עין ברפיון ולא בחזקה:
זה נכנס. הלילה והיום יוצא יציאת זה עם כניסת זה כשהן מתפרשין קרי בין השמשות וכל דמקמי הכי הוי יום מעליא אליבא דר' יוסי ור' אחא:
ולא עמדו עליו חכמים. בהרף עין זה מהו אי יום אי לילה לפי' ר' יוסי ור' אחא:
לא מסתברא סוף חצי מיל דר' נחמיה וכו'. דר' יוסי פליג אר' נחמיה וסבר דכל חצי מיל יום מעליא הוא אלא הרף עין של סופו דחצי מיל הוא דהוי ספקא:
אוף אנא סבר כן. גם אני סובר כמותך כל הרף עין והרף עין דר' נחמיה ספק הוא ור' יוסי לא פליג אדר' נחמיה אלא דאתא לאשמועינן דלא תימא דבין השמשות חדא מילתא מספקא לן ביה אי יום אי לילה ותו לא ואשמועינן ר' יוסי דאין כאן אלא הרף עין שהוא ספק יום ספק לילה ועל כל הרף עין דאיכא בחצי מיל היא דמספקא לן דלא ידעינן אי באמצעיתו אי בשלישיתו אי ברביעיתו אי בסופו אי בתחלתו. וא"כ חצי מיל דר' נחמיה יש בו ספק יום ספק לילה ספק עד אמצעיתו יום ומאמצעיתו ואילך לילה או כולו לילה והספק בראשו או כלו יום והספק בסופו והיינו ולא יכלו לעמוד עליו מתי הוי:
קשייתה קומי ר' חזקיה כדתני' תמן וכו'. כאשר היינו שונין עמו מס' זבין הקשיתי לפניו הקושיא הזו על דבריו:
תנינן תמן. בפ"ק דמס' זבין:
ראה אחת ביום ואחת בין השמשות. קימא לן זב מטמא בימים ובראיות בראיות ואפי' שראה שתים ביום אחד:
בימים בין ראה שתים בשני ימים. ואפי' ראייה אחת אם היה זמנה בשני רגעים רגע של סוף היום ורגע של תחלת הלילה שלאחריו דאיכא ראייה בשני ימים טמא בראיות ואפי' ביום אחד טמא כדתניא במגילה ובת"כ מנה הכתוב שתים וקרא טמא שלש וקרא טמא הא כיצד שתים לזיבה ומטמא משכב ומושב וצריך ז' נקיים וביאת מים חיים אלא שפטור מן הקרבן. שלש חייב אף בקרבן. וטמא בימים. ואף באחת דילפי' בפ' כיצד הרגל לזכר ולנקבה מה נקבה בימים אף זב בימים:
ואחת בין השמשות. וחשיבא שתי ראיות בימים:
ואחת למחר. בלילה ברור וחשיב מחר לגבי בין השמשות דספק אם הוא מהיום:
וספק לקרבן. ומביא חטאת העוף הבאה על הספק ואינה נאכלת דשמא לאו בר קרבן הוא דאין כאן אלא שתי ראיות דבין השמשות כולו יום הוא או לילה גמור הוא ואין לחלק הראייה לשתים ומליקת חולין נבילה:
ור' חייא בר יוסף וכו'. כלומר ר' חזקיה היה מלמדני דאיתמר עלה ר' חייא וכו':
מאן תנא ראייה נחלקת לשנים ר' יוסי. כלומר מאן תנא דיש ראייה בין השמשות. דיכול האדם לחלקה לשתים וכו' וקאמר הכי משום דקשי' ליה לר' חייא בר יוסף כיון דתנן דראה בין השמשות היכי מצי תו למיתני אם יודע וכו' היכי מצי למידע וכי תימ' כגון דראה ראייה שנמשכה שיעור מהלך חצי מיל ויותר הא ליתא דאי הכי קשיא רישא אסיפא דלעיל קתני ברישא ראה אחת מרובה כשלש שהיא כמגד יון לשילוח הרי זה זב גמור דהיינו ודאי לטומאה ולקרבן ושיעורה בירושלם כמרחק טעות ששמו גד שעובדי' אותו היונים עד מעין שילוח ומפרש בתוספתא דהיינו מאה אמה ואילו חצי מיל היינו אלף אמה כדפי' רש"י ז"ל בפ' שני שעירי ולהכי מפ' ר' יוחנן דהך מתני' סברא כר' יוסי דכל חצי מיל דר' נחמיה אליבא דר' יוסי יום גמור הוא ובסופו הוי בין השמשות דהיינו כשיעור הרף עין והשתא מצי למידע כגון שראה זוב לסוף חצי מיל ונמשכה הראייה כג' הרף עין דהשתא ודאי ראה ביום ובלילה שלאחריו וכי קתני ואם ספק היינו כשנמשכה הראייה כשני הרף עין האחרונים דלא ידעי' הרף עין האחרון שהוא בין השמשות אי יום אי לילה דאי הוי יום אין כאן אלא שתי ראיות ואי הוי לילה יש כאן שלש ראיות:
ואמרי ליה אנא קשתה על דעתך. כלומר על דעתיך ר' חזקיה קשיא אמאי תני אם יודע וכו' ודאי לטומאה ולקרבן היכי שייך יודע:
למה. למה שנה אם יודע שמקצת ראייה וכו' היכי מצי למידע ואפי' תוקי לה כר' יוסי מאי קא מהני לן דהא על דעתיך ר' יוסי מפ' לדר' נחמיה:
ומשני לכשיבוא אליהו ויאמר וכו'. שירשום בזה הרגע היה בין השמשות ובזה הרגע ראה כשני הרף עין אז ראה ודאי ביום ובלילה וראייה מתחלקת לשתים:
ופריך אי הכי כשיבוא אליהו מאן פליג. מי יוכל לחלוק על דבריו של אליהו ומאי קמ"ל מתני' ומאי ספקא איכא בבין השמשות לכשיגלה אליהו ונדחו דברי ר' חזקיה וקמו להו מלתייהו דר' אחא ודר' יוסי בר זבידא דר' יוסי פליג עליה דר' נחמיה ובסוף שיעוריה דר' נחמיה שייך שיעוריה דר' יוסי והכי ס"ל בגמ' דילן בפ' במה מדליקין:
נראו שלשה כוכבים. בינוניים וכדלעיל:
ואמור אף בשחרית כן. דאף משעלה עמוד השחר כיון דיש שלשה כוכבים נראים הוי לילה וכי תימא הכי נמי והא תנן אין מזין ולא טובלין ואין מלין אלא ביום וכלן שעשו משעלה עמוד השחר כשר אלמ' דמעלות השחר יממא הוא:
ומשני ר' אבא כתיב השמש יצא על הארץ. ונפקא לן מהתם דמעלות השחר עד הנץ החמה ד' מילין דבעלות השחר יצא מסדום ובהנץ החמה נכנס לצוער:
וכתיב ובא השמש וטהר. ודרשינן בריש מכילתין מאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים ומשקיעת החמה דהיינו סור אור השמש עד צאת הכוכבים ד' מילין והיינו דאיתקוש ומה ביאתו דהיינו שקיעתו משיתכסה מן הבריות דהיינו ביציאת כוכבים שלשה כדאמרי' אידכי יומא ופי' רש"י ז"ל עבר מן העולם אף יציאתו לכשיתודע לבריות דהיינו מעת עלות השחר:
התורה קראה לאור בקר. היינו לתחלת אורה:
ליתן תחום לבקרו של בקר. בבקר סתם הנץ ובקרו של בקר עלה השחר והיינו דאין שוחטי' התמיד אלא שהאיר בחברון כדאמרי' התם:
עביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית וכו'. ר' יוסי בר בון אתא לאקשו' דאי אפשר לומר דכל עביו של רקיע בין בשחרית בין בערבית ליתן כולו ליום ולא ליתן כולו ללילה דאם התחלת השקיעה משנסתלק זריחתה מעל הארץ אע"פ שהיא כנגד חלונה עד שתעבור עביו של רקיע הוי לילה וגם לאחר עמוד השחר עד הנץ נמי הוי לילה א"כ גם בניסן אין היום והלילה שוין וכן אם אתה נותנן כולן ליום אין היום והלילה שוין:
ותני באחד בתקופת ניסן היום והלילה שוין. וא"כ צריך שנאמר דאם ארבעה מילין דסוף היום דשלש מילין ושליש הוו יום הכי נמי ד' מילין דעמוד השחר ג' מילין ושליש הוו לילה ואמאי בדיעבד כשר:
ואמר ר' הונא אני אקיים דברי חכמים שרי מלכא נפק אע"ג דלא נפק וכו'. כלומר ומשום הכי בתחלת יציאת גלגל חמה דהיינו עלה השחר הוי יום בדיעבד כדתנן במתני' ולהכי כתיב יצא על הארץ לאשמועינן דאיכא דלאו על הארץ:
עאל לא אמרין דעאל עד שעתא דייעול. ובסילוק זריחתו לא הוי לילה עד דייעול לגמרי:
צריך להשוות את רגליו. משום דאמ' לעיל אין הלבנה זורחת בשעה שחמה שוקעת וכו' שאינה נחפזת בהליכתה לא להקדים ולא לאחר והיינו רגל ישרה דלעולם תנועתם שוה מייתי לה:
עקב בצד גודל. שהכהנים לא היו יכולין לפסוע פסיעה גסה משום לא תגלה ערותך עליו וכמו כן המתפלל יש לו להתפלל עקב בצד גודל:
ומ"ד כמלאכים. היה אומר שיהו סמוכים ומכוונים רגליו זה אצל זה שידמו רגל אחד שנא' ורגליהם רגל ישרה. ובגמ' דילן נקיט כמ"ד כמלאכים דנקט קרא ורגליהם רגל ישרה וכתוב בנימוקי תלמידי הר"י דיש נוהגין לתת ריוח לפניהם אצל האצבעות דכתיב ככף רגל עגל ואין זה כלום שהרי בתלמוד לא הזכירו אלא שיכוון אותם ויסמכם כענין שידמו רגל אחת ונר' לי דאעיקרא דדינא פירכא דתרגם יונתן כפרסת רגלין סגלגלין:
אין להן קפיצין. החיבור שיש לשוק עם הירך בענין שסוגר ופותח קרוי קפץ:
קאמיא קיימיא. כלומר כמו קיימיא דלכך נקוד האלף בשבא ופתח מלשון והא קאים על נהרא שהן עומדין קיימיא תר' עומדין קיימין העומדים קיימיא:
זהו שרואה את הכהנים. משום דאמר לעיל וחד אמר ככהנים מייתי לה דאשכחן דכהנים נמי מיקרו מלאכים. זה שרואה את הכהנים בשעה שנושאין כפיהם וצריכין העם שיראו מסבירי פנים ומודים לפניו על ברכותיו ועוד לקשר ולהמשיך שפע הברכות מלמעלה למטה ברכו ה' מלאכיו כנגד עולם המלאכים ברכו ה' כל צבאיו כנגד עולם הגלגלים. ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו הרי קישור וחיבור לכל העולמות:
במוסף. כגון שבתות וראשי חדשים ומועדים: ה"ג בשלישית ברוך ה' מציון. ופריך בגמ' דילן בפ' אלו נאמרין דברוך ה' מציון אינו באותו מזמור ונימא יברכך ה' מציון דכתיב בההוא ענינא. ומשני מתוך שהתחיל בברכותיו של הב"ה מסיים בברכותיו של הב"ה:
אם היו ד' תפלות. כגון בתענית י"ה דאיכא שחרית מוסף מנחה ונעילה:
בתליתיתא כקדמיתה. אומרים במנחה שהיא תפלה שלישית מקראות של שחרית:
ורביעיתא כתנייתא. ובנעילה מקראות מוסף שהיא שנית:
מאילת השחר. לקמיה מפרש דהיינו תרין דוקרנין וכו' אור המזרח היינו עלה עמוד השחר:
דכתי' וכמו השחר עלה. שנסתלק בשחרית של לילה והאיר מזרח:
השמש יצא על הארץ. שהנץ וזרח על ראשי ההרים ולוט יושב בעיר סדום הוה כדכת' קרא:
יותר הויין. כדגרסי' בפ' מי שהיה טמא א"ר חנינא לדידי חזי לי ההוא אתרא והווי חמש מילין:
מקדד לפניהם. את הדרך כמו מגדד מקצר וחותך לפניהם הדרך כדכתי' ויאיצו המלאכים בלוט כלו' מיהרוהו אבל אדם אחר אינו מהלך אלא ד' מילין:
כמו וכמו מילה מידמיא לחברתה. פי' רש"י ז"ל בב"ר מאי כמו וכמו דבר זה דומה לחברו כמו דמן אור השחר עד הנץ החמה שהוא ד' מילין כך מן איילת השחר עד אור מזרח ד' מילין ע"כ. פי' לפירושו דהוה ליה למיכתב וכעלות השחר דאין כמו אלא כשהוא מדמה ענין לחברו כמו חי כמו חרון כמו פתן חרש ודומיהן ואונקלו' ג"כ תרגמו וכמיסק צפרא ולא תרגם וכמא דסליק וכו':
טעי. הוא טועה, שפעמים מקדים הכוכב לאילת ופעמים מאוחר:
מאי כדון. ומהו עכשיו כיון דלאו כוכב השחר הוא:
תרין דוקרנין. שני עמודים של אורה דסלקין ממזרח ומנהרין וזהו אילת השחר:
בקריצתא. בהשכמה:
ברבי. אתה גדול הדור: ואתיא דר' חנינא דאמר משהאיר מזרח עד שתנץ החמה ארבעה מילין דכך שוהה מכשהיא כנגד מזרח שיוצאה לחוץ ד' מילין כך שוהה בערב בכניסתה:
מ' מיל. דהיינו עשר פרסאות והכי איתא פ' מי שהיה טמא דמן המזרח למערב ת"ק שנה וחמה הולכת למ' מיל של אדם ת"ק שנה נמצא לכל ד' מילין חמשים שנה ומיירי ביום בינוני בתקופת ניסן ותשרי שהלילות והימים שוין:
עד שהחמה נוסרת ברקיע. נוסרת כנגד חלונה עד שתנץ על הארץ ד' מילין כדמוכח לעיל מקרא וכמו השחר עלה: א' מעשרה ביום דהיינו שעה ותרתי עישורין דלעיל:
כורתו. גזעו כמו קורתו בחילוף כף בקוף:
שנא' ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. אלמא גן לחוד ועדן לחוד:
בית כור. שלשים סאה:
תרקב. חצי סאה דהיינו אחד מששים:
תמצית כוש מצרים שותה. דמצרים א' מס' בכוש:
נמצאת אומר דמצרים מהלך מ' יום. דהיינו ת' פרסה ומהלך אדם בינוני י' פרסה וכדלעיל וכוש ז' שנים ועוד דמצרים אחד מס' לכוש ומצרים מהלך מ' יום:
ורבנין אומרין וכו'. פליגי אד"ר יהודה דאמר עביו של רקיע מהלך חמשים שנה:
כשני אבות הראשונים. אברהם יצחק ויעקב חיו תק"ב שנים ושתי שנים לא קא חשיב:
יהי רקיע בתוך בתווך. יהי שיעור עובי הרקיע כשיעור תווך כשיעור חלל שיש בין הארץ לרקיע כך יהא עובי הרקיע:
ובשני קרשו. הוקפאו ונתחזקו והיינו דאמרי' דביום א' נבראו שמים ובשני כתיב ויעש אלהים את הרקיע:
רב אמר יהי רקיע וכו'. כלומר רב דריש לקרא הכי ואע"ג דכתיב ויעש אלהים את הרקיע כבר פי' רש"י ז"ל תקנו על עמדו וכו':
כמין מטלית. יריעה כלו' בשני נטה אותן שיהא בהן ממשות:
מלמד שהן עשוין כטס. קסבר דלהכי קרוי רקיע לשון טס כדמתרגמינן וירקעו את פחי הזהב ורדידו ית טסין דדהבא:
נראין מוצקין. כמו והיית מוצק חזק לבו יצוק כמו אבן יחזק:
אהל אננקי. אננקי לשון צער כלומר אהל לפי שעה משום צער גשמים או חמה:
נוסך בוליס. כמו פולסא בחלוף בי"ת בפ"א אם אתה מתיך חתיכה של מתכת ע"י שהות מעלה חלודה כן פי' רש"י ז"ל ובערוך פי' מראה של זכוכית:
כמין תרקיא. זוהר אבן יקרה טורקישא בלעז תרגום לשם שבו כנקרי טרקיא:
וכי מה ענין זה אצל זה. דאלה ברישא דעניינא משמעותו אלה האמורים למטה והלא משם ולהלן אינו מזכיר תולדות שמים וארץ כלל והדר כתב ויכל וגומר:
אלא יום נכנס ויום יוצא וכו'. וקרא ה"ק כסדר שפי' לך בשבעת ימי בראשית ויהי ערב ויהי בקר וכו' ותולדות של כל יום ויום יום נכנס ויום יוצא ושבת יוצאת ושבת נכנסת אלו היו תולדותיהם של שמים וארץ לעולם בהבראם כלומר בשביל שלכך נבראו:
ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. חסר כמו ביום עשות ודוגמתו (ישעי' סו) שוחט השור כמו מכה איש זובח השה כמו עורף כלב שכל יום ויום נראין כאילו היום עשאן ה' דהיינו חדשים ובהירים כשעת יציקתן:
ד' אשמורת ביום. בתקופת ניסן ותשרי מיירי שהיום והלילה שוין ומשמרות שיר עבודת המלאכים לארבעה חלקים נחלק והויא לה כל משמרה ג' שעות מכ"ד שעות ביום ובכל שעה כ"ד עונות ובכל עונה כ"ד עתים דהוו להו כלהו עתים דשעה תקע"ו ובכל עת כ"ד רגעים והוו להו כלהו רגעים דשעה י"ג אלף ותתכ"ד:
הרף עין. בציר מכדי לומר רגע:
קדמו עיני אשמורות. אלמ' חצות לילה שהיה דוד עומד שתי משמרות יש בו:
ראש האשמורת התיכונה. ותנא אין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה:
סעודת מלכים. שמאריכין בסעודתם:
חצות לילה. דהוה לה משמרה ומחצה:
סעודת עצמו. שהיה מקצר הוו שתי אשמורת:
מכל מקום. ואפי' בליל שהיה לו חולי או כאב:
כנגד חלוניו של דוד. ונקביו לצד צפון כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו: סוף שנייה וראש שלישית הן באמצע הלילה:
ויאות. תר' כן בנות צלפחד יאות כמתמיה על הדבר אפשר שאמת היה הדבר שאמר כן ר' חייא תיקשי לר' חונא דמי כתיב תיכונות ולתירוץ ר' חונא תיכונות הוה ליה למכתב אלא דאשמורה קמייתא לא חשיב קרא שעדיין אינן שוכבין אנשי המלחמה ולא קא חשיב אלא אשמורות דשכיבה:
קריין שמע קודם חצות. בברכותיה דק"ש דצלותא דערבית דבהדי ציבורא לא חשיבא קריאה דאינה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וכדלעיל:
שאומר דברים אחר אמת ויציב. לק"ש בברכותיה או לק"ש גרידא קרי אמת ויציב שהוא עיקר שהכל תלוי בו דעליה אנו מברכים אמת ויציב וש"מ מדר' ייסא דאמר אחר ק"ש בברכותיה דערבית דעסקין בד"ת ומפסיק בין השכיבנו לשכיבה שמע מינה דאמרי' דברים וכו':
אדם צריך וכו'. וה"ק בערב בב"ה לא יצא באותה קריאה לבדה דצריך לקרות פעם אחרת בשביל להבריח את המזיקין כשישן:
מילתיה אמרה שאין אומרין דברים אחר אמת ויציב. דכיון דאחשבוה לקריאה שעל מיטתו יותר מקריאת בית הכנסת שאמרו דעליה לחוד לא יצא. א"כ אותה שעל מטתו דלהבריח המזיקין בעי דקריאתה תיכף צריך לישן:
מילתיה דר' שמואל אמר כן. דסמוך לשכיבה בעינן דלהבריח המזיקין היא:
נחית לעיבורא. ירד לעבר שנה למקום שהיה שם בית הוועד:
הוה מתקבל בי יעקב גרוסא. היה מתאכסן בבי' יעקב עושה חטים גרוסות:
מיטמר ביני קופיא. מתחבא בין הקופות כדי לשמעו היאך היה קורא שמע:
בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. אמרו פרשת על לבבך על משכבכם שתהא סמוך לשינה ודומו בשינה מיד:
קרי מזמורים בתרה. כדאיתא פ"ב דשבועות ופסק הרי"ף ז"ל כריב"ל:
אין אומרים דברים אחר אמת ויציב. כלומר אחר ק"ש הקרויה אמת ויציב וקשיא לריב"ל דקרי מזמורים בתרה: ?(ה)
[של שחרית. ק"ש של שחרית:
אין אומרים דברים אחריה. שהרי סומכין מיד התפלה אחריה וברכת אמת ויציב כיון דמשלמת עניינה כגופה דמייא ודוקא של שחרית] דגאולה דיממא עיקר ובעי למיסמך תפלה אבתרה מה שאין כן בשל לילה:
תכף לנטילת ידים ברכה. נטילת ידים דמים אחרונים:
ברכה. ברכת מזון ושוב לא יאכל עד שיברך הכי משמע בפרק כיצד מברכין דבברכת המזון איירי ושיעור תכיפה הוכיחו התוספ' בפרק אלו נאמרין דהיינו עד כדי שיהלך אדם כ"א אמה אבל טפי לאו תכיפה הויא. ומקשו הכא דהא איכא אחרינא תכף לנטילת ידים סעודה כדאמ' פ' אלו דברים וי"ל דתרווייהו נפקא לן מהאי קרא:
ואיתצדית באנגריא. שתפסו אותי להוליך הדס לבית המלך:
רבו היא. גדולה היא:
אית בני נש יהבי אגר וכו'. נותנין מעות להכיר ולראות היכל המלך והיינו כדאיתא בגמ' דילן שאם יזכה יבחין וכו':
והרחיק על פתחו של מלך. היה דופק אלא יהא אדם מקרב להב"ה אליו ומרצהו בתושבחות וקילוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו:
ושל לילה. אלמא דשל לילה יוצא קודם שיעלה עמוד השחר ומיבעי לן מי נימא שאף בשחרית כן יסבור ר"ג כר"ש דיוצא משעלה עמוד השחר ואפי' לכתחלה:
או ייבה כי דאמר וכו'. או יהבה הך דר"ש כגון דאיכא אונס באנשי משמר דתניא הקורא עם אנשי משמר לא יצא שהכהנים שהעבודה מוטלת עליהם מקדימין לקרותה קודם זמנה הקבוע לה לכתחלה שמא תמשך עליהם העבודה וימנעו מלקרות וכך פי' הרי"ף ז"ל וזה לשונו הא דר"ש דאמר פעמים שאדם קורא ק"ש של שחרית לאחר שיעלה עמוד השחר בשעת הדחק הוא כגון מי שהיה משכים לצאת לדרך וכיוצא בו אבל לכתחלה לא יצא ע"כ. וכן כתב הראב"ד ז"ל דהאי לא יצא דהך ברייתא היינו דלא יצא ידי מצוה כתקנה אבל בדיעבד יצא ומוכרח הוא פי' דהא אין שוחטין התמיד עד שהאיר פני מזרח והיו מכירי' את חברון כדאיתא התם ואחר מעשים הרבה היו קורין את שמע וכבר שעה קרובה לקרות היא:
סכין אלונתית לחולה בשבת. שאין בו סכנה בפ' תולין מפ' אלונתית יין ישן ומים צלולין ושמן אפרסמן:
אם לא טרפו מע"ש אסור. כדתנן בפ' תולין אין עושין אלונתית בשבת. ואם לא טרפו מע"ש דכשטורף השתא כעושה לכתחילה דמי:
כד דתנינן תמן. פ"ב דאהלות:
השדרה והגלגולת. או שדרה או גלגולת שיש י"ח חוליות שדרה בצירוף שני מתים וכן ח' של הראש:
רובע עצמות. רובע הקב:
אבר מן המת משני מתים. עצם מזה ובשר מזה כדי לעלות ארוכה וכן אבר מן החי ר' עקיבא מטמא באהל בפ' בהמה המקשה יליף מקרא דכתיב ועל כל נפשות מת שני נפשות ושיעור אחד וכולהו טומאות אדם גמרי מהדדי דאיתקיש בקרא דכתיב או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו:
והניחוה באויר. כדי שלא יהיו מיטמאין באותן עצמות:
ונכנס תודרוס הרופא. שהיה בקי להכיר אם הן ממת א' או משני מתים: